13/11/2019
בית המשפט לא הכיר בקרובת משפחה כבעלת שליטה בחברה לעניין חיוב בתשלומי ארנונה
בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 31/10/19, נדונה סוגיית הכרה בקרובת משפחה של בעלת המניות בחברה כבעלת שליטה, דה פקטו, בחברה, וזאת לצורך חיובה באופן אישי של המבקשת בארנונה לעיריית תל אביב בגין נכס בו פעלה מסעדה.
בין השנים 2007-2012 היו רשומות חברת מרכז אירועים בע"מ (להלן: "החברה") ואם המבקשת, שהיתה בעלת המניות היחידה בחברה, כמחזיקות בנכס. ביום 1.1.13 שונה הרישום לנכסי החברה, כך שהחברה היא המחזיקה היחידה בנכס, ובגין התקופה העוקבת נצברו חובות ארנונה. בחודש נובמבר 2014 רכשו המבקשת ובן זוגה את הנכס מהחברה והחלה להפעיל את המסעדה. החל מתקופה זו לא נצברו למבקשת חובות כלפי העירייה. לאחר העברת הבעלות בנכס מהחברה למבקשת, האם החלה בהליך פשיטת רגל ואילו החברה נותרה ללא נכסים וללא פעילות.
בהתבסס על פרשנות לסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "החוק"), המאפשר לרשות מקומית להטיל את חבות הארנונה בגין נכס שאינו משמש למגורים, על בעל השליטה בחברה, כאשר מתקיימת אחת הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), ביקשה העירייה לחייב את המבקשת באופן אישי בחוב הארנונה, וזאת מאחר שהנכס הועבר אליה ע"מ לחמוק מתשלום החובות, בתמורה חלקית ובאופן המהווה מרמה וחוסר תום לב, וכן מאחר שהמבקשת נכללת בהגדרה של קרוב של בעל שליטה. המשיבה ציינה את פסק דין שלם, בו נקבעה הרחבה למושג "בעל שליטה" וניתנה אפשרות להחיל הגדרה זו על קרובי משפחה בנסיבות שקיבלו לידיהם נכסים ללא תשלום או ללא תמורה אחרת. המבקשת טענה כי מעולם לא הייתה בעלת מניות בחברה ולא חלות עליה הנסיבות המיוחדות בסעיף 119 לפקודה ועל כן לא ניתן לקבוע כי חלה עליה אחריות מכוח סעיף 8(ג) לחוק. בנוסף, טענה המערערת כי סעיף 119א(א)(2) לפקודה מאפשר גביית חוב רק כאשר החוב סופי ולא ניתן לערער עליו. לטענת המבקשת, במקרה דנן לא נשלחה דרישת תשלום ולא ניתנה לה אפשרות לערער עליה. לאחר שבית משפט השלום דחה את טענות העירייה וקבע שלא ניתן לחייב את המבקשת באופן אישי, הפך בית המשפט המחוזי את הקביעה וקבע כי ניתן לחייב את המבקשת באופן אישי. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
החלטת ביהמ"ש העליון
בית המשפט דן בבקשה כערעור וקיבל את הערעור, לאחר שמצא כי קיים קושי בהחלת ההסדר הקבוע בחוק על המבקשת בכל הנוגע לתנאים הנוספים שקובע הסעיף: הן בכל הנוגע להגדרתה של המבקשת כבעלת שליטה בחברה, והן באשר להתקיימותן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(2) לפקודה עליו הסתמכה העירייה. החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(2) לפקודה מתייחסת להעברת פעילות מחבר בן אדם אחד שהותיר אחריו חוב מס סופי לחבר בן אדם אחר, בלא תמורה או בתמורה חלקית. לאור הגדרת "חבר בני אדם" בסעיף 1 לפקודה, הרי שלא ניתן להחיל את החלופה הנ"ל על העברה מחברה לאדם פרטי. לכן, ולאור לשון החוק הברורה, אין לקבל את טיעון זה של המשיבה שיש להרחיב את תחולת החוק גם למבקשת, בהיותה אדם פרטי. בית המשפט מציין בהערת אגב, כי אמנם סע' 119א(א)(1) מתייחס להעברת נכסים מחברה לאדם פרטי, אולם מאחר והעירייה לא ביקשה להסתמך על סעיף זה, לא נדרש בית המשפט לבחון את התקיימות התנאים בסעיף.
על אף שדי היה בכך כדי לקבל את הערעור, בית המשפט מוסיף וקובע כי ממילא לא ניתן לראות במבקשת כבעלת שליטה בחברה. אין מחלוקת כי המבקשת אינה רשומה ומעולם לא הייתה רשומה כבעלת מניות בחברה, אלא אמה בלבד, ולא הובאה כל ראיה למעורבות שלה בחברה. אין בעובדה שהמבקשת רכשה את המסעדה מהחברה כדי להעיד על כך שמדובר בעסקה מלאכותית או כי מאחורי עסקה זו עומדת מטרה בלתי לגיטימית סמויה, בפרט לאור העובדה שהמבקשת משלמת את חשבונות המסעדה באופן סדיר מהמועד בו רכשה את הנכס.