22/7/2020
בית הדין האזורי חייב את המעסיק בדמי ביטוח לאומי בגין זקיפת שווי רכב לא תקינה
בתביעה הנדונה, ביקשה קבוצת רמת בטיחות בע"מ ("התובעת") מבית המשפט לבטל חיוב שהושת עליה מטעם המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע"), בהתאם לקביעתה בתאריך 1.11.15, נכוח סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 ("החוק").
התובעת הינה חברה מסחרית העוסקת במתן שרותי פיקוח על בטיחות בתעבורה, על ידי הכשרה והעסקה של קציני בטיחות בתעבורה הפועלים אצל לקוחותיה. התובעת הגישה שומות עצמיות למס הכנסה, בגינן שילמה התובעת מס הכנסה על "שווי הרכב" בהתאם לנתונים ב-"ספר הרכב" ובהתאם ל-"יומן רכב ממחושב" שנוהל על ידה. בשנת 2015 ובעקבות ביקורת ניכויים של הנתבע לשנים 2009-2012, סמכות המוענקת לנתבע מכוח סעיף 358 לחוק, נשלחה לתובעת הודעת חיוב בסכום של כ-770,000 ש"ח מתוכם כ-675,000 ₪ דמי ביטוח לאומי בגין שווי רכב בשנות הביקורת.
טענות הצדדים
התובעת טענה כי שומות המס נשוא הדיון התיישנו בהתאם להוראת סעיף 145 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("הפקודה") ובכך נהפכו לסופיות. לפיכך, הנתבע מנוע מלחייב בדמי ביטוח לאומי בעקבות השכר הנוסף. כמו כן, חיובה של התובעת בדמי ביטוח לאומי על השכר החורג מהשכר שצוין בשומות הניכויים במס הכנסה ייצור עיוות בדיווחי השכר בין הרשויות. בין היתר טענה התובעת כי הפעלת סמכותו של הנתבע נעשתה בשיהוי בלתי סביר, בחלוף שנים רבות לאחר הגשת הדוחות השוטפים ובניגוד לשומות מס סופיות. לגישתה, קביעת תשלומי ביטוח לאומי חייבים להישען על קביעות של מס הכנסה, לה נתונה הסמכות לקביעת "הכנסה" בסעיף 2(2) לפקודה, וכן פקיד השומה שואב את סמכותו מסעיף 135 לפקודה. התובעת אף טוענת כי פעלה בהתאם לחוות דעת משפטית שניתנה לה, ובין היתר לאור נחיצות הציוד שהועמד לרשות העובדים, לא מדובר יותר ב-"רכבי נוחות", בנסיבות בהן צרכי המעסיק גוברים על טובת ההנאה שמופקת על ידי העובדים כתוצאה מהעמדת הרכבים לשימושם. התובעת טוענת כי חייבה את קציני הבטיחות בגובה שווי ההטבה שנצמחה להם, בהתאם לנתונים מדויקים שנרשמו בתחילה ב-"ספר הרכב", ולאחר מכן תועדו באמצעות "יומן הרכב הממוחשב" אשר התבסס על מכשירי מדידה של נתונים אלקטרוניים, שהותקנו ברכבי העובדים. המכשירים אפשרו מעקב מדויק לנתוני הנסיעה בפועל של העובדים, תוך הפרדה בין נסיעות פרטיות לנסיעות במסגרת העבודה.
הנתבע טען כי יש להבחין בין שומות סופיות לעניין הכנסות החברה, לבין שומות סופיות לעניין הכנסות העובדים, הפסיקה בעניין – ע"א 196/89 פ"ש ירושלים נ' חבק אמי פרטס בע"מ, קבע כי לא קיים קשר ענייני בין ההכנסות הללו. כמו כן, טען הנתבע כי לא בשנים הרלוונטיות לא התקיימה ביקורת ניכויים על ידי מס הכנסה, ולכן לא קיימת בעניינה קביעה עובדתית של מס הכנסה בקשר לפרקטיקות בהן נהגה בנוגע לזקיפת שווי הרכבים. בנוסף, לדידו של הנתבע מדובר בתכנון מס אגרסיבי המנוגד לחזקות החלוטות שנקבעו בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987, הואיל ופרקטיקה זו נשללה בפסיקה, מפני שהתובעת הסתמכה על פרקטיקת מס לא ודאית.
החלטת בית הדין: ביה"ד דחה את התביעה
בית הדין סבר כי ככל וקיימת החלטה ברשות מנהלית אחת, חזקת התקינות חלה גם בנוגע לרשויות אחרות וכי יש לשאוף להרמוניה ואחידות בהחלטות רשות המיסים והמוסד לביטוח לאומי. ברם, אין דין מקרה בו קיימת החלטה פוזיטיבית, מבוססת ומנומקת, כדין המקרה לעיל בו התובעת הגישה שומה עצמית למס הכנסה, שלא דן בשומה זו, שהפכה לסופית לאור שתיקת הרשות. אין לקבל טענה לפיה היעדר בחינת הדיווחים על ידי פקיד השומה, משמע קביעה פוזיטיבית של פקיד השומה.
לאור העובדה ששומה זו לא נבחנה ע"י פקיד השומה, קבלה של טיעוני התובעת עלולים ליצור עילת התיישנות יש מאין, היות ולפי חוק הביטוח הלאומי, ניתן לשלוח דרישת חיוב עד 7 שנים ממועד הדיווח. בנוגע לטענת השיהוי, קבע ביה"ד כי הפסיקה העלתה מספר תנאים מרכזיים לצורך החלת דוקטרינת השיהוי. ראשית, ייבחן האם ניתן להסיק כי הרשות ויתרה או זנחה את נושא גביית החוב, ושנית, יש לבחון האם קיים שינוי לרעה במצבו של החייב עקב השיהוי. לאחר בחינת התנאים, קבע ביה"ד כי על אף שעדיף וגביית חובות הביטוח הלאומי תעשה בטרם תחול התיישנות על הדיווחים הנדרשים לפי הפקודה, אין מדובר בשיהוי המאיין את גביית החוב. ביה"ד ציין וסבר כי התובעת בחרה בדיווח על פי שיקול דעתה, וזה לא אושר על ידי הנתבע. התובעת לא שללה את הפסיקות הקיימות, אשר שוללת את הפרקטיקה בה נקטה. היה על התובעת לשקול את צעדיה בהתאם לסיכונים והסיכויים הגלומים בדרכה אשר בחרה. לגופו של טיעון בנוגע לשווי הרכב, קבע ביה"ד כי בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בע"א 7550/18, אור חי הנדסה בע"מ נ' פ"ש חולון, הנוסחה המוצעת בסעיף 2(2) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), בנוגע לחישוב ההטבה לעובדים בגין השימוש ברכב, היא נוסחה חד משמעית ולא בכלל היוצר "חזקה הניתנת לסתירה". נוכח האמור, החלטתו של פקיד הגבייה אצל הנתבעת לבצע את חישוב שווי השימוש ברכב על פי תקנות שווי רכב, היא החלטה סבירה שאין להתערב בה.
בית הדין ציין כי ישנם שני תנאים לקביעת סיווג כלי רכב ככלי עבודה:
1. הרכבת ציוד עבודה בדרך קבע או שמבנהו עשוי לשמש בביצוע העבודה.
2. הרכב לא מיועד להסעת נוסעים פרטיים או הובלת משא. ביה"ד קבע כי קציני הבטיחות נסעו עם הרכבים בסיום ימי העבודה וכן עשו שימוש ברכבים בסופי השבוע/חגים לצרכים פרטיים. בנסיבות אלו אין עילה לסיווג הרכבים כרכבי עבודה. לסיום, ביה"ד אף דחה את בקשתה של התובעת לגלם את חלק העובד בדמי הביטוח הלאומי, הואיל והוראות הביטוח הלאומי, כחלק מהמערך הסוציאלי בנושאי זכויות העובדים, אינן נפגעות אילו מעסיק לא ניכה את דמי הביטוח הלאומי.
ב"ל 41881-06-17 קבוצת רמת בטיחות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי