30/1/2019
הפרשי הון בלתי מוסברים שמקורם באי דיווח על נכסים במסגרת הצהרות הון
ביום 14.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעורו של מוחמד סלהב (להלן: "המערער") כנגד שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא לו פקיד שומה ירושלים 2 (להלן: "המשיב") שעניינה הפרשי הון בלתי מוסברים בהצהרות הון שהגיש המערער למשיב (ע"מ 22202-0-15 סלהב נ' פקיד שומה ירושלים).
רקע כללי
במהלך השנים 2010-2013 דיווח המערער למשיב על הכנסות מעסק, משכורת ושכירות בסכומים נמוכים. בשנת 2012 הגיש המערער, לדרישת המשיב, שתי הצהרות הון לשנים 2009 ו-2011. במהלך שנת 2015 ולאחר מספר דיוני שומה שהתקיימו בעניינו של המערער, פתחו רשות המסים ומשטרת ישראל בחקירה נגד המערער בחשדות להסעת שוהים בלתי חוקיים מגדר המערכת לשטחי מדינת ישראל. בנוסף, במהלך חיפוש שנערך בביתו של המערער נמצא הסכם מכר מקרקעין (להלן: "דירת מגורים") שלא נכלל בהצהרות הון שהגיש המערער. לאור ממצאים אלו, ערך המשיב למערער שומת מס ראשית לשנים 2010-2013 מעיסוקו בהסעת שוהים בלתי חוקיים לפיה, המשיב לא דיווח על הכנסותיו בסך כ-4.3 מיליון ₪ לרשויות המס. בנוסף, המשיב ערך שומה חלופית לעניין הצהרות הון שהגיש המערער וקבע כי הן לא נכונות שכן, המערער דיווח כי בבעלותו חנות בירושלים משנת 2005, כאשר בפועל נרכשה החנות על ידי המערער רק בשנת 2010. בנוסף, בחקירתו של המערער ואשתו עלה כי לבני הזוג חשבונות בנק בשטחי הרשות הפלסטינית שלא דווחו בהצהרות הון. לעניין זה, קבע המשיב בשומה חלופית כי המערער מחזיק בהפרש הון בלתי מוסבר בסך של כ-1.3 מיליון ₪ שנוצר בין השנים 2009-2011. המשיב חזר בו מהשומה הראשית (בעניין הסעת שוהים בלתי חוקיים) בטענה כי זו תיבחן בדיוני השומה לשנת 2015, כך שעיקרי המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט עסקה בשומה החלופית.
טענות הצדדים
המשיב טען כי במסגרת עריכת השומה וההשגה, המערער לא הציג כל ראיה לתשלום סך של 80,000 דולר עבור רכישת החנות בהתאם להסכם המכירה משנת 2005 וכי חוזה הרכישה משנת 2010 שונה באופן מהותי מההסכם משנת 2005, הן בתמורה והן בגודל החנות, ועל כן, אין מדובר באותה חנות. לעניין דירת המגורים, טען המשיב כי החוזה שנתפס בחיפוש בביתו של המערער מהווה ראיה מנהלית עליה ניתן להסתמך וכן, המערער לא הביא כל ראיה המוכיחה כי החוזה לא נחתם על ידו. מנגד, טען המערער כי ההסכם לרכישת החנות נחתם בשנת 2005 ושולמה תמורה בסך 80,000 דולר אולם, בהמשך ההסכם בוטל ונחתם הסכם חדש בשנת 2010 לפיו המערער קיבל חנות גדולה יותר במקום אחר (בתוספת תשלום). לעניין ההצהרה, טען המערער כי דיווח על הרכישה בהזדמנות הראשונה בהצהרת הון לשנת 2009. בנוסף, טען המערער כי הוא אינו מכיר את ההסכם שנמצא בחיפוש בביתו לרכישת דירת המגורים וכי הוא לא חתם על הסכם זה. בנוסף טען המערער לכשלים בביצוע החיפוש שבמסגרתו נמצא הסכם למכירת דירת המגורים.
דיון והכרעה
בית המשפט, מפי כבוד השופט אביגדור דורות, בחן את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי המסקנה היא שאין להתערב בשומה החלופית שהוציא המשיב לפיה נמצא גידול הון בלתי מוסבר בין שתי הצהרות הון בסך של כ-1.3 מיליון ₪, וכי לא עלה בידי המערער להמציא ראיות לסתירת השומה. לעניין החנות, קבע בית המשפט כי מכלול הנתונים שהוצגו בפניו תומכות בעמדת המשיב כי החנות שבבעלותו של המערער נרכשה בשנת 2010 ולא בשנת 2005. מסקנה זאת מתבקשת הן מעדויות לעניין ביטול הסכם הרכישה משנת 2005 על ידי החברה המוכרת, הן בשל ההבדלים בפרטי החנות כעולה משני ההסכמים, והן בשל הטענה שהעלה המערער כי שולמה תמורה בסך 80,000 דולר עבור רכישת החנות מההסכם של שנת 2005 (ראיה זו לא הוצגה למשיב בשלבי השומה וההשגה). לעניין דירת המגורים, קבע בית המשפט כי הסכם המכירה שנמצא במהלך חיפוש בביתו של המערער מלמד באופן חד משמעי כי רוכש הדירה הנזכר בהסכם הוא המערער. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך כי ראשית טען המערער כי לא מכיר את דירת המגורים הנזכרת בהסכם, אולם בהמשך טען כי מדובר בבית של אמו. לאור זאת נקבע כי דירת המגורים נרכשה על ידי המערער וכי סכום הרכישה מהווה גידול הון בלתי מוסבר.