על חשיבות הסכם ממון

מאת: אלי דורון, עו"ד

30/3/2025

על חשיבות הסכם ממון

• נכסים מלפני הנישואין, או כאלה שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, מוחרגים מן החלוקה . כלומר, רכוש שהיה שייך לאחד מבני הזוג עוד לפני שהתחתנו, וכן מתנות וירושות שאחד מהם קיבל בזמן הנישואין – אינם נחלקים אוטומטית שווה בשווה בעת גירושין.
• תגמולים מיוחדים: גימלה מהביטוח הלאומי או פיצויים בשל נזקי גוף שמשולמים לאחד מבני הזוג – גם הם מוחרגים מאזון .
• נכסים שהוסכם בכתב להחריגם: החוק מאפשר לבני זוג להסכים בכתב שנכס מסוים לא ייכלל באיזון המשאבים . הסכמה כזו מחריגה את אותו נכס מחלוקה שוויונית עתידית.

מהו הסכם ממון?

• לסטות מהחלוקה השוויונית: לקבוע יחס חלוקה אחר מאשר 50/50. ייתכן מצב בו צד אחד יקבל יותר ממחצית הרכוש או פחות, בהתאם להסכמה מפורשת. למשל, אם אחד מבני הזוג מביא עמו לנישואין הון משמעותי או עסק משגשג, בני הזוג יכולים להסכים שבהינתן גירושין, חלקו של אותו צד ברכוש הכולל יהיה גדול מהמחצית. כך ההסכם מאפשר להביא בחשבון תרומות כלכליות לא שוויוניות של הצדדים.
• להחיל או לשלול שיתוף בנכסים מסוימים: להסכים שנכסים ספציפיים לא ייחשבו כרכוש משותף ויישארו בלעדית בבעלות אחד הצדדים (מעבר למה שהחוק כבר מחריג). למשל, החוק מחריג ירושה המתקבלת במהלך הנישואין מאיזון, אך בני הזוג יכולים גם להסכים מראש שנכס נוסף (כגון עסק שנוסד במהלך הנישואין או נכס מקרקעין מסוים) לא יחולק ביניהם. לחלופין, ניתן אף להסכים לשתף נכסים שהחוק מחריג – למשל, לכתוב בהסכם ששוויה של ירושה כן יחולק בין בני הזוג, על אף שהחוק היה פוטר אותה מאזון משאבים, וזאת כדי לבטא כוונת שיתוף מרצון. במילים אחרות, ההסכם מאפשר גם להרחיב את השיתוף וגם לצמצמו לפי צורכי הזוג.
• לקבוע עיתוי שונה לאיזון: החוק קובע שהאיזון מתבצע רק עם פקיעת הנישואין, אך בני זוג יכולים לקבוע בהסכם תנאים מסוימים לביצוע חלוקה מוקדמת יותר. למשל, אפשר להסכים שבהפרדת מגורים ממושכת או במקרה של פרידה בפועל שלא לוותה מיד בגירושין – תתבצע הפרדה רכושית מיידית. יש לציין שבהיעדר הסכם, החוק (לאחר תיקון תשס”ט) מאפשר בפיקוח בית המשפט להקדים את מועד האיזון במצבים של פרידה ממושכת או הליכים מתמשכים , אך קביעה בהסכם מעניקה וודאות רבה יותר ומאפשרת גמישות בלי צורך בהתדיינות משפטית.
• להסדיר חובות והתחייבויות: ההסכם יכול לכלול הוראות לגבי אחריות לחובות שנצברו על-ידי אחד מבני הזוג. אמנם החוק מבהיר שחובותיו של אחד אינם באחריות השני מעצם הנישואין , אך בני הזוג יכולים להסכים כיצד להתמודד עם חוב משותף או חובות עתידיים (למשל, שחוב עסקי של אחד לא ייפול על נכסים משותפים).

הצורך בהסכם ממון: מתי במיוחד הוא חשוב?

