1/7/2020
האם דיבידנד בין חברות אשר מקורו ברווחי שערוך, פטור ממס?
ביום 17.6.20 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בערעור בו אוחדו שלושה תיקים, בהם שאלה משפטית משותפת – האם סכומי כסף המחולקים מחברות בנות לחברת אם, הנובעים מרווחי שערוך, הינם בגדר דיבידנד "שמקורו בהכנסות" אצל חברת האם, בהתאם לסעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("הפקודה")?
חברת אם.סי.אל קניון דרורים בע"מ ("אם.סי.אל" או "החברה") היא חברה ישראלית העוסקת בתחום הנדל"ן אשר רכשה בשנת 2009 במשותף עם חברת יאנטרה בע"מ (להלן: "יאנטרה") מניות וזכויות לרכישת מניות של חברת קניון דרורים בע"מ ("קניון דרורים") תמורת 26 מיליון ₪. החל מדוח לשנת 2008 מיישמת קניון דרורים את כללי התקינה החשבונאית הבינלאומית IFRS וכן את תקני החשבונאות הנוגעים לנדל"ן להשקעה ורכוש קבוע. במסגרת זו בחרה קניון דרורים לסווג את נכסי הנדל"ן להשקעה בהתאם למודל "שווי הוגן", במסגרתו מבוצע שערוך לערך נכסי הנדל"ן להשקעה בתום תקופה חשבונאית וההפרש בין התקופות מסווג כרווח או הפסד עבור קניון דרורים (להלן: "רווחי שערוך"). בהתאם למודל, קניון דרורים שיערכה את ערך הנכס בבעלותה בשנים 2007-2009 בסכום מצטבר של כ-35 מיליון ₪ וביום 9.12.09 הוחלט על חלוקה בסך של כ-21.2 מיליון ₪, מהם 12.7 מיליון ₪ נובעים מרווחי השערוך. אס.סי.אל הייתה זכאית ל-50% מאותו דיבידנד וסיווגה תשלום זה כהכנסה פטורה ממס חברות לפי סעיף 126(ב) לפקודה. פקיד השומה דחה את עמדת אס.סי.אל וטען כי רווחי השערוך אינם מהווים הכנסה בהתאם לסעיף 1 לפקודה, כך שהדיבידנד שמקורו ברווחי שערוך חייב במס לפי סעיף 2(4) לפקודה בשיעור לפי סעיף 126(א) לפקודה. על עמדת פקיד השומה הוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של החברה וקבע כי הדיבידנד נוצר עקב בשיטת הרישום החשבונאית ולא בעקבות רווחים מהקניון. כך, לא מדובר במזומנים הניתנים לחלוקה אלא ברווח רעיוני הואיל והנכס לא מומש.
בעניין ע"א 9131/18, דן בית המשפט המחוזי בחברת אורון אחזקות מלונאות ותיירות בע"מ, אשר עיקר פעילותה הייתה בהחזקת מניותיה של חברת מלונות אסטרל. בתיק זה נדרש ביהמ"ש להוראות סעיף 100א1 לפקודה, ניתח את סעיף 126(ב) וקבע כי על מנת להחיל את הוראותיו כך שדיבידנד לא ייכלל בהכנסה החייבת של החברה, נדרשים להתקיים חמישה אלמנטים:
1. חלוקה בפועל של דיבידנד או רווחים;
2. הדיבידנד מסווג כהכנסה אצל המקבל;
3. מקור הדיבידנד בהכנסות החברה המחלקת;
4. ההכנסות המהוות את מקור הדיבידנד נצמחו או הופקו בישראל;
5. הדיבידנד התקבל מחבר בני אדם החייב במס בין אם בעקיפין או במישרין.
ביהמ"ש קבע כי אין מחלוקת לגבי שומת המס של חברת הבת וכן כי רווחי השערוך לא סווגו כ"הכנסה" על ידה - החברה נהגה לתאם בדיווחיה את השינויים הנובעים מרווחי נדל"ן להשקעה ולא נחשבו כהכנסה לצורכי מס ולכן לא השפיעו על חבות המס. כמו כן, נדחתה העמדה לפיה מדובר ב"הפרשי עיתוי", שכן מדובר ב"הפרש מותנה" – לפיו המס נשוא הרווחים, ייגבה רק במידה הנכס יימכר בהתאם לשוויו ההוגן. מכאן הערעור של הצדדים.
החלטת בית המשפט: ביהמ"ש העליון דחה את ערעורן של החברות
השופט מינץ קבע כי הסתירה הקיימת במקרה דנן בין חוקי החשבונאות המקובלים לבין חוקי המס, נובעת בראש ובראשונה מהעובדה שכללי החשבונאות מקדשים התעשרות גרידא (בין אם רעיונית ובין אם בפועל), ואילו חוקי המס בוחנים התעשרות ממומשת בלבד. במקרה זה, יש לתת עדיפות לחוקי המס הקובעים כי דיבידנד שמקורו ברווחי שערוך אינו חוסה תחת ההגדרה של רווחים שמקורם בהכנסות ולכן נכלל כ-"הכנסה חייבת" עבור החברות מקבלות הדיבידנד לפי הפקודה. השופט מינץ ציין כי החברות מבקשות להנות הן מהעובדה שבכובען כמחלקות הדיבידנד הן מבקשות להנות מדחיית המס עד למימוש נכסים בפועל, אך בכובען כמקבלות הדיבידנד, על מנת לקבל פטור מתשלום בגין הדיבידנד שחולק לידיהן לפי סעיף 126(ב) לפקודה – נטען כי מדובר באירוע מס. כן נדחו טענות המערערות לפיהן סעיף 100א1 יצר מציאות חדשה לעומת נוהג שהתקיים לפניו, והטענה כי סעיף 100א אמור להתמודד עם אירועי המס בחברה המחלקת ולא בחברה המקבלת. השופט מינץ גם לערעור שכנגד שהוגש ע"י פקיד השומה בעניין אורון אחזקות, וקבע כי דיון בשומת המס בעקבות מכירת נכס ייעשה לכשתגיע עת המכירה.