16/11/2016
על פי תוכנית חפ/423 וחפ/61 חלות על בעלי נכסים מסוימים בחיפה החובה לסלול מדרכה על חשבונם, במידה ובקומת הקרקע של הנכס שבבעלותם מתנהלים עסקים.
בפסק דין שניתן לאחרונה במסגרת ת"א 32161-03-13 ארזון ואח' נ' עיריית חיפה נפסק כי פלישה של כחצי מטר אל תוך מקרקעין פרטיים מצידה של עיריית חיפה (להלן: "העירייה") אף אם נעשתה במטרה להגדיל את היצע החניות באזור הינה שלא כדין ואין נפקא מינה האם ניתן היה להכשיר את ההפקעה בטרם ניתפס השטח. משלא הוסדרה ההפקעה הרי שדין העירייה כמי שפלשה לשטח ללא סמכות.
התובעים, צמד אחרים אשר בבעלותם בניין מגורים אשר הוקם בשנת 1939, בהתאם לתוכנית המתאר החלה עליהם סללו על חשבונם מדרכה בצמוד לבניין אשר בבעלותם. בשנת 2000 ובמטרה להגדיל את היצע החניות בעיר, התקבלה ההחלטה בעיריית חיפה (להלן: "העירייה") לשנות את מתווה החנייה הצמוד לבניין מגורים שנמצא בבעלותם של התובעים (להלן: "הנכס") ובאופן בו החנייה הצמודה למדרכה שבבעלות התובעים תהה אופקית (ולא אנכית) בכדי להגדיל את היצע החניות באישור והפיכתן לחניות בתשלום.
סלילת המדרכה החדשה והסדרת החניה בה הובילו לגריעה של כחצי מטר משטחם של התובעים. זאת מבלי ננקטו פעולות הפקעה כדין וללא זכויות קנייניות כלשהן לטובת העירייה. עקב קיומו של חוב ארנונה בסך של 60,000 ₪ לטובת העירייה החלה העירייה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים כנגד התובעים. בעקבות ההליכים הנ"ל ותביעה שכנגד מצד התובעים לסילוק יד העירייה מהשטח שברשותם הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו העירייה תבטל את הליכי הגבייה בהם נקטה כנגד התובעים ומנגד ימשכו התובעים את תביעתם לסילוק יד ותשלום דמי שימוש בשטח. בין השאר הוסכם על הצדדים כדלקמן:
"האמור בהסכם זה מביא לידי מיצוי וסיום כל המחלוקות שיש לצדדים זה כלפי זה עד למועד החתימה על הסכם זה ומלבד האמור בהסכם זה לא יהיו לצדדים ו/או חליפיהם ו/או מי שיכנס בנעליהם כל תביעות ו/או טענות בנוגע לחיובי הארנונה ו/או כל חיוב אחר כולל טענות נשוא תביעת המקרקעין לתקופה שעד למועד חתימת הסכם זה".
הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. שלוש שנים מיום חתימת ההסכם פנו התובעים לעירייה בדרישה לסילוק ידה משטח הפלישה ולתשלום דמי שימוש נאותים, פניותיהם לא נענו ומכאן תביעתם.
טענות הצדדים
התובעים טענו כי העירייה הגדילה מקומות חניה הממוקמים בסמוך לבניין תוך פלישה למקרקעין שבבעלותם ותפיסת החזקה בהם שלא כדין, במטרה להעשיר את קופתה ובלא הסכמה מפורשת או מכללא.
מנגד העלתה העירייה שלל טענות הגנה: ראשית טענה העירייה כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין היות וכוונת הצדדים להסכם הפשרה היתה ויתור מלא סופי ומוחלט של כל הטענות לעניין השטח הנפלש, לחילופין טענה כי השינויים נעשו בתם לב ולרווחת התושבים ככלל ודיירי הבניין בפרט. כמו כן טענה העירייה כי הוראות סעיף 154(א) לחוק המקרקעין והתוכניות הייעודיות לשטח זה מעניקות לה את הסמכות להעמיד את השטח לרשות הציבור, בנוסף לא נגרם לתובעים כל נזק היות ושטח הפלישה שימש כמדרכה לאורך כל השנים.
קביעת בית המשפט
בית המשפט דחה את עמדת העירייה וקבע כי לשון ההסכם עצמה מנוגדת לעמדתה וכי כוונת העירייה לפיה חרף לשון ההסכם יש לשייך לצדדים וויתור מוחלט וסופי בכל הנוגע לטענות בדבר השגת גבול לרבות בגין התקופה שלאחר החתימה על ההסכם, הינה שגויה לנוכח לשונו המפורשת של ההסכם ולאור העובדה שאין זה ממנהגם של בני אדם לוותר על זכות קניינית בלא מתן ביטוי מלא ומפורש לכך בהסכם. כמו כן, היות והסכם הפשרה נוסח על ידי העירייה הרי שככל וקיימת מחלוקת פרשנית לגביו יפורש ההסכם כנגד העירייה בהתאם לכלל הפרשנות "כנגד המנסח" והוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים.
לאור האמור קבע בית המשפט כי הסכם הפשרה אינו מכיל ויתור על טענות עתידיות. לפיכך היות והעירייה הודתה בפלישה של כחצי מטר לשטחם של התובעים וכי הדבר לא נעשה מכוח הפקעה, הרי שעל אף שהתובעים לא הציגו מדידה מדויקת של שטח הפלישה על העירייה לסלק ידה מהשטח הנ"ל, בשים לב לכך שמדובר ברשות ציבורית שחזקה עליה שתפעל על פי חוק. כמו כן, היות והתובעים לא הציגו חוות דעת מקצועית לגובה דמי השימוש הראויים להם עתרו, קבע בית המשפט כי דין סעד זה להידחות.
>> עוד מידע בנושא דיני מקרקעין, תמצאו כאן.
>> זקוקים לשירותיו של עו"ד נדלן? לחצו כאן.