• נישואים שניים ומשפחות מורכבות: בני זוג הנישאים בפרק ב’ לחייהם, במיוחד כאשר לכל אחד יש ילדים מנישואים קודמים, ניצבים בפני מציאות משפטית מורכבת יותר בעת פטירה. לפי חוק הירושה, בהיעדר צוואה, בן זוג יורש חלק משמעותי מהעיזבון של הנפטר, בנוסף לזכויותיו במחצית הרכוש המשותף לפי חוק יחסי ממון . המשמעות היא שבלי הסכם מיוחד, בן הזוג שנותר עשוי לקבל נתח גדול במיוחד מהרכוש, ואילו ילדיו של הנפטר יקבלו פחות. הסכם ממון בפרק ב’ יכול לקבוע, למשל, שהסדר איזון המשאבים לא יחול בעת פטירה – בכך כל צד שומר על רכושו האישי עבור יורשיו, ובן הזוג הנותר לא יקבל מחצית נוספת מעבר למה שהוקנה לו בצוואה (או על פי חוק הירושה) של הנפטר. לחלופין, ההסכם יכול להסדיר באופן מפורש את זכויות בן הזוג מול ילדי המנוח. צעד כזה, יחד עם עריכת צוואות מתאימות, נותן מענה לצורך להגן על זכויות הילדים מנישואין קודמים מבלי לסטות מהדין – שהרי ההסכם נערך במסגרת אפשרויות שהחוק מאפשר (ויתור חוזי על איזון משאבים).
• פערים כלכליים ועסקיים משמעותיים: כאשר אחד מבני הזוג נכנס לנישואין עם הון עצמי גדול, נכסים רבים, או עסק מבוסס, הוא עשוי לרצות להבטיח ששליטתו או זכותו בנכסים אלו לא תיפגע מעבר למתחייב בחוק. אמנם החוק מגן על נכסים מלפני הנישואין וגילוי דעת צדדי כגון ירושה או מתנה, אך מה לגבי עסק או נכס משמעותי שנצבר במהלך הנישואין בעיקר במאמץ של אחד הצדדים? בהיעדר הסכם, גם נכס עסקי שפותח בתקופת הנישואין עשוי להיחלק שווה בשווה, אף אם הצד השני לא תרם ישירות לפיתוחו. הסכם ממון יכול לקבוע מנגנון חלוקה אחר לגבי עסק כזה – למשל, שחלק גדול יותר משוויו יישאר בידי מי שניהל אותו, או שאופן הערכת שוויו יהיה מוסכם מראש (כדי למנוע מחלוקות). הדבר חיוני כדי למנוע מצב בו עסק משפחתי מתפרק או נכפה שיתוף לא רצוי. במילים אחרות, ההסכם משמש כלי להתאמת הדין למציאות הכלכלית של הזוג, במיוחד במקרים בהם החלוקה השוויונית עלולה להביא לתוצאה בלתי הוגנת או לא מעשית.
• הגנה מפני חובות וסיכונים כלכליים: במצבים בהם לאחד מבני הזוג יש פעילות עסקית מסוכנת או חשיפה לחובות עתידיים (למשל, עיסוק יזמי, ערבות לחובות), בני הזוג עשויים לרצות לעגן בהסכם שהרכוש של בן הזוג השני יישמר נפרד ובטוח מפני נושיו של הראשון. אמנם החוק (סעיף 4) קובע שאין עצם הנישואין מטיל אחריות לחובות בן הזוג , אך לעתים קרובות בני זוג מנהלים רכוש באופן מעורבב (חשבונות משותפים, נכסים רשומים על שם שניהם וכו’). הסכם ממון יכול להפריד רכוש וחובות בצורה ברורה, כדי שאם יתממש סיכון כלכלי אצל צד אחד – לא ייגרר הצד השני לאבדן רכושו. במילים אחרות, זהו כלי משפטי לניהול סיכונים במסגרת חיי הנישואין.
• מניעת סחטנות ועיכובים בגירושין: בדין האישי בישראל, גירושין מחייבים במקרים רבים הסכמה של שני בני הזוג (כגון בהליך גט הדדי). היו מקרים שבהם צד המעוניין בגירושין נאלץ לוותר על זכויות רכושיות כדי לקבל את הסכמת השני לגט. כאשר רכושם של בני הזוג כפוף לחלוקה לפי החוק, קיימת אפשרות (למרבה הצער) לנצל זאת כמנוף לחץ: למשל, לעכב גט כדי להשיג ויתורים רכושיים גדולים יותר. הסכם ממון ברור יכול לצמצם את המוטיבציה לסחטנות כזו, כי הוא קובע מראש את החלוקה, באופן שלא ניתן לשנות חד-צדדית. יתרה מזו, אפשר לקבוע בהסכם שמועד הקרע (המועד הקובע לפירוד כלכלי) יהיה מוקדם ככל האפשר, כך שגם אם הגט מתעכב – הרכוש המשותף יפסיק להצטבר והאיזון לא ייפגע. בכך ההסכם תורם לניתוק העניינים הרכושיים מסוגיות אישיות של הגירושין.

