17/3/2020
הערעור הנ"ל נידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ועסק בסוגיית אופן המיסוי של חפץ עתיק, אשר נרכש ע"י מר סלבה יבדייב (להלן: "המערער") בשנת 2003 ונמכר על ידו בשנת 2011.
המערער דיווח לפקיד שומה תל אביב 3 (להלן: "המשיב") על הרווח ממכירה זו כרווח שאינו חייב במס והמשיב מצידו הוציא למערער שומת מס, לפי סעיף 145 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") הקובע כי הרווח לעיל הינו "הכנסה פירותית מעסק/עסקת אקראי" בהתאם לסעיף 2(1). שומה זו חויבה בשיעור מס שולי הקבוע בסעיף 121 לפקודה. המערער הגיש את השגתו על השומה לפי מיטב השפיטה בטענה כי אינו חייב במס בגין המכירה, השגה זו נדחתה על ידי המשיב אשר בנימוקיו לדחייה ציין כי פעל בהתאם לסעיף 152 לפקודה, בו נקבע כי הרווח ממכירת החפץ "מהווה הכנסה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי בידי הנישום או לחילופין מעסק אקראי בידו או כעסק". על החלטה זו של המשיב הגיש המערער את ערעורו בחודש פברואר 2019.
טענות הצדדים:
לטענת המערער, החפץ נושא הדיון הינו בבחינת "מיטלטלין של יחיד המוחזקים על ידיו לשימוש אישי או לשימוש אישי של בני משפחתו", ולכן יש להחריגו מתכולת הגדרת "נכס" בסעיף 88 לפקודה, וכפועל יוצא לא ניתן להחיל את חלק ה' לפקודה העוסק בעניין רווחי הון בעת מכירתו, וכאמור גם לא את סעיף 2(1) לפקודה, שכן לא מדובר בעסק או עסקת אקראי. לאחר ישיבת קדם המשפט, המשיב הגיע למסקנה כי מלבד טענתו להכנסה פירותית כפי שזו נטענה בשומת המס, ישנה אפשרות חלופית נוספת לפיה הכנסת המערער יכולה להיות ממוסה גם כרווח הון בהתאם להוראות חלק ה' לפקודה. בכל מקרה, עמדת המשיב נוגדת את המערער לפיה מדובר ב'מיטלטלין של יחיד..'. על האמור, מבקש המשיב לכלול חלופה מיסויית זו לנימוקי השומה. המערער מצידו התנגד בתוקף להוספת טיעון רווח ההון, בטענה כי הערעור הינו על ערכאה מנהלית בה כבר נידונו טענות הצדדים.
החלטת ביהמ"ש:
ביהמ"ש הגיע למסקנה כי יש להיעתר לבקשת המשיב בנושא הוספת האפשרות החלופית למיסוי החפץ לפי רווח הון, וזאת בהסתמך על החלטת ביהמ"ש העליון בפס"ד 7034/19 אמיר יהושוע נ' פ"ש ירושלים 3, בו נקבע כי בערעורי מיסוי מוטלת על ביהמ"ש חובה לוודא כי תהא שומת אמת. ועל כן, הצדדים רשאים להעלות בפני ביהמ"ש טענות חדשות שטרם עלו או עלו באופן חלקי בשלבים מוקדמים, ובתנאי שאפשרות זו לא תנוצל לרעה ולא תפגע באחד הצדדים או ביעילות הדיונית. בכל מקרה החלטה זו כפופה לשיקול דעת ביהמ"ש. ביהמ"ש נימק את שיקול דעתו בנקודות הבאות:
1. ראשית, לא מדובר בשלב מתקדם וטרם ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית על הצדדים.
2. שנית, גם אם המשיב בחר להגיש את הבקשה בעקבות ישבת קדם המשפט, אין בכך בכדי להעלות או להוריד.
3. שלישית, במתווה הפשרה האפשרי בין הצדדים ציין המערער כי הצדדים הופתעו שכן מעולם לא דנו בנושא הנידון. אולם, כמספר חודשים לפני מועד הדיון, הוגש במסגרת נימוקי הערעור סעיף לפיו במידה וטיעון רווח ההון יועלה ע"י המשיב יהיה מדובר בשינוי חזית פסולה. ביהמ"ש קובע כי עובדה זו מעידה על כך שהמערער בהחלט היה ער לאפשרות שטיעון זה יועלה, ויש כאן מעין הקדמת תרופה למכה.
4. רביעית, בחלקו הראשון של הדיון ב"כ המערער ביקש להבחין בין נכס המוחזק לצרכי השקעה לבין מיטלטלין לשימושו האישי של המערער. עובדה זו מעידה כי המערערת לא מתכחשת לאופיו ההוני של מכירת החפץ אלא זו בהחלטת החלופה המיסויית גם לפי דעתה.
5. חמישית, לדעת ביהמ"ש, הוספת טיעון רווח הון לא תגרום להכבדה או סרבול בכל הקשור למישור הבאת הראיות, שכן השימוש הביתי והאישי בחפץ נידון בכל מקרה. כמו כן, ביהמ"ש לא רואה איזה נזק דיונו עלול להיגרם למערער בעקבות העלאת טיעון זה.
כמו כן, ביהמ"ש מבסס את עמדתו על תקנות 92 ו-143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המאפשרות את תיקון או שינוי כתבי הטענות בתנאים הנראים צודקים, על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת. ביהמ"ש אף שותף לגישת ביהמ"ש, כפי שזו פסקה בפס"ד 41276-01-19 גיורא גוטמן ואח' נ' פ"ש ת"א 3, אשר מרחיבה את התקנות לעיל. על כל האמור, ולמרות הרצון לעודד את העלאת מכלול הטיעונים כבר בשלב השומה, ביהמ"ש מאפשר את העלאת הטיעון הנוסף.