26/2/2019
פיצוי בגין "עוגמת נפש" שהוכר בפס"ד יחויב בתשלום מסים
ביום 12.2.2019 נדחה ערעורו של ארז בן אנוש (להלן: "המערער") כנגד החלטת פקיד שומה רמלה (להלן: "המשיב") לחייבו במס בגין פיצוי ברכיב של "עוגמת נפש" שנפסק לטובתו של המערער על ידי בית הדין האזורי לעבודה במסגרת פשרה (ע״מ 63585-11-17 ארז בן אנוש נ' פקיד שומה רמלה).
רקע כללי
המערער תבע מחברת "מילטל תקשורת בע"מ" (להלן: "החברה"), בא הוא עבד, פיצויים בסך כולל של כ-4 מיליון ₪. פיצויים אלו חולקו למספר מרכיבים כאשר, בין היתר, נתבע סכום בסך 420,000 ₪ בגין "עוגמת נפש ופיטורים שלא כדין". בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי לעבודה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו החברה תשלם למערער סך של 740,000 ₪, כאשר בין כלל מרכיבי הפשרה, סוכם כי החברה תשלם למערער סך של 419,000 ₪ בגין רכיב של "עוגמת נפש" וסכום נוסף בסך 81,000 ₪ (בתוספת מע"מ) בגין שכר טרחת עו"ד. בית הדין האזורי לעבודה אימץ את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, ונתן לו תוקף של פסק דין.
טענות הצדדים
המשיב הוציא למערער שומה בטענה כי יש למסות את רכיב "עוגמת הנפש" משום שהמערער לא הוכיח כי נגרמה לו פגיעה בשל עוגמת נפש (הגם כי מדובר בסכום הגבוה עשרות מונים מהסכומים הנהוגים בפסיקה בגין נזק לא ממוני). לטענת המשיב, הסיווג נעשה בצורה מלאכותית במטרה להימנע מלשלם מס כמתחייב. כן הוסיף וטען המשיב כי הוא איננו כפוף להחלטת בית הדין לעבודה שכן, לא היה צד להליך. לא כל שכן, לא מדובר בפסק דין אלא בהסכם פשרה, דבר שגם הוא לא מחייב את המשיב. המערער טען כי סכום שקיבל במסגרת פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה שהוגדר כעוגמת נפש פטור ממס וכן טען כי גם רכיב של החזר הוצאות משפטיות, אף הוא פטור ממס. לעניין רכיב של עוגמת הנפש, טען המערער כי בית הדין לעבודה הוא זה שקבע פיצוי בגין רכיב זה ואין מקום להרהר אחר קביעה זו. כן טען המערער כי הסכים לפשרה לאחר שהבין כי לא יידרש לשלם מס נוסף, מעבר לסכומים שנוכו במקור. בנוסף, העלה המערער טענה (רק בשלב הסיכומים) כי בית הדין האזורי לעבודה, הוא זה שהעלה את ההצעה כי תשלום בגין רכיב של עוגמת נפש יביא ל-"חסכון במס".
דיון והכרעה
ראשית קבע בית המשפט המחוזי מרכז, מפי כבוד השופט שמואל בורנשטין, כי יש להתייחס אל פסק הדין של בית הדין לעבודה כהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ואין בו כדי לחייב את המשיב, ולא את בית המשפט זה, הנדרש לבחון את סיווג התשלומים על פי טיבם ומהותם (כפי שנקבע בעניין דומה בפרשת שחף)[1]. בית המשפט בחן את חומר הראיות והנסיבות שבפניו וקבע כי מבחינה מהותית, המערער ביקש לתבוע מהחברה פיצויים בגין פיטוריו, כאשר נושא עוגמת הנפש לא עמד בראש מעייניו. כך גם טען בהליך השימוע בפני המשיב "לא עניין אותי עוגמת נפש או לא, הגעתי למצב שתבעתי את הכסף שהובטח לי". לעניין מיסוי כספי פיצוי, חזר בית המשפט על העיקרון כי "דין הפיצוי כדין הפרצה" לפיו, יש לסווג את הפיצוי לצורך מס באופן דומה לזה שיש לסווג את ההכנסה או הריווח שהפיצוי נועד לכסות, כאשר על המערער לשאת בנטל הראיה. במקרה זה, ניכר כי המערער ביקש לקבל פיצוי בגין פיטוריו. כך גם יש לראות בסכומי כסף שקיבל וכך גם יש למסות סכומים אלו. לעניין פטור ממס בגין רכיב של הוצאות משפטיות, אמר בית המשפט כי לא מן הנמנע כי המערער זכאי לניכוי הוצאות ברכיב זה, אולם המערער זנח עניין זה במסגרת ההליך, לא כל שכן, המערער גם לא הציג כל בסיס עובדתי או משפטי המצדיק מתן פטור כאמור.
[1]ע"מ 53681-12-16 משה שחף נ' פ"ש גוש דן (5.9.2018).