סיווג סכומים שהתקבלו בהסכם פשרה בגין עגמת נפש כהכנסה פירותית

מאת: אלי דורון, עו"ד; ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); סטס קפיליוביץ, משפטן

20/9/2018

בפסק דינן שניתן ביום 5.9.2018, בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ברובו את הערעור שהגיש משה שחף (להלן: "המערער") על החלטתו של פקיד שומה גוש דן (להלן: "משיב") לאחר שנחלקו הצדדים בעניין סיווגם של תשלומים בסך 1,150,000 דולר ששולמו למערער על פי הסכם פשרה בשתי תביעות שהגיש נגד קבוצת קרנות הון סיכון (53681-12-16 משה שחף נ' פקיד שומה גוש דן).

רקע כללי

בשנים 2000-2003 נחתמו בין המערער לבין קבוצת קרנות הון סיכון - ורטקס 2, ורטקס 3 ונובדנט (להלן: "קבוצת קרנות") הסכמים המסדירים את יחסי העבודה ביניהם, כך שהמערער הועסק הן כעובד שכיר מטעם קבוצת הקרנות והן כעצמאי המעניק להן שירותי ייעוץ. בשנת 2007 ביקש המערער לנתק את ההתקשרות עם קבוצת הקרנות ולאחר דין ודברים, בשנת 2009 הגיש המערער 2 תביעות כנגד קבוצת הקרנות וגורמים קשורים נוספים, כך שתביעה אחת הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה (במסגרת עבודתו כשכיר) ותביעה שנייה לבית משפט השלום (במסגרת מעמדו כנותן שירותי ייעוץ) ובסה"כ תבע המערער סכום של כ-1,340,000 דולר. התביעות הופנו להליך גישור אשר צלח ובין הצדדים נחתם הסכם פשרה על פיו קבוצת הקרנות ישלמו למערער סכום כולל של 1,150,000 דולר, כאשר הסכום חולק וסווג כדלקמן:

חלק א - תשלום בסך 150,000 דולר בגין וויתור על מניות חברות ניהול.
חלק ב - תשלום בסך 500,000 דולר בגין "עוגמת נפש".
חלק ג - תשלום בסך 500,000 דולר בגין חלקו היחסי של המערער בדמי הצלחה ורווחי הון של הקרנות וויתור על זכויות עתידיות.

בהתאם לכך, דיווח המערער על ההכנסות מהסכם הפשרה למס הכנסה, בניכוי שכר טרחת עורך דין בסכום של 200,000 דולר, באופן הבא:
חלק א - תשלום מס בשיעור 20% (הכנסות רווח הון). 
חלק ב - פטור ממס.
חלק ג - תשלום מס בשיעור 20% (הכנסות רווח הון).
בהקשר זה טען המערער, כי קיבל מהמשיב אישור ניכוי מס במקור בשיעור של 20% ויש לראות באישור זה משום שומה סופית, חלקית או החלטת מיסוי המחייבת את המשיב וכי לא ניתן להגדיל את שיעור המס הנקוב בהם. המשיב התיר ניכוי הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין אולם לעניין יתרת הפיצוי קבע כי יש לראות בו כהכנסה פירותית החייבת במס שולי, כאשר חלקה יסווג כהכנסת עבודה בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודה") וחלקה האחר יסווג כהכנסה מעסק או משלח יד בהתאם לסעיף 2(1) לפקודה.

דיון והכרעה

בית המשפט המחוזי, כבוד השופת ירדנה סרוסי, קבע כי הדין עם המשיב, למעט בעניין סיווג סכום של כ-200,000 דולר אשר סווג בידי המשיב כדמי ניהול, ובית המשפט קבע כי יש לסווגם כ"דמי הצלחה" ובאופן זה יקטין את שיעור המס החל עליו. הדיון העיקרי נסב סביב טענתו של המערער כי שולם לו סך של 500,000 דולר כפיצוי בגין עגמת נפש.

בעניין זה קבע בית המשפט כי הגם שהמערער טען בכתבי התביעה כי נגרמו לו עוולות לפי פקודת הנזיקין, הרי שאף אם אלו היו מוכחות, אין הדבר מחייב כי נגרם לו נזק של "עוגמת נפש" בגין אותה עוולה. לגופו של עניין, בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח את תוכן עוגמת הנפש שנגרמה לו ולא הביא ראיות משכנעות בגין מה שולם לו סכום כה חריג וכיצד חושב. בית המשפט התייחס להלכה לפיה חיוב במס ייעשה על פי המהות האמיתית של התשלומים ולא על פי האופן שבו הצדדים סיווגו את התשלומים. בית המשפט התייחס אף לטענה שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, ובעניין זה קבע כי לא היתה הכרעה שיפוטית בעניין סיווגו הנכון של הפיצוי, וממילא פסק דין בהליך אחד אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר. עוד בעניין זה, בית המשפט אף הביע ביקורת על בית המשפט שאישר את הסכם הפשרה ממנו עולה נורת אזהרה מהבהבת ולפיה הצגת הפיצוי בסכום זה נעשתה למראית עין על מנת לחסוך בתשלום מס וסבר כי "על בתי המשפט מוטלת החובה לעמוד על המשמר ולא לתת יד לאישור הסדרי פשרה שעולה מהם תמונה ברורה של מלאכותיות ומראית עין שמטרתה להימנע מתשלום מס". בית המשפט קבע כי מקורו של התשלום שסווג כפיצוי בגין עגמת נפש, ביחסים שבבסיס הסכמי ההתקשרות, דהיינו, יחסי עבודה ויחסים עסקיים, ולכן יש לסווגו כהכנסת עבודה או כהכנסה מעסק.

לעניין התשלומים נשוא חלקים א ו-ג לעיל, קבע בית המשפט כי מהראיות בתיק עולה כי המערער כלל לא תבע פיצוי בגין "ויתור על מניות" או בגין "ויתור על דמי הצלחה", לא במסגרת כתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה, לא במסגרת כתב תביעה שהוגש לבית המשפט השלום וגם לא עלה בידו להוכיח כי תבע פיצויים אלו במסגרת הליך הגישור. לפיכך, וכעולה מנסיבות המקרה, כל הסכומים שדרש המערער מקורם בהסכמי התקשרות של המערער הן כעובד שכיר והן כעובד עצמאי שסיפק שרותי ייעוץ לקבוצת הקרנות ודינם כדין הכנסת עבודה או הכנסה מעסק, בהתאם. בית המשפט התייחס אף לטענת המערער בעניין אישור ניכוי מס במקור שניתן לו וקבע כי: "ציפייתו של המערער כי תוצאת המס בסוף שנת המס תהיה דומה לשיעור המס שנוכה במקור אינה הופכת מסמך של אישור על ניכוי מס להחלטת מיסוי או לשומה סופית". בנוסף, ציין בית המשפט כי המערער עצמו לא הסתמך בדיווחיו על האישור שקיבל.