11/6/2019
בית המשפט העליון ביטל חיוב בעל מניות בתשלום מס בגין יתרת חוב בחברה בבעלותו
ביום 3.6.19 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון בתיק ע"א 8616/15 אורי רביבי ז"ל נ' פ"ש כפר סבא ואח' ("פסק הדין"), במסגרתו התקבל ערעור על החלטת פקיד שומה לחייב בתשלום מס בגין ייחוס יתרת חוב של בעל מניות כהכנסת עבודה רעיונית, וחיוב במס בהתאם.
המערער וגב' זהבה לוי ז"ל ("בעלת המניות") היו בעלי מניות ומנהלים של חברה לייבוא בגדים ("החברה"). בעקבות סכסוכים עסקיים ומשפטיים נוצר לחברה חוב כלפי ספקיה. בשנת 2005 העביר המערער סכום של כ-1.5 מיליון ₪ לצורך עמידת החברה בהתחייבויותיה. בשנת 2009 הכריע בית המשפט בסכסוך בין החברה ובין ספקיות שלה וקבע כי על החברה, המערער ובעלת המניות לשלם סך של כ-20 מיליון ₪ ("החוב"), ואכן עד חודש אפריל 2013 שולם סך של 11 מיליון ₪ מחוב זה, בין היתר, על ידי המערער ובעלת המניות. בדו"חות הכספיים של החברה לשנת 2006 מופיעה יתרת חוב של המערער ובעלת המניות על סך של כ-1.2 מיליון ₪. פקיד השומה קבע כי יתרות אלה ייראו כהכנסת עבודה עבור המערער ובעלת המניות, וכן חייב אותם בריבית רעיונית בגינו. בשלב מאוחר יותר התגלה לפקיד השומה כי יתרת החוב של המערער ובעלת המניות הוקטנה בשנים 1999-2000 בסכום של 4.15 מיליון ₪, בעקבות שלוש פקודות יומן בכרטיסי החו"ז של המערער ובעלת המניות אצל החברה בשנים אלו. מאחר ולא ניתן היה להוציא שומות לשנים אלו, פעל פקיד השומה וסיווג בדיעבד את פקודות היומן הללו כ"פעולות למראית עין", וזאת בטענה כי לא הוצגו אסמכתאות מתאימות, ועל בסיס כך קבע כי יש לבטלן ולהשיב את יתרת החו"ז כפי שהיתה טרם הפקודות. יתרת חו"ז זו, לשיטת פקיד השומה, עברה משנה לשנה, והואיל וחוב זה לא נפרע, ראה בו פקיד השומה כהכנסת המערער ובעלת המניות בשנת 2009, אליה התווספה ריבית רעיונית.
בית המשפט המחוזי נדרש לשלושה ערעורים בעניין גובה יתרת החוב וחלוקתה בין המערער ובעלת המניות לפי חלקם היחסי במניות החברה. בית המשפט המחוזי הכריע כי למערער ובעלת המניות יתרת חוב אותה יש לייחס כהכנסת עבודה ולשלם בגינה מס שולי ("פסק הדין הראשון"). על פסק דין זה הוגש הערעור דנן.
טענות הצדדים
המערער טען כי חויב עבור חלק גדול יותר מהחזקותיו בחברה וכי פסק הדין הראשון נשען על ראיות שאינן קבילות. פרט לכך, טען כי תשלום החוב מקנה לו זכאות לבחור באם לקזז את תשלום החוב שביצע מהחברה או לדווח עליו כהפסד הון. טענה נוספת הייתה כי אין לאפשר לפקיד השומה להעלות טענות עובדתיות חדשות הנוגעות למאזן החברה בשנת 2006, באמצעות שומה שהוציא לשנת 2009 ולבסוף טענת התיישנות לגבי תיקון ספרי החברה עבור שומות שהתיישנו.
פקיד השומה טען ראשית כי אין להתערב בפסק הדין הראשון. פרט לכך, נטען כי בשומה לשנת 2009 התברר היקף יתרת החוב האמיתי. כמו כן, אין למערער זכות קיזוז בגין תשלום החוב, אלא לכל היותר מעמד של נושה כלפי החברה. לבסוף טען פקיד השומה כי היות ומדובר במשיכת כספים של בעל מניות, זכאי פקיד השומה לשיקול דעת באשר למועד זקיפתן כהכנסה עבור בעל המניות וכי לאחר בדיקה שערך במסגרתה עלה כי אין כוונה להחזיר את יתרות חוב אלו – הוחלט כי יש לזקוף אותן כהכנסת בעל המניות בשנת 2009.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט הכריע כי גובה יתרת החוב מיוחס למערער ולבעלת המניות בחלקים שווים ואין מקום להתערב בקביעת פסק הדין הראשון לגבי קביעה זו. באשר לקיטון ביתרת החוב שנעשה בשנים 1999-2000 ויחוסו כהכנסת עבודה בשנת 2009, קבע בית המשפט כי יש לפסול את החלטה זו של פקיד השומה, וכן ביקר את החלטתו לפסול לחלוטין את פקודות היומן תוך קביעה כי הן מלאכותיות. לאור כך נקבע כי גם בית המשפט המחוזי שגה בפסק הדין הראשון כאשר הסתמך על ראיה שאינה קבילה כבסיס לקביעתו כי פקודות היומן דנן הן מלאכותיות.
מסקנתו של בית המשפט הייתה כי אין די ראיות לקביעת פקיד השומה כי פקודות היומן בדויות, ועל כן אין בסיס להגדלת החוב של המערער ובעלת המניות. מכאן, שלא ניתן לייחס את יתרות החוב כהכנסת המערער ובעלת המניות לשנת 2009, אלא לכל היותר לשנות מס 1999-2000, שהתיישנו זה מכבר. לאור זאת, התקבל הערעור בחלקו, ובוטלה השומה בגין שנת המס 2009.