22/5/2014
במסגרת החלטה בעלת השלכות מס רחבות היקף, הכריע בית המשפט העליון בשאלת תשובתו לצרכי מס של יחיד שעזב את הארץ, בו בזמן שאשתו ושתי בנותיו נותרו לגור בישראל.
בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בקובעו הלכה מסודרת שיש בה בבחינת בשורה חדשה עבור ישראלים המבקשים לעבור ולהתגורר בחו"ל, בסיטואציה בה בני משפחותיהם נותרים להתגורר בארץ כמו גם ממשיכים הם להגיע לישראל לתקופות לא מבוטלות.
נזכיר, כי בשנת 2003 עברה שיטת המיסוי בישראל רפורמה, עת הפכה משיטה טריטוריאלית לשיטה פרסונאלית, לפיה תושב ישראל לצורכי מס יחויב בתשלום מס בגין מכלול הכנסותיו, בין אם צמחו בישראל ובין אם מחוצה לה.
לצורך הסטת מרכז הכובד לעניין סמכות המיסוי מן העיקרון הטריטוריאלי אל העיקרון הפרסונאלי נצרך המחוקק להגדיר מחדש את המונח "תושב" לצורכי מס, ולהבהיר מיהם הנישומים אשר יחויבו לשלם מס בישראל על הכנסות שצמחו להם מחוצה לה.
נוכח האמור, לצורך קביעת תושבותו של יחיד לעניין פקודת מס הכנסה, נקבע מבחן "מרכז החיים" הבוחן בחינה אובייקטיבית את מרכז חייו של אדם במישורים השונים ובכלל אלה הכלכלי, המשפחתי והחברתי, ובד בבד נקבעו חזקות מספריות על-פיהן, בין היתר, אם שהה אדם בישראל 183 ימים או יותר במהלך שנת מס, חזקה היא שמרכז חייו הנו בישראל. עוד קבע המחוקק כי אותן חזקות ניתנות לסתירה הן ע"י היחיד והן ע"י פקיד השומה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו.
המקרה נשוא עניינינו עסק באדם שהתגורר רוב חייו בישראל, ובמהלך שנת 2001 קיבל הצעת עבודה במדינת סינגפור בעקבותיה עזב את הארץ, בזמן שאשתו ושתי בנותיו נותרו להתגורר בישראל.
במקרה זה, שהה האדם בחו"ל (סינגפור) תקופות מהותיות וקיים מרכז חיים בסינגפור, אלא שנוכח הישארותם של בני משפחתו בישראל, וכן נוכח העובדה כי התקיימה לגבי המשיב אחת החזקות להיות מרכז חייו בישראל, ביקש פקיד השומה לראות בו כתושב ישראל לצורכי מס ולהטיל מס מלא בגין מלוא ההכנסות אותן הפיק מפעילותו בסינגפור.
בית המשפט העליון קבע, כי אף שלא ניתן להקל ראש בעובדה כי משפחתו של היחיד נותרה להתגורר בישראל, הואיל וככלל מרכז חייו של אדם ובית הקבע שלו הוא ממוקמים במקום שבו מתגוררת וחיה משפחתו, המציאות של ימנו מלמדת כי יש משפחות אשר בוחרות לחיות אחרת. בתוך כך, בדק בית המשפט העליון את נסיבות העניין הקונקרטי לרבות מערכת היחסים הספציפית שבין היחיד לאשתו, תוך שהוא לומד כי האחרונה לא הסכימה להצטרף אל בעלה ולהעתיק את מגוריה לסינגפור.
נוסיף, כי אף על פי שהקפיד לשהות למעלה ממחצית השנה ממחוץ לישראל, במהלך התקופה שבמחלוקת ומתוך כוונה מוצהרת לשהות במחיצת משפחתו נהג היחיד להגיע ארצה לביקורים לעיתים תכופות יחסית, עובדה שאף היא לא שכנעה את בית המשפט לקבל את ערעור המדינה. לנקודה זו השלכות מהותיות על תפיסתם של רשויות המס את סוגיית התושבות של היחיד, הואיל ועד היום סרבו הם להכיר בנישום כתושב חוץ שעה שנהג הוא לשהות בישראל מעל 100 ימים בשנה. בעניינו הכיר בית המשפט העליון במשיב כתושב חוץ על אף ששהה הוא בשנים הרלוונטיות מעל 145 ימים בשנה וקיים הוא את החזקות לגבי היותו של יחיד תושב ישראל.
במסגרת פסק דין זה שם בית המשפט העליון את הדגש על מקום מרכז חייו של היחיד, תוך שהוא מתעלם מגורמים שאינם תלויים בנישום כגון בחירת מקום מגוריהם של משפחתו.
המודבר אפוא בהחלטה מהותית וחשובה לאין שיעור המציבה סטנדרט חדש בבחינת מעמד תושבותם של יחידים לצורכי מס בישראל.
חיפוש 
סגור 
