6/12/2018
סיווג נישום כתושב ישראל בין היתר בשל פנייתו לקבלת שירות רפואי (עב"ל 1293-12-15)
ביום 13/11/2018 קיבל בית הדין הארצי לעבודה, באופן חלקי, את ערעורו של פלוני (להלן: "המערער") כנגד החלטת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, אשר דחה את תביעתו של המערער כנגד החלטת הביטוח הלאומי (להלן: "המשיב") לפיה יש לחייבו בתשלום דמי ביטוח במהלך השנים 2005-2010 ו-2013 (להלן: "התקופה הרלוונטית") על סך 15,432 ₪ (עב"ל 1293-12-15 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי).
רקע כללי
המערער, רעייתו וילדם הקטין, תושבי רוסיה, הגיעו לביקור בישראל בשנת 1999 כתיירים. רעייתו של המערער יהודייה ולה משפחה בישראל. במהלך הביקור, החליטו בני הזוג לעבור להתגורר דרך קבע בישראל ומאוחר יותר אף קיבלו אזרחות ישראלית. בשנת 2003 רכשו בני הזוג דירה, בה מתגוררת רעייתו של המערער ושלושת ילדיהם. יחד עם זאת, המערער לא הצליח להשתקע בישראל ובשנת 2003 בחר לחזור לרוסיה, שם הוא עובד וחי רוב זמנו, כאשר מגיע הוא לבקר את משפחתו בישראל באופן קבוע, וגם משפחתו מבקרת אותו מדי שנה ברוסיה. ביום 4/7/2010, במהלך ביקורו של המערער בישראל, ניגש הוא לקופת חולים לצורך ביצוע בדיקה, אולם נמסר לו כי איננו זכאי לקבל שירותי בריאות שכן אין הוא רשום כתושב ישראל. לאחר בדיקה שערך המערער אצל המשיב, הוסבר לו כי הוא לא תושב ישראל וזאת בשל כך כי המערער שוהה בחו"ל מספר רב של ימים. המערער השלים עם קביעה זאת ורכש לעצמו ביטוח רפואי פרטי בישראל. בחלוף 3 שנים, מילאה רעייתו של המערער לבקשת המשיב "שאלון לקביעת תושבות לשוהה בחו"ל" עבור המערער וציינה בו כי מאז שנת 2003 בעלה שוהה בחו"ל ואינו רואה עצמו תושב ישראל.
לאור זאת ועל סמך השאלון, ביום 1/8/2013 קבע המשיב כי מטרת השהייה של המערער בחו"ל היא למטרות עבודה שכן משפחתו מתגוררת בארץ והמערער מגיע לביקורים בתדירות גבוהה, ועל כן, הוציא למערער הודעת חיוב בדמי ביטוח בסך של 15,432 ₪ בגין התקופה הרלוונטית. המערער לא השלים עם קביעת המשיב ועתר כנגד החלטת המשיב לבית הדין האזורי בנצרת (להלן: "בית דין קמא") אשר דחה את טענות המערער וקיבל את עמדת המשיב לחייבו בתשלום דמי הביטוח לתקופה הרלוונטית. בית דין קמא ביסס את קביעתו בהתאם להלכה הפסוקה (מבחן "מרכז החיים") באומרו: "גם בהינתן זיקות מהותיות לחו"ל, עדיין ייתכן כי קשריו של המבוטח/ת לישראל ייוותרו על כנם, וזאת כאשר קיימת תשתית עובדתית המבססת מסקנה זאת".
זאת ועוד, בית דין קמא קבע כי שהותו של המערער בישראל במהלך התקופה הרלוונטית, עמדה על כ-40%, כאשר נתון זה מעיד כי המערער שהה בישראל תקופת זמן משמעותית המלמדת כי "חלק משמעותי מהזיקות הכלכליות והמשפחתיות של המערער הינן בישראל". המערער לא השלים עם קביעתו של בית דין קמא וערער על החלטתו ומכאן אפוא ערעור זה.
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה
דעות השופטים נחלקו, כאשר נקבע בדעת רוב כי המערער היה תושב ישראל בין השנים 2005-2009 ואילו קביעת המשיב לתקופה שבין 2010-2013 איננה מוצדקת.
דעת מיעוט
כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה (בדעת מיעוט) המליצה לקבל במלואו את הערעור, בין היתר בקובעה כי ניתן לנהל חיי משפחה גם כאשר לבן הזוג תושבות אחרת, וכי עדיין יש לבחון כל אחד מבני המשפחה כשלעצמו ועל פי נסיבותיו. בפן האובייקטיבי סברה דעת המיעוט כי המערער השלים עם אמירת המשיב כי אינו תושב ישראל ורכש לעצמו ביטוח רפואי פרטי ויש בכך ללמד כי המערער לא ראה עצמו כתושב ישראל. בפן הסובייקטיבי המערער לא ראה עצמו כתושב ישראל החל משנת 2003, ולא לקח חלק במרקם החיים התרבותיים, חברתיים, פוליטיים או קהילתיים בישראל. אף המערער עצמו העיד כי לא נקלט בארץ מבחינה מקצועית וחברתית ולכן החליט להעביר את מרכז חייו לרוסיה. בנוסף, קביעת המשיב כי המערער חב בתשלום דמי ביטוח לתקופה הרלוונטית מעלה ספקות שכן, המשיב לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע בחר הוא שלא לחייב את המערער בתשלום דמי ביטוח גם לשנים 2011-2012 ו- 2003-2004.
דעת רוב
בדעת הרוב, מפי כב' סגן הנשיא השופט אילן איטח, נקבע כי הפן האובייקטיבי לא מתקיים בעניינו של המערער שכן, עד לשנת 2010 המערער ראה עצמו כתושב ישראל וזאת נוכח כך כי בשנת 2010 פנה המערער לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים (שניתן למי שהוא תושב ישראל). כשנמסר לו כי אינו זכאי לקבלת הטיפול הרפואי המבוקש כי הוא אינו תושב ישראל, פנה המערער לסניף לביטוח לאומי. עובדה זאת מלמדת כי "המערער לא ראה עצמו בזמן אמת כמי שניתק את תושבותו הישראלית ואף ביקש להנות מפירותיה". לפיכך נקבע כי רק מאותו מועד, ומשהשלים המערער עם הקביעה ורכש לעצמו ביטוח רפואי פרטי, יש לראות בו כמי שלא ראה את עצמו כתושב ישראל.
חיפוש 
סגור 
