אימתי ייחשבו קללה וגידוף כ-"לשון הרע"? באילו נסיבות תחשבנה מילות גידוף כאיומים, ובאילו נסיבות איום יכנס בגדרי "לשון הרע" בניגוד ל-"איום סתם"?
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") עוסק בהגנת כבודו של אדם ושמו הטוב באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 7003-01-14 זנו נ' לוגסי ,ניתן ביום 28.11.16), נקבע כי איומים המרמזים על פגיעה עתידית תוך שימוש בשורש "ז-י-ן", ואף המרמזים על האפשרות לפעולה אלימה אינם בגדר "לשון הרע". ברקע התביעה עמדה מערכת יחסים עכורה בין התובעים, בעל ואישה המנהלים סוכנות לתיווך נדל"ן והנתבע אשר עד לשנת 2013 עבד בסוכנות ולאחר מכן עבר לעבוד בסוכנות מתחרה.
התובעים טענו כי בשני אירועים נפרדים הנתבע איים והפיץ בפני לקוחותיהם בדיות ושקרים אודותם, המהווים לשון הרע כהגדרתה. באירוע הראשון אשר התרחש בכניסה למשרדי הסוכנות נטען כי הנתבע התפרץ לעבר התובע חסם את דרכו צעק וקילל תוך שימוש בשורש "ז-י-ן" כי יפגע בפרנסתו ולא יאפשר לו לעבוד עוד בעיר. באירוע השני נטען כי הנתבע נכנס אל משרדי הסוכנות בעת שהתובע קיים פגישה עם לקוחותיו פנה אל התובעת תוך שהוא דורש את כספו בקולי קולות ובאופן שגרם ללקוחות הסוכנות לעזוב את משרדי הסוכנות תוך חשש לשלומם. התובעים טענו כי בעשותו כן פגע הנתבע פיזית בתובעת, הסב לתובעים נזק נפשי הציג אותם בעיני לקוחותיהם כרמאים ובלתי אמינים ולפיכך מעשיו מהווים הוצאת לשון הרע.
מאידך הנתבע טען כי על פי הפסיקה קללות וגידופים כדוגמת אלו המפורטים בכתב התביעה אינם מקימים עילה על פי חוק איסור לשון הרע, בשים לב לכך שנאמרו בעידנא דריתחא. כמו כן טען הנתבע כי איומים אינם בגדר לשון הרע והמעשים המיוחסים לו הינם "מעשה של מה בכך" כהגדרתו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין.
נפסק כי איומים, הגם עושים הם שימוש בשורש "ז-י-ן" והגם נאמרו בתקיפות תוך רמיזה על פעולה עתידית ואלימה אינם מהווים הוצאת לשון הרע.
ראשית, פנה בית המשפט לבחון האם בוצע "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. נקבע כי היות ודברי הנתבע הושמעו במשרדי הסוכנות ובאוזני קהל הלקוחות ששהה במקום התקיים אפוא אלמנט ה-"פרסום". שנית, פנה בית המשפט לבחון האם הפרסום מהווה לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. נקבע כי בהסתמך על הלכות ופסיקות קודמות בעניין, הסמכות לקבוע האם פרסום הינו משמיץ נתונה לבית המשפט ואין הוא ניזקק לעדויות שמטרתן הוכחת האופן בו הובן הפרסום. בית המשפט חילק את פניני הלשון של הנתבע לשלוש קבוצות:
א. קבוצת האיומים הכוללים את השורש "ז-י-ן" (להלן: "הקבוצה הראשונה");
ב. קבוצת איומים על המשך עיסוקם של הנתבעים בעיר (להלן:"הקבוצה השנייה");
ג. קבוצת האיומים המרומזים על העתיד לבוא (להלן: "הקבוצה השלישית").
בית המשפט קבע כי את הביטויים שנאמרו במסגרת הקבוצה הראשונה ניתן לראות לא רק כקללות גסות וכי ביטויים אלו שידרגו מעמדם בשפת הביבים ומשמשים גם כפועל המרמז על שימוש באלימות אשר הפך לרווח בשפת העולם התחתון. נפסק כי לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילה לתביעת לשון הרע ובמיוחד במצבים בהם הדברים נאמרים בעידנא דריתחא וכי יתכנו מקרים בהן קללות וגידופים יכנסו בגדרי "עניין של מה בכך" לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. לאור האמור נפסק כי המאזין הסביר לא היה רואה בביטויים מהקבוצה הראשונה כקללות וגידופים אלא כאיום. וכי הבחנה זו משתלבת עם תוכנם של האיומים לפגוע בפרנסתם של התובעים. נקבע כי הביטויים משלושת הקבוצות מהווים תמהיל של חרפות שתכליתו איום על מנת שהתובע ישלם את הכספים אותם הוא חייב לנתבע. לפיכך לא היוו דברי הנתבע פרסום לשון הרע היות ולא נאמרה בהם ולו מילה אחת בגנות עבודת התובעים וסוכנות התיווך אותה הם מנהלים. נקבע כי האיומים שנאמרו מהווים "איום סתם", בניגוד לאיום לבצע בעתיד פרסום שעלול לפגוע בעסקם של התובעים ויכול להיכנס בגדרי לשון הרע.
לאור האמור, ומשלא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבע פרסם "לשון הרע", נדחתה התביעה אולם בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.
אנו עומדים לרשותך בכל שאלה: סניף מרכז 03-6109100, סניף חיפה 04-8147500, נייד: 054-4251054
قضايا التشهير هي قضايا قانونية معقدة، تتطلب مزيجاً من الادعاءات القانونية والواقعية. من المهم أن نتذكر أنه ليس دائماً يكون الرد أو الدفاع على نشر كاذب هو الخطوة الصحيحة. في بعض الأحيان، قد يكون التجاهل هو الاستراتيجية الأفضل، حيث أن الرد قد يسبب ضرراً أكبر من النفع.
בית המשפט העליון הכריע, כי ניתן לחייב אדם המשכנע אנשים אחרים לבצע פרסום לשון הרע לפצות את הנפגע, גם אם המשדל עצמו לא ביצע כל פרסום ברבים. בפסק דינו חייב בית המשפט העליון את הזמר והמשפיען יואב אליאסי הידוע בשם הבמה- "הצל" לפצות בעלת עסק בתחום המזון על כך שהוא קרא לאנשים אחרים להיכנס לדף הפייסבוק של העסק ולהשאיר שם ביקורת שלילית על העסק.
שני פסקי דין חדשים אשר יצאו בשבועות אחרונים ממחישים את נטל ההוכחה המוטל על המפרסם להוכחת אמיתות הפרסום. הוכחת אמיתות הפרסום הינה הגנה מפני טענות בדבר הוצאת לשון הרע, כך שכל מי שנטען כלפיו כי פרסם דבר מה המהווה הוצאת לשון הרע, חייב לטעון להגנתו – "אמת דיברתי".
חיפוש 
סגור 
