נדחתה תביעת רו"ח לקבלת שכר טרחה נוסף ותגמולים החורגים מהמוסכם

בפסק דין שניתן בתאריך 03.09.2015 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט פרגו)  בת"א 30744-03-11 את תביעתו של רואה חשבון לעניין תשלום נוסף מצד הנתבע, איש עסקים, עבור שירותיו. הנתבע יוצג ע"י משרד עו"ד דורון-טיקוצקי-צדרבוים ושות'.

התובע החל לספק שירותים לנתבע בשנת 1993, בעודו פועל במסגרת חברה קטנה שעסקה במסחר, וליווה אותו משך שנים רבות בשירותיו כרואה חשבון לאורך התקדמותו העסקית ונהנה גם הוא מפירות הצלחתו.

במהלך 2002 סוכמה תמורה חודשית קבועה לתובע בגובה 3,000 דולר בתוספת מע"מ. תמורה זו נותרה קבועה לאורך כל התקופה בה סיפק התובע שירותים לנתבע, עד לשנת 2009. בשנה זו התגלתה בין הצדדים מחלוקת בעניין גובה התמורה. תחילתו של סכסוך זה בנושא "קיבוע" שער הדולר על פיו חושבה התמורה של התובע. מחלוקת זו הניעה את הנתבע לבחון את התמורה הראויה בשוק, לשירותים מסוגם והיקפם של השירותים אותם סיפק התובע. סכסוך זה הביא לסיום ההתקשרות בין הצדדים.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע התחייב בעל-פה לשלם לו תשלומים נוספים ובונוסים למיניהם עבור שירותים, שלטענתו חרגו מתחום העסקתו כרואה החשבון של הנתבע וחברותיו. על התחייבויות לכאורה אלו נסובה התביעה. בית המשפט דחה את טענותיו ודרישותיו של התובע כולן, מטעמים שונים.

ראשית, נוכח היות התובע אדם בעל ניסיון רב בעסקים, ופועלו בתחום הפיננסי, קיבל בית המשפט את טענת ההגנה כי לו אכן היו התחייבויות שכאלה בסדר גודל ובסכומים כנטען ע"י התובע, היה זה מקפיד על כינון הסכם בכתב, וודאי לא היה מסתמך על הבטחות בעלמא בלבד.

הטיעון בעניין התחייבות בעל פה ללא הצגת ולו ראיה מוחשית אחת, יש בו כדי להציע 2 השלכות מסקנתיות. האחת, על פי דיני הראיות, על מנת שבית המשפט יוכל להסתמך על עדות, יש להמציא ראיה שיש בה לסייע ולתמוך באמיתות העדות. השנייה, היעדרן של ראיות או מסמכים לעניין ההתחייבויות הנדונות מוביל למסקנה המתבקשת מכל בר דעת כי לא היו ולא נבראו התחייבויות אלה כלל.

שנית, טענתו של התובע בעניין מאפייניהם הייחודיים של השירותים אותם סיפק עבור הנתבע אינה מקימה כל זכות לתשלום נוסף, שכן שירותים אלו ניתנו מתחילת מערכת היחסים העסקית בין הצדדים, וייחודם בא לידי ביטוי בתמורה החודשית הגבוהה לה זכה התובע. ולראיה, התמורה החוזית המשולמת למשרד רואי החשבון המועסק כעת לניהול עסקיו של הנתבע, הינו 2,500 ₪, קרוב לחמישית מהתמורה אותה קיבל התובע.

יתר על כן, קיבל בית המשפט את טענת כתב ההגנה כי אופי התנהלותם העסקית של הצדדים היה קבוע ומוסכם ביניהם לאורך שנים רבות. לכל אורך תקופה זו התובע נמנע מלציין את חוסר שביעות רצונו, לא מאופי עבודתו, ולא מתמורתו.

יתרה מכך, כפי שצוין בסיכומי ב"כ הנתבע, במכתבו של התובע לנתבע הנשלח לאחר סיום ההתקשרות ביניהם, דרש התובע את תשלום שכר הטרחה המגיע לו, בסך 3,000 דולר, ולא ציין כל חוב, התחייבות או תביעה אחרת. הינה כי כן, בית המשפט לא יכול היה להימנע מלהסיק כי בתמורה זו של התובע גולמו גם גולמו ייחודם והיקפם של השירותים אותם סיפק לנתבע וכי היעדרן של פניות מהתובע לנתבע בנושא יש בו להעיד כי גרסת הנתבע, לפיה אינו חייב לתובע דבר, היא הנכונה.

לאור האמור, בית המשפט קבע כי אין הוא מקבל את גרסתו של התובע כיוון שזו רחוקה מלשכנע ורצופה עובדות תמוהות אשר אינן מתיישבות עם משלח ידו של התובע וניסיונו העשיר בעולם העסקים. יתר על כן, הוסיף בית המשפט ונתן את הדעת על כך שגם לו היה מקבל את גרסתו של התובע, לא יכול היה לפסוק על פיה בהיעדר כל מסמך או ראיה מהותית אחרת. נטל ההוכחה והראייה מוטל על התובע, אשר כשל מלעמוד בנטל זה באף אחד מטיעוניו.