בית המשפט קבע כי אב יפצה את בנו בסך 150,000 ₪ בגין פרסומים המהווים לשון הרע

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ח-1965 (להלן: "החוק") קובע כי לשון הרע:
"היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצדם,
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגותו או תכונות המיוחסים לו,
(3) לפגוע באדם במשרתו ... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

דהיינו, די בכך שהפרסום "עלול" היה להשפיל, לבזות או לפגוע באדם על מנת להקים לו עילת תביעה ולזכותו בסעד מכח עוולת לשון הרע. אדם הרואה עצמו נפגע מלשון הרע, יכול לפעול הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. בפן הפלילי קובע סעיף 6 לחוק כי דינו של המפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע הינו מאסר שנה אחת,  ואילו במישור האזרחי סעיף 7א לחוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסוק לתובע בעוולת לשון הרע פיצוי של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

לאחרונה, הגיעה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה תביעה שהגיש בן נגד אביו לפיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיותו [תמ"ש 56460-02-14 פלוני נ' אלמוני (ניתן ביום 31.5.15)]. בתביעה טען התובע כי בפרסום הראשון כינה אותו האב בפני ועדת הