18/9/2019
בית המשפט המחוזי מרכז דחה ביום 29/8/19 ערעור על שומה שהוצאה למערערת, חברת אלבטרוס א.ד מכלולים תעופתיים בע"מ (להלן: "המערערת") ולבעל המניות במערערת וקבע כי המערערת אינה זכאית לקבלת הטבות מכוח חוק עידוד השקעות הון, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק העידוד"), בהיותה של המערערת קבלן משנה המייצר את המוצר ולא היצואן (ע"מ 55611-07-17 אלבטרוס א.ד מכלולים תעופתיים בע"מ ואח' נ' פקיד שומה רחובות).
המערערת הינה חברה העוסקת בתחומי החיווט והכבילה התעופתית, אשר עבדה מול מפעלי התעשייה האווירית בהתאם להצהרתו של המערער. המערער ביצעה פרויקט משותף עם מפעל להב (חטיבת כלי טייס צבאיים בתעשייה האווירית) בקשר עם שדרוג מטוסי F-15 השייכים לחיל האוויר האמריקאי. בעקבות הפרויקט המשותף דיווחה המערערת על הכנסותיה מהפרויקט כהכנסה ממפעל מועדף המקנה המזכה בשיעורי מס חברות נמוכים ואילו המערער דיווח על הכנסה מדיבידנד שמקורו במפעל מועדף, כאמור, וזאת בהתבסס על כך שלשיטת המערערת ההכנסות מהפרויקט הן ממכירות לארה"ב, מדינה המהווה שוק בעל יותר מ-14 מיליון תושבים (עפ"י סעיף 51טז(2) לחוק העידוד).
טענות הצדדים
המערערים טענו כי הם עומדים בתנאי הסף לחוק העידוד וזכאים להטבות המס בגינו, שכן המוצר מיוצר על ידם משלב חומרי הגלם ועד השלמתו לרבות בדיקות תקינות. להב הייתה אחראית למשלוח בלבד וחלקה היה שולי בהליך הייצור והמכירה. ללא הידע המקצועי הייחודי של המערערת העסקה לא הייתה יוצאת אל הפועל. המערערים אף הגדילו לטעון כי מדובר ב-"רכיב במוצר אחר" העומד בהגדרת סעיף 18א(ג)(2) לחוק העידוד, המכיר במצבים מסוימים במפעלים המוכרים רק רכיב ממוצר כזכאים להטבות חוק העידוד ("יצואן עקיף").
המשיב טען כי אין להכיר במערערת כמפעל מועדף מאחר ואינה עומדת בתנאים הנדרשים בחוק העידוד, מאחר ומרבית מכירותיה הן בשוק הישראלי. לגישת המשיב, ההטבה עפ"י חוק העידוד ניתנת במכירה ישירה של הנישום ולא דרך צד שלישי. המשיב דחה את טענת המערערים כי להב היוותה עבורם חברת צינור ותו לא, וזאת בשים לב לכך שהמערערת לא צד להסכם שנחתם בין להב לצבא האמריקאי ואינה מכירה את פרטי ההסכם בין הצדדים. התשלומים שהמערערת קיבלה היו מלהב בלבד, בעוד כל הסיכונים העסקיים והמסחריים הם של להב. בנוסף, הכנת מפרט המוצר מבוצעת ע"י להב, חומרי הגלם מגיעים מהתעשייה האווירית והמערערת מרכיבה את המוצר בהתאם להוראות מדויקות שהיא מקבלת מהתעשייה האווירית. המערערת אף הוציאה חשבונית מס עבור להב ושילמה מע"מ בישראל בגין אותן החשבוניות. אילו סברה שכל העסקאות הן ייצוא, היה עליה לדווח מע"מ עסקאות בשיעור 0.
החלטת ביהמ"ש
ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי למערערת לא היה שום קשר לצבא האמריקאי, היא אינה צד להסכמים מולם ואף לא ידעה את תוכנם. התשלומים בגין עבודתה ומוצריה הגיעו ישירות מלהב וזו נשאה בכל הסיכונים בהתקשרות מול הצבא האמריקאי. לפיכך, לא ניתן לומר כי המערערת היא זו שמייצאת ומוכרת את המוצרים לארה"ב, דהיינו לשוק המונה 14 מיליון תושבים לפחות. ביהמ"ש קבע כי מעמדה של המערערת הוא כמעמדו של כל קבלן משנה אחר ואילו אחריותה היא רק כלפי הקבלן הראשי. הדבר אף עולה מהדו"ח הכספי של המערערת המלמד כי במערכת היחסים מול להב ראתה המערערת את עצמה כקבלן משנה בפרויקט הנ"ל ונרשם כי התעשייה האווירית היוותה "לקוח עיקרי". ביהמ"ש קבע שאין עוררין שלמערערת היה חלק מרכזי בפרויקט, אך גם לא ניתן לומר שלא היה לה תחליף.
ביהמ"ש אף דחה את טענת המערערים להיות החברה יצואן עקיף וזאת מאחר והמערערת אינה עומדת בתנאי הסעיף מאחר ואין מדובר ב-"רכיב במוצר אחר" ואף אינה עומדת בתנאי התקנות הרלוונטיות על פיהן נדרש כי מחזור המכירות של היצואן העקיף לא יפחת מ-20 מיליון ₪. מעבר לכך, בית המשפט הפנה לדברים שנאמרו בעניין כ.צ.ט (ע"מ 56410-11-10), שם נקבע כי תכלית סעיף 18א(ג)(2) לחוק העידוד אינה להרחיב את ההטבות גם לקבלני משנה, אלא להגן על ההטבות שכבר ניתנו לחברות היצור-יצוא, הנאלצות להיעזר בקבלני משנה לטובת ייצור המוצר המיוצא: "אלמלא הרחבת ההטבות גם אל קבלני משנה, הרי שברכיבים המיוצרים על ידי קבלן המשנה היה מגולם מרכיב של מס הכנסה בגין מכירת הרכיב במוצר לחברה המוטבת. באופן זה, מס ההכנסה מגולגל למעשה מקבלן המשנה אל החברה המוטבת, וכך כוונת המחוקק להטיב עם החברה הייתה נעשית פלסתר".