30/10/2019
אי הכרה בניכוי מע"מ תשומות עבור ארוחות עובדים והוצאות השכרת רכב
בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 25/9/15 דחה בית המשפט את הערעור שהוגש על ידי חברת בטחון שרותים אבידר בע"מ (להלן: "המערערת") על שומת מע"מ שהוצאה לה על ידי מנהל מע"מ תל אביב 3 (להלן: "המשיב"), שעניינה ניכוי תשומות בגין רכישת תשלומי ארוחות לעובדי המערערת ובגין השכרת כלי רכב פרטיים לעובדיה (ע"מ 9652-01-17 בטחון שירותים אבידר נ' מע"מ ת"א 3).
המערערת עוסקת במתן שירותים בתחומי הנקיון, השמירה והאבטחה, כאשר עובדיה מוצבים באתרים של לקוחות המערערת, כדוגמת התעשייה האווירית, רשות שדות התעופה, מע"צ וחברת החשמל, ושם נותנים את השירותים השונים. המערערת רכשה מצדדים שלישיים תלושים על מנת שישמשו את עובדיה לרכישת ארוחות באתרים השונים של הלקוחות וזאת גם בהתאם להתחייבותה של המערערת לרכוש ארוחות לעובדיה במסגרת ההסכמים בהם נקשרה עם לקוחותיה. בנוסף, שכרה המערערת כלי רכב מחברות השכרה ואלו שימשו את עובדיה במתן השירותים ללקוחות המערערת. המשיב הוציא למערערת שומת תשומות ביחס לשנים 2011-2015 בסך 5.67 מיליון ₪, בטענה שהמערערת ניכתה תשומות בניגוד לנדרש בתקנות מע"מ. הצדדים היו חלוקים בשתי סוגיות עיקריות:
סוגיה ראשונה - ניכוי מס תשומות בגין רכישת תשלומי ארוחות לעובדי המערערת, בהתחשב במגבלה הקבועה בתקנה 15א לתקנות מע"מ, לפיה מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות והמכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס. "תשומה" בשל עובד מוגדרת לצורך תקנה זו כ"נכס או שירות כגון ארוחה, דיור, מתנה או בידור, המיועדים להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובד או של בן משפחתו". המערערת התייחסה לסכומים ששילמה לרכישת התלושים לארוחות כתשומות ששולמו בעסקאותיה עם הלקוחות ולכן ניכתה את מס התשומות הגלום בהוצאה. לטענת המשיב, המערערת לא הייתה רשאית לנכות מס תשומות בגין הארוחות לעובדיה, מאחר ותלושי הארוחות שנרכשו עבור העובדים הם בגדר "תשומה בשל עובד" לפי תקנה 15א שכן טובת ההנאה הדומיננטית מהם צומחת לעובד, ועל כן הכרה בתשומות אלה תיצור עיוות כלכלי שיפגע בקופת המדינה משום שמשמעותה היא צריכה סופית של טובין על ידי עובדי החברה ללא נשיאה במס ערך מוסף.
סוגיה שנייה - ניכוי תשומות בגין השכרת כלי רכב פרטיים מחברה להשכרת מכוניות, בהתחשב במגבלה הקבועה בתקנה 14 לתקנות המע"מ לפיה אין להתיר בניכוי את המס שהוטל על מכירת רכב פרטי לעוסק, בכפוף לחריגים הקבועים בסעיף. לטענת המערערת, הרכבים שימשו את עובדי החברה לצרכי עבודה בלבד 24/7 ולכן יש להכיר לה במלוא התשומות בגין השכרתם. לשיטת המערערת, תקנה 14 חלה רק כאשר מדובר ברכבים ששימשו לצרכים פרטיים, שלא כבעניינה, ובכל מקרה, התקנה חלה על "מכירת רכב פרטי" ולא על "השכרתו" ולכן אינה רלוונטית אליה. לגישת המשיב, בתקנה 14 מופיעה רשימה סגורה של עוסקים הרשאים לנכות מס תשומות בגין מכירה או השכרה של רכבים פרטיים, כאשר כל עוסק אחר זולתם אינו רשאי לנכות מס תשומות במקרים אלו, אף אם השימוש ברכבים היה לצרכים עסקיים בלבד. מאחר שהמערערת אינה עוסקת בהסעת נוסעים או בארגון סיורים, היא אינה נכנסת לגדר רשימת החריגים שבתקנה ולכן אינה יוצאת מתחולת הכלל האוסר ניכוי מס תשומות לפי התקנה.
החלטת ביהמ"ש
בית המשפט המחוזי בתל אביב, כבוד השופטת סרוסי, דחה את הערעור על שני רכיביו. באשר לסוגיה הראשונה, ניתח בית המשפט את תקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף וקבע שתכלית החקיקה הנ"ל הייתה למנוע מצב שמעסיקים מנכים מס תשומות בגין שווה שכר הניתן באמצעות הטבות לעובדים (למשל הטבת ארוחות). לכן, קבע בית המשפט כי מעסיק שמקבל על עצמו את סיבסוד הארוחות לא רשאי לנכות מס תשומות בגין הטבות שהוא נתן לעובדיו, בין אם זה נעשה במסגרת חוזה העבודה מול העובדים ובין אם מכוח חוק. בית המשפט הפנה גם להלכת קינטון שם נקבע כי העובד הוא הנהנה העיקרי מצריכת ארוחות. ביהמ"ש לא קיבל טענות נוספות שהועלו ע"י המערערת, ובכלל זה טענה לפגיעה בעקרון ההקבלה, אכיפה בררנית ועוד.
באשר לסוגיה השנייה, ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי תקנה 14 אינה חלה על השכרת רכב וזאת לאור הגדרת "מכר" בחוק מע"מ ככוללת גם שכירות. בנוסף, נדחתה טענת המערערת לפיה יש להכניסה לרשימת החריגים בתקנה 14(ב) המתירה את ניכוי מס התשומות בגין השכרת כלי רכב עבור סיורים והסעות של נוסעים. ביהמ"ש הפנה לכך שרשימת החריגים היא רשימה סגורה וכי בעבר המחוקק החריג במפורש מתחולת תקנה 14(א) את המקרה של השכרת רכב, אך חריג זה בוטל בשנת 1979 ובכך יש להעיד על כוונת המחוקק שביקש להשוות ולהחיל דין אחד האוסר ניכוי מס תשומות הן במקרה של מכירת רכב והן במקרה של השכרת רכב. המערערת טענה, לחילופין, כי לכל הפחות מדובר בהוצאה מעורבת ועל כן יש להתיר לה ניכוי יחסי של הוצאות השכרת הרכבים לפי שיעור השימוש בהתאם לתקנה 18, אלא שטענה זו נדחתה ונקבע כי תקנה 14 היא תקנה ספציפית הגוברת על ההוראה הכללית הקבועה בתקנה 18.