4/12/2019
האם מכירת קרקע לרשות מקרקעי ישראל לנוכח שינוי ייעוד הינה בבחינת הפקעה לצורכי מס?
נעדכנכם, כי לאחרונה ניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד פסק דין ו"ע 32465-05-18 ויטנר ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (להלן: "פרשת ויטנר"), שעסק בשאלה האם מכירת קרקע לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") מהווה הפקעה לצרכי מס הזכאית לשיעור מס מופחת בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג–1963 (להלן: "החוק").
עובדות פסק הדין
בשנת 1970 נחתם הסכם חכירה על השטח נשוא התביעה דנן, בין חוכרים במושע לבין רמ"י, במסגרתו נקבע כי מטרת החכירה הינה מטעי בעל (גפנים) (להלן: "הקרקע") וכי במקרה של שינויי יעוד, רמ"י תהא רשאית להביא לסיום החכירה וזאת כנגד פיצוי שישולם לחוכרים. תקופת החכירה היתה בין השנים 1970-2000. בשנת 1989 מכר אחד החוכרים את זכויותיו בקרקע למר ויטנר ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח נפטר בשנת 2015 והעוררים באו בנעליו בכל הנוגע למקרקעין ולהסכם החכירה. בשנת 2012 שונה ייעודה של הקרקע על ידי רמ"י, ועל כן המנוח בזמנו ובהמשך גם העוררים היו מחויבים להחזיר את הקרקעי לרמ"י וזאת בהתאם להוראות הסכם החכירה. יצוין, כי הבקשות שהוגשו להארכת תקופת החכירה נדחו וזאת בין היתר לאור שינוי הייעוד שאושר בשנת 2012. לאור שינוי הייעוד כאמור, נחתם בין העוררים לבין רמ"י הסכם להשבת הקרקע וזאת תמורת קבלת פיצוי בסך של כחצי מיליון ₪ (להלן: "הפיצוי"). העוררים דיווחו למשיב על מכירת המקרקעין לרמ"י כהפקעה, וביקשו להחיל עליהם את הקלת המס הקבועה במסגרת סעיף 48ג(א) לחוק, לפיה חל על פיצויי הפקעה שיעור מס מקל (50% משיעור המס הרגיל). המשיב לא קיבל טענה זו, שכן לטענתו, אין המדובר בפיצוי בגין הפקעה אלא בהשבה הנובעת מהזכויות והחובות החוזיות שנקבעו בהסכם החכירה.
טענות הצדדים
לטענת העוררים, השבת המקרקעין נעשתה בניגוד לרצונם של העוררים, ולכן מבחינה מהותית, בהינתן מעמדה של רמ"י, יש לראות בהשבה כהפקעה. עוד נטען על ידם, כי הפיצוי, עליו הוסכם במסגרת פשרה בין העוררים לרמ"י, הנו פיצוי בגין הפקעות שבוצעו במהלך השנים ושבגינן לא שולם בשעתו למנוח או לעוררים פיצוי. מנגד, טען המשיב כי יש לדחות את הטענה שבפי העוררים שכן בחינה מהותית של הפיצוי שקיבלו העוררים במסגרת הסכם ההשבה מלמדת כי מדובר בהשבה ובפיצוי שמקורו במערכת החוזית שהייתה בין הצדדים ולא בהפקעה ובפיצוי בגין הפקעה.
דיון והכרעה
בית המשפט פסק כי בהתאם להסכמת הצדדים שעוגנה בחוזה כאמור ניתן להכריע כי גם מבחינה פורמאלית גרידא וגם מבחינה מהותית גרידא לא התקיימה עסקת מכר המצדיקה את החלתה של הטבת המס. הרציונל העומד בבסיס ההחלטה הוא כי הטבת המס המוענקת במכירה 'כפויה' מגלמת פיצוי על הפגיעה שנגרמה למוכר לנוכח חוסר רצונו ו/או הסכמתו לעשות כן. במקרה דנן, מצב הדברים שונה בתכלית לנוכח קיומו של חוזה קוהרנטי המעיד על הסכמה שניתנה בדעת מידי שני הצדדים. על כן, לעניין החלתה של הטבת המס, בהינתן חוזה בין החוכר לבין רמ"י המתייחס מפורשות לסיום החוזה לנוכח שינוי ייעוד הקרקע, ייבחנו הפיצויים למוכרי הקרקע בהתאם למישור החוזי המושתת על הסכמת הצדדים ולא ייבחנו הם בהתאם למישור דיני ההפקעה, המבוססים כאמור על פעולה שלטונית כופה מכוח הוראה מפורשת בחוק. עוד נקבע, כי הטבת המס תחול רק במקרים בהם הוויתור על זכויות במקרקעין נעשה ללא הסכמת החוכרים וכפועל יוצא הטבת המס לא תחול באותם מקרים בהם הייתה הסכמה מפורשת בחוזה, לוויתור על זכויות בקרקע.
חיפוש 
סגור 