הדרישות החוקיות לתוקפו של הסכם ממון

• כתב: החוק דורש שהסכם הממון עצמו (וכן כל שינוי בו) יהיה נערך בכתב . דרישה זו בסעיף 1 נועדה למנוע מחלוקות ולוודא שיש ראיה ברורה ומפורשת לתוכן ההסכמות. הסכם בע”פ בין בני זוג בעניין רכוש לא יוכר כהסכם ממון על-פי החוק.
• אישור בערכאה מוסמכת: תנאי מהותי הוא שההסכם יקבל אישור רשמי בפני גורם שיפוטי או מעין-שיפוטי. סעיף 2(א) לחוק קובע שהסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי המוסמך בענייני הנישואין של בני הזוג . כלומר, בני זוג נשואים (או העומדים להינשא) צריכים להביא את ההסכם לאישור בפני שופט משפחה או דיין רבני (או דתי אחר, בהתאם לדתם) כדי להקנות לו תוקף. דרישה זו חלה גם על שינוי של הסכם ממון קיים – כל תיקון או עדכון צריך אישור מחדש. ללא אישור, ההסכם אינו בעל מעמד של הסכם ממון לפי החוק, והדינים הרגילים (איזון משאבים) עלולים לגבור.
• ווידוא רצון והבנה: בעת האישור, בית המשפט או בית הדין לא ייתן תוקף להסכם באופן אוטומטי; עליו לוודא שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובמלוא ההבנה של משמעותו ותוצאותיו . דרישה זו, שבאה לידי ביטוי בסעיף 2(ב) לחוק, נועדה להגן מפני מצבי כפייה, לחץ לא הוגן או חוסר הבנה (למשל, כאשר צד אחד לא הבין שהוא מוותר על זכות שקיימת לו בחוק). רק לאחר שבית המשפט משתכנע שההסכם נעשה מרצון, בשיקול דעת ובמידה של הוגנות – הוא יאשר אותו. בכך מבטיח החוק שהסכמי ממון, שיש בהם פוטנציאל לוותר על זכויות משמעותיות, יעשו באופן מושכל ושקוף.
• אימות נוטריוני/רושם נישואין: החוק מכיר בכך שלעתים בני זוג מעוניינים להסדיר ענייני ממון עוד לפני הנישואין. לפי סעיף 2(ג), כאשר ההסכם נערך לפני הנישואין או בשעת עריכתם, ניתן לאשר אותו גם בפני רושם הנישואין (למשל, בפני פקיד הרבנות בעת סידור החופה), במקום בפני בית משפט . בנוסף, תיקון בחוק איפשר החל משנות ה-90 אימות הסכם ממון טרום-נישואין בידי נוטריון מוסמך. הנוטריון, בדומה לשופט, חייב לוודא שבני הזוג חותמים בהסכמה חופשית ובהבנת ההשלכות, ואז הוא רשאי לאמת את חתימתם ולתת אישור נוטריוני המספיק לתוקף ההסכם. אפשרויות אלו נוחות לזוגות לפני חתונה, שכן הן חוסכות פנייה לבית משפט, אך רלוונטיות רק להסכמים שלפני הנישואין. אם ההסכם נחתם לאחר שכבר נישאו, הדרך היחידה לאשרו היא באמצעות בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי.
• עריכת ההסכם: מבחינה תוכנית, ההסכם צריך להיות ברור דיו כדי שבית המשפט יאשרו. אין דרישה בחוק לתוכן מסוים – בני הזוג חופשיים להסכים לכל הסדר רכושי (כל עוד אינו נוגד דין אחר או תקנת הציבור). עם זאת, בפועל בתי המשפט לא יאשרו הסכם בלתי סביר בעליל או כזה שניכר בו פגם (למשל, אם צד ויתר על כל רכושו ללא תמורה, באופן המעורר חשש לכפייה או חוסר הבנה). על כן, יש לשמור על ניסוח הוגן והגיוני המייצג באמת את רצון הצדדים. בדרך כלל ההסכם יכלול הצהרות של בני הזוג שהבינו את משמעותו, כדי להקל על שלב האישור.

השלכות קיומו או העדרו של הסכם ממון בעת גירושין או פטירה

במקרה של גירושין:

• עם הסכם ממון תקף: חלוקת הרכוש תתבצע לפי הוראות ההסכם. בית המשפט יאכוף את החלוקה בהתאם למה שהוסכם – בין אם חלוקה שונה משווה, הפרדת נכסים מלאה, או כל מנגנון אחר שנקבע. למשל, אם ההסכם קובע שכל אחד יישאר עם הרכוש הרשום על שמו ללא איזון נוסף, אזי לא תהיה חלוקה שווה בכפייה; כל צד יקבל את מה שבבעלותו לפי ההסכם. אם ההסכם קובע חלוקה באחוזים (60%-40% למשל), בית המשפט יתן צו בהתאם לאותם אחוזים. קיומו של ההסכם לרוב מצמצם מאוד את ההתדיינות המשפטית בסוגיית הרכוש – שכן אין צורך להוכיח מה צודק, אלא רק להציג את החוזה ואישורו. יחד עם זאת, במקרים חריגים צד עשוי לנסות לטעון לפסלות ההסכם (כגון שנחתם בכפייה חמורה שלא נתגלתה בעת האישור), אך טענות כאלה מתקבלות לעיתים נדירות בשל משקל האישור השיפוטי.
• בלי הסכם ממון: חוק יחסי ממון קובע כי יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון משאבים הקבוע בחוק. משמעות הדבר שבית המשפט יחיל את החלוקה השוויונית הקבועה בסעיף 5 לחוק: כל אחד מהצדדים יקבל מחצית משווי כלל הנכסים המשותפים. יש לקיים הליך של עריכת מאזנים: לברר אילו נכסים וכמה חובות יש לכל צד, לנכות חובות, ולאזן את ההפרש כך ששני הצדדים יסיימו עם שווי נטו שווה. נכסים שהחוק מחריג (כמו רכוש מלפני הנישואין, ירושה ומתנות) יישארו בידי בעליהם המקוריים , אלא אם יוכח שכוונת הצדדים במהלך חייהם הייתה לשתף גם בהם באופן ספציפי (טענה אפשרית אם, למשל, בני זוג התייחסו בפועל לנכס מלפני הנישואין כאל רכוש משותף – אולם נטל ההוכחה לכך גבוה). בהיעדר הסכם, ייתכן ויתעוררו מחלוקות משפטיות רבות: מה נחשב “נכס משותף”, כיצד להעריך שווי, האם יש נסיבות מיוחדות להצדיק סטייה מחלוקה שווה, ועוד. למשל, בית המשפט רשאי בנסיבות חריגות לפסוק חלוקה לא שוויונית אם הצדק מחייב, אך זה חריג שמצריך הוכחת התנהגות כלכלית קיצונית או חוסר תום לב. בדרך המלך, ללא הסכם – התוצאה ידועה וצפויה: מחצה על מחצה.

במקרה של פטירת אחד מבני הזוג: 
יש לבחון בנפרד את ההשפעה של הסכם ממון על זכויות בעת פטירה, שכן כאן נכנסים גם דיני הירושה לתמונה.

• עם הסכם ממון תקף: בני הזוג יכולים לקבוע בהסכם הוראות מיוחדות למקרה פטירה. סעיף 5(ב) לחוק יחסי ממון קובע שאם הנישואין פוקעים עקב מוות, יבואו יורשיו של בן הזוג הנפטר במקומו לעניין הזכות לאיזון משאבים . כלומר, גם בפטירה – כמו בגירושין – קיימת זכות לחלוקת מחצית מהעושר שנצבר. בני זוג רשאים במסגרת ההסכם לוותר או לשנות זכות זו. למשל, הם יכולים להסכים שבמקרה פטירה, לא יתבצע ביניהם או בין עיזבונם איזון משאבים כלל. הסכמה כזו תהיה תקפה ותמנע מצב שבו בן הזוג הנותר (או עיזבון הנפטר) דורש חצי מהרכוש של האחר. כך, אם אחד הצדדים מעוניין שרכושו יגיע ישירות לילדיו או ליורשים אחרים, הוא יכול, במסגרת ההסכם, לבטל את זכות האיזון בעת מוות. חשוב להעיר שהסכם ממון אינו תחליף לצוואה: הוא לא יכול להסדיר למי יועברו נכסי הנפטר (זוהי סוגיה של דיני ירושה), אך הוא יכול להשפיע על היקף העיזבון על ידי קביעה שחלק מהרכוש לא יחולק בין בני הזוג אלא יישאר בבעלות המקורית. למשל, בני זוג יכולים להסכים שכל אחד שומר על מלוא זכויותיו בנכסיו האישיים במקרה מוות, ללא העברה אוטומטית של מחצית לשני – ובכך העיזבון של כל אחד כולל את כל נכסיו האישיים. הסכם כזה, בצירוף צוואות תואמות, יבטיח שרצון כל צד לגבי הורשת רכושו יתממש בלי שבן הזוג השני ייטול מחצית מכוח חוק יחסי ממון. מנגד, בני זוג יכולים גם להסכים להפך – להכליל באיזון המשאבים נכסים שאחרת לא היו נכללים, כדי להבטיח שלבן הזוג הנותר תהיה זכאות גדולה יותר מהרכוש המצטבר (אולי מטעמי ביטחון כלכלי של בן הזוג שנותר בחיים). כל עוד ההסכמה אינה נוגדת חוק קוגנטי אחר, היא תכובד.
• בלי הסכם ממון: במצב של פטירה ללא הסכם, יתבצע איזון משאבים אוטומטי מכוח החוק בין העיזבון לבין בן הזוג הנותר. בפועל, הדבר אומר שיש לחשב את שווי כלל נכסי בני הזוג ולחלקם שווה בשווה, בדיוק כפי שהיה נעשה בגירושין . חלקו של בן הזוג הנפטר יחולק ליורשיו (לרבות לבן הזוג הנותר עצמו, אם הוא גם יורש לפי חוק הירושה או צוואה), אך לאחר שבן הזוג שנותר בחיים מקבל את חלקו המגיע לפי חוק יחסי ממון. למשל, נניח ששווי הנכסים הכולל של שני בני הזוג הוא 2 מיליון ש”ח, מתוכם 1.2 מיליון רשומים ע”ש הנפטר ו-0.8 מיליון ע”ש בן הזוג השני. לפי החוק, עוד לפני חלוקת העיזבון, בן הזוג הנותר זכאי לקבל סכום איזון של 0.2 מיליון ש”ח (כדי להגיע למחצית – מיליון לכל אחד). סכום זה יוצא מהעיזבון ומועבר אליו. את היתרה (כעת העיזבון עומד על מיליון בלבד) יחלקו לפי דיני הירושה (למשל, בין הילדים ובן הזוג בהתאם לחוק הירושה או צוואה). מאידך, אם בן הזוג שנותר הוא שהיה בעל רכוש רב יותר, אז יורשי הנפטר רשאים לתבוע ממנו את חלקו החסר של הנפטר כדי להגיע למחצית. כך או כך, בלי הסכם החוק יוצר מנגנון שמבטיח שכל אחד מבני הזוג (או יורשיו) יקבל מחצית מהרכוש המשותף שצברו יחד . תוצאה זו עשויה שלא להתאים לרצון הצדדים במצבים מסוימים – במיוחד, כפי שצוין, במשפחות פרק ב’. אך ללא הסכם, זו ברירת המחדל המחייבת.