העמדת מגורים לעובד זר לא תיזקף כטובת הנאה בידי העובד הזר

מאת: אלי דורון, עו"ד; ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); סטס קפיליוביץ, משפטן

5/9/2018

ביום 20.8.2018 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט אלטוביה מגן) פסק דין בעניין ערעורה של חברת צ.ג.י. פרסונל שירותי כ"א (להלן: "המערערת") על שומת ניכויים שהוצאה לה על ידי פקיד שומה חולון (להלן: "המשיב") לשנות המס 2009-2011, במסגרתו הצדדים נחלקו בשאלה – האם מגורים שהעמידה המערערת לעובדים הזרים וביטוח הרפואי שרכשה עבורם מהווים "הטבה" לעובד החייבת במס (8096-11-14‏ ‏ צ.ג.י. פרסונל שירותי כ"א 2005 בע"מ נ' פקיד שומה חולון).

במסגרת עיסוקיה בהעסקה והשמת עובדים זרים בענף הבניה, המערערת העמידה מגורים לרשות 110 עובדים זרים שהועסקו על ידה וכן רכשה להם ביטוח רפואי בהתאם לחובתה לעשות כן על פי סעיפים 1ד ו-1ה לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"), וניכתה משכר העבודה של העובדים חלק מהעלויות הכרוכות בהעמדת המגורים ורכישת הביטוח הרפואי, מכוח זכותה לעשות כן על פי הסעיפים דלעיל.

טענות הצדדים

המשיב חייב את המערערת בגין ההפרש שבין עלות העמדת המגורים ורכישת הביטוח הרפואי לבין הסכום שניכתה המערערת מהעובדים בגין המגורים והביטוח הרפואי, בטענה כי מדובר בהכנסה של העובדים, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), ממנו הייתה צריכה המערערת לנכות מעובדיה מס במקור. מנגד, סברה המערערת כי סכום ההפרש אינו מהווה הכנסת עבודה היות ומדובר בתשלומי חובה שהוטלו עליה מכוח חוק עובדים זרים, ומשכך ובהתאם לסעיף 17 לפקודה יש לראות בסכום ההפרש כהוצאה לצורך ייצור הכנסת עבודה. בנוסף, טענה המערערת כי סכום ההפרש נועד לטובתה, גם אם אגב הענקת המגורים וביטוח הרפואי העובד מפיק טובת הנאה, ולכן על פי לשונו ותכליתו של סעיף 2 (2) לפקודה, אין לזקוף לעובד הכנסת עבודה בשווי טובת ההנאה.

דיון והכרעה

בית המשפט המחוזי, כבוד השופט מגן אלטוביה, בחן את הנסיבות שבפניו אל מול טענות הצדדים ודברי החוק והגיע לכלל מסקנה כי יש לקבל את עמדת המערערת בכל הקשור להעמדת מקום מגורים לעובדים הזרים, ואילו בעניין הביטוח הרפואי קבע כעמדת המשיב ועל כן הערעור ברכיב זה נדחה.

לעניין המגורים, בית המשפט בחן את הוראות תקנה 2א לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות), תשל"ב-1972 והגיע לכלל מסקנה כי יש להבחין בין מגורים שנבחרו על ידי עובד זר וכרצונו לבין מגורים שהוכתבו על ידי המעסיק ובהתאם לצרכיו ולאינטרסים הכלכליים שלו, בזו הלשון: "מקום בו העובד בוחר את מגוריו באופן עצמאי כפי נטיית ליבו וללא קשר למקום העבודה או למעסיק, אזי ככלל מדובר בלינה שאינה הכרחית לייצור ההכנסה של העובד הזר אפילו אם המעביד משלם הוצאה זו, אולם מקום בו המעסיק מכפיף את העובד לתנאי המגורים אותם הוא מציע מתוך התחשבות באינטרסים של המעסיק וצורכי העבודה, אזי יש לראות את הלינה כהכרחית לייצור הכנסה מצד העובד הזר, שאם לא תאמר כך, יימצא שהסיפא של הסעיף היא בבחינת "אות מתה"." לעניין ביטוח הבריאות, קבע בית המשפט ובשונה מהענקת מקום המגורים, כי חובת הביטוח נקבעה בחוק ונועדה לשרת את טובת ורווחת העובדים הזרים שהועסקו על ידי המערערת ולא ניתן למצוא כל תועלת שהפיקה המערערת וגם אם כן, אזי מדובר בתועלת שולית לעומת ההנאה שמפיק העובד מהביטוח הרפואי. משכך, הוצאה הכרוכה ברכישת ביטוח רפואי מהווה טובת הנאה החייבת במס בהתאם לסעיף 2 (2) לפקודה.