עמותה שפעלה בשטחי C לא תוכר כמוסד ציבורי

מאת: אלי דורון, עו"ד, ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); עו"ד (רו"ח); דניאל גולשטיין, משפטן

12/2/2020

המערערת פועלת כעמותה המפעילה מוסדות חינוך בכפר ביר נבאלא המצוי בשטחי C בגדה המערבית ומשכירה מספר נכסים בשכונות בית חנינה ושועפאת הנמצאות בעיר ירושלים (מעבר לקו הירוק) לחברה לתועלת הציבור בשם "חברה בתי הספר אל אימאן", המפעילה בתי ספר באותם הנכסים. עיקר המחלוקת בין המערערת לבין פקיד שומה ירושלים 3 (להלן: "המשיב") נסוב סביב אופן המיסוי של הכנסות השכירות בשנים 2011-2013 בגין הכנסת המערערת משכירות. המשיבה הוציאה למערערת שומה בצו בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודה ומכאן הערעור.
 

טענות הצדדים
טענתה העיקרית של המערערת היא כי יש לסווגה כ-"מוסד ציבורי" משום שהיא פועלת לקדם "מטרה ציבורית" כהגדרת סעיף 9(2)(ב) לפקודה ולכן הכנסותיה פטורות. המערערת מבססת את טענותיה הן בשל העובדה כי היא מקיימת פעילות חינוכית בביר נבאלא והן על העובדה כי היא משכירה נכסים אשר משמשים לשימוש חל"צ (חברה לתועלת הציבור), המפעילה בשטחם בתי ספר המקדמים מטרות ציבוריות רלוונטיות לסיווג. המשיב טוען כי לפעילותה החינוכית של המערערת בביר נבאלא, אין כל זיקה ציבורית למדינת ישראל או תושביה, ואלה אינם נהנים מפעילות זו ולכן אין מקום להעניק למערערת פטור בגין הכנסותיה המופקות מהשכרת הנכסים. תכלית הפטור ממס, המקטין את הכנסות המדינה ממיסים, ניתן לראותו בעין שווה לחלוקת תקציבים למוסד ציבורי המתוקצב מכספי המיסים. בכל מקרה, פעילות השכרת המבנים לכשעצמה מהווה פעילות מסחרית שאינה מטרה ציבורית, אלא מטרתה להשיא רווחים ותו לא. 
 

החלטת ביהמ"ש

בית המשפט ניתח את פרשנות ההוראות החקוקות בסעיף 9(2) בפקודה ואת תכליתן, וקבע כי יש לפרש את המושגים המנויים בסעיף 9(2) - "מטרה ציבורית" ו-"מוסד ציבורי" כך שיתיישבו עם תכלית החקיקה המורה על פרשנות מצמצת של מושגים אלו, ועל כן עליהם לכלול רכיבים של זיקה למדינת ישראל. מבחינת שיקולים מערכתיים, קיימת מניעה להכיר בגוף שאין בינו ובין המדינה זיקה כ-"מוסד ציבורי". יתרה מזאת, למדינה יש קושי בפיקוח על גוף הפועל מחוץ לגבולות המדינה וכפועל יוצא מגביל את יכולת המשיבה לבחון את יתר התנאים שצריכים להתקיים על מנת להעניק פטור ממס. בסופו של עניין, המערערת לא הצליחה להוכיח כי לפעילותה יש זיקה כלשהי למדינת ישראל ותושביה, ולא רק לפלסטינאים, שכן לא הצליחה להוכיח כי ישנם תושבי מזרח ירושלים, בעלי תעודת זהות ישראלית, אשר לומדים במוסדות הלימוד של המערערת בביר נבאלא. באשר להשכרת המבנים בשועפאת ובבית חנינה, פעילות זו אינה פעילות שיכולה להיחשב כמטרה ציבורית לצורך הפיכת המערערת למוסד ציבורי - פעילות זו הינה מסחרית גרידא והמערערת לא לוקחת חלק בפעילות הלימודית המתרחשת בכותלי בית הספר.