11/3/2020
בית המשפט פסק החזר מע"מ לסייעות שהועסקו כעובדות קבלן
פסק הדין הבא עוסק בסייעות בגני ילדים (להלן: "התובעות") שהועסקו על ידי המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (להלן: "המועצה"), באמצעות חוזי העסקה אישיים, במסגרתם סוכם כי השירותים מסופקים כשירותי קבלנות בגינן לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד. התמורה בגין שירותיהן נקבעה בסכום הכולל המע"מ.
בשנים 2007-2014 ניכתה המועצה בדיווחיה, בהתאם לדרישת המדינה בכובעה כרשות המיסים-מע"מ (להלן: "הנתבעת"), סכומי קרן בסך 194,746 ₪, בגין השירותים שסופקו על ידי התובעות, סכום שלגביו אין מחלוקת בין הצדדים. לטענת המועצה, במהלך שנת 2011 החליטה הנתבעת כי סייעת, שאינה חלק מהסייעות בתביעה הנידונה, אינה חייבת בתשלום מע"מ. בנוסף, טוענת המועצה כי בפנייתה לנתבעת, אישרה השניה כי הסייעות לא חייבות בתשלום מע"מ. כמו כן, המועצה טענה כי פנייתה להשבת כספים ששולמו, על אף העובדה ששירותי הסייעות לא נדרשו במע"מ, לא זכתה למענה הולם ומכך נובעת התביעה לעיל, בעילת עשיית עושר ולא במשפט.
טענות הצדדים:
הנתבעת טוענת, כי חייב את התובעות במע"מ מכוח תקנה 6א' לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות מע"מ"), בעת שהתובעות לא הוכיחו כי תקנה 6א' כאמור, אינה חלה, על כל מרכביה השונים במקרה זה. עוד נטען מטעם התובעת כי אילו התובעות סברו כי הגיע להן החזרי מס, היה עליהן לפנות למנהל מע"מ בהתאם לסעיף 105(ג) לחוק מע"מ, התשל"ה-1975, בפרק זמן שלא יעלה על שנתיים.
החלטת ביהמ"ש:
תקנה 6א' לתקנות המע"מ, אשר כותרתה "חיוב מקבל השירות בתשלום מס", קובעת מקרים מסוימים בהם נטל המס יוטל על מקבל השירות, בניגוד לנהוג במרבית העסקאות בהן נטל זה מוטל על נותן השירות. משמע, תקנה 6א' אינה עוסקת בקביעת עצם הטלת המס לכדי עצמה, אלא בזיהוי הגוף שעליו תוטל מלאכת העברת המס לרשויות. חובת היטל המס קבועה בחוק המע"מ, ואילו תקנה 6א' עוסקת במקרים ספציפיים כפי שתואר לעיל. תקנה 6א' קובעת שני תנאים מצטברים, אשר בהתקיימות של שניהם תוטל על הגוף אשר קיבל את השירות הנטל להעברת המס לרשויות. התנאי הראשון, שמקבל השירות קיבל את השירות הנידון מאחד נותני השירותים המופיעים בסעיפים קטנים 1 ו-2 לתקנה. סעיף זה אינו מתקיים לגבי התובעות, שכן אלו סיפקו שירות שאינו נמנה עם אחד השירותים המוכרים בתקנה זו. יתר על כן, בישיבת קדם משפט ב"כ הנתבעת, ציין כי עמדתה של הנתבעת היא שתקנה 6א' אינה חלה על שירותיהן של "סייעות". המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים היא בקשר לשאלה האם השירותים שניתנו הם נכנסים תחת ההגדרה של "סייעת". ואולם, הנתבעת לא הציגה אף ראיה שסותרת את גרסה זו. לכן ביהמ"ש הניח שתנאי זה מתקיים במלואו. ביהמ"ש בוחן גם את התנאי השני, וזאת למרות שהתקיימותו אינה נחוצה לאור העובדה ששני התנאים מצטברים. התנאי קובע כי השירות ניתן ממי שעיקר הכנסתו היא ממשכורת, קצבה או גמלה. ביהמ"ש לא מכריע באשר להתקיימותו של התנאי השני. לאור האמור, ובהתאם לניתוח ביהמ"ש את תקנה 6א' לתקנות המע"מ, לפיו התובעות אינן נכנסות לגדר התקנה, אזי עצם זכאותן לקבלת החזר אינה מוטלת בספק, וזאת בהתאם לשימוש בפרוצדורה שננקטה וכשרותה. ולכן, ביהמ"ש ניתח את סעיף 105(ג) לתקנות המע"מ, בהתייחס לטענות תובעות אשר טענו מחד לעשיית עושר ולא במשפט, ומאידך הנתבעת אשר טענה שיש לפעול לפי הפרוצדורה הקבועה בסעיף.
בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעת. ראשית, ביהמ"ש קבע כי כוונת המחוקק נשוא הסעיף הנ"ל נגעה להפרשים המתווספים לקרן התשלום שהיה צריך להחזיר, וספק אם ניתן להחיל על סעיף זה כל תביעה להשבת מס, ללא הבחנה בין העילות השונות. בנוסף, לא ניתן ללמוד מלשון הסעיף כי המחוקק ביקש להכיל את הוראותיו על השבת קרן המס; שנית, לשון הסעיף מלמדת כי תכליתו היא בתביעות החזרים אשר עצם קיומם אינו מוטל בספק, הסעיף וכותרתו מעידים שמדובר במצבים בהם אין חולק על עצם ההחזר. ביהמ"ש מציין כי עמדת הנתבעת היא מרחיקת לכת ואין לקבלה; שלישית, הסעיף לא קובע פרוצדורה חלוטה, שכן בגופו של הסעיף נמצאת המילה "ניתן" בהקשר להגשת התביעה למנהל, ומכאן שאין חובה לפעול כך. על כל האמור, ביהמ"ש מקבל את התביעה.