בית המשפט המחוזי: הסכם בו בעל מתחייב כי אם יבגוד באשתו חלקו בדירה יועבר לביתם המשותפת - אינו הסכם ממון

הסכם ממון, כפי שנקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, נועד להסדיר את יחסי הרכוש בין בני זוג במהלך נישואיהם (או חייהם המשותפים) ומהווה למעשה מעין "תעודת ביטוח" למקרה של פקיעת הנישואין או מותו של אחד מבני הזוג, על מנת להבטיח שלא יהיו מחלוקות בין הצדדים לגבי הרכוש הפרטי ו/או המשותף. ככלל, בהתאם להוראות החוק, הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית דין דתי ועל כן לעיתים עשויה להתעורר המחלוקת בין בני זוג האם הסכם שנכרת ביניהם הינו הסכם ממון הדורש אישור שכזה ואם לאו, זאת מתוך ניסיון לאיין את תוקפו.

לאחרונה נידונה הסוגיה בבית המשפט (עמ"ש 20091-05-13), בו בן הזוג ניסה להתנער מהתחייבויותיו כצד להסכם שכרת עם אישתו. עפ"י הרקע העובדתי שפורט בפסק הדין, בני הזוג שהיו נשואים מספר שנים כרתו ביניהם הסכם ממון אשר אושר בהתאם לחוק יחסי ממון, אשר לפיו נקבע בין הצדדים כי הם בוחרים בשיטה של הפרדת נכסים. במהלך נישואיהם רכשו בני הזוג דירה, אשר בהתאם להסכם הרכישה נרשמו הזכויות כך שבן הזוג יהיה בעלי 1/3 מהן ואילו היתרה של בת הזוג.

במהלך שנת 2008 התברר לאישה כי בעלה בגד בה, אולם לאחר תחנוניו של הבעל נאותה האישה לסלוח לו בכפוף לחתימה על הסכם שיבטיח כי לא יחזור על מעשיו. הסכמת הצדדים היתה כי ככל שהבעל יחזור ויבגוד באשתו פעם נוספת יכנס לתוקפו שטר מתנה שלפיו זכויותיו של הבעל בדירה יועברו לבתם המשותפת. כמו כן, פנו הצדדים לטיפול זוגי ומשפחתי. אלא שזמן לא רב לאחר מכן התברר לאישה כי הבעל שב לסורו, ולאחר אימות הדברים עימו התפתחה בין השניים מריבה שבסופה עזב הבעל את הדירה ועבר להתגורר עם האישה האחרת עימה בגד. בהמשך פנתה האישה לבית המשפט בתביעה למתן צו עשה לאכיפת התחייבויותיו של המשיב, אולם בית המשפט קמא קבע כי ההסכם איננו תקף בשל היותו הסכם ממון שלא אושר, בעקבות האמור הוגש הערעור שלעיל.

בערעור טענה האישה כי אין המדובר בהסכם ממון כלל וכלל שכן מדובר רק בחלק מזכויות בנכס אחד שבגינו ניתנה תמורה, קרי חזרה לחיים משותפים, כך שאין כל איזון משאבים במסגרת ההסכם. כן טענה המערערת כי מדובר במתנה שניתנת לבת אשר איננה צריכה את אישור בית המשפט. בנוסף טענה כי מדובר בהסכם על תנאי ורק כאשר נכנס לתוקפו התנאי מתעורר הצורך הפרוצדוראלי של האישור. מנגד טען הבעל כי צדק בית המשפט קמא כי מדובר בהסכם ממון הואיל והוא צופה את גירושי הצדדים, כמו כן טען הוא כי העובדה שמדובר בהסכם הנוגע לחלק מנכס מיני רבים איננה שוללת את העובדה שמדובר בהסכם ממון המצריך אישור בית המשפט. כן טען הבעל כי בכל מקרה העסקה כפופה לאישור בית המשפט שכן מדובר בהתחייבות אפוטרופוס בשם קטין בעסקה במקרקעין וככל שלא התקבל האישור המדובר בהצעה בלבד.

בית המשפט קיבל את ערעורה של האישה וקבע כי אין מדובר בהסכם ממון עפ"י תוכנו, כהגדרתו בחוק יחסי ממון ובמשמעות שניתנה לכך בפסיקה. בית המשפט קבע כי תוכן ההסכם איננו מתייחס לשאלת איזון נכסים כמשמעותו בחוק יחסי ממון, אלא דן בסנקציה למקרה בו הבעל יבקש להיפרד או להתגרש וברור כי אומד דעת הצדדים במקרה זה היה התייחסות למקרה של חזרת הבעל לסורו, קרי בגידה עם אישה אחרת וזהו עיקרו ומהותו של ההסכם – סנקציה למניעת בגידה.

כך או אחרת, קבע בית המשפט, אף אם מדובר היה בהסכם ממון, כשיטתו של הבעל, הרי מטעמים של תום לב מנוע הוא מלטעון כעת כי איננו תקף עקב אי אישורו, בייחוד לאחר תחנוניו ושכנועיו הרבים, הניסיונות לשיקום חיי הנישואין מצד האישה, הריון והפלה שהיו ברקע ועוד, אשר ברי כי לא היו מתקיימים אילו ידעה האישה כי הבעל ישוב לסורו. לעניין טענת הבעל כי ההסכם כפוף לאישור בית המשפט לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות קבע בית המשפט כי מדובר בהענקה של זכות ולא חבות (מתנה לבת) ולפיכך לא נצרך אישורו של בית המשפט ובכל מקרה היות ומדובר בעסקת מתנה התלויה במאורע שעשוי להתקיים בעתיד לא היה מקום וצורך לפנות לבית המשפט לקבלת אישור לעסקת המתנה. כך או אחרת, קבע בית המשפט, מנוע הבעל בנסיבות שנוצרו לטעון כנגד תקפותה של עסקת המתנה מכוח עקרון המניעות ותום הלב.

כן קבע בית המשפט כי בכל מקרה אף אם עסקת המתנה לא תאושר ע"י בית המשפט המוסמך, הרי שאין בכך כדי לאיין את התחייבותו של הבעל כלפי האישה, שכן הסכם המסגרת בין הבעל לאישה הינו נפרד מעסקת המתנה, קרי זכאית האישה לדרוש את אכיפתו באופן זה או אחר, לרבות ביצועו בקירוב – שיהיה בו מימוש התחייבות הבעל לויתור על זכויותיו בדירה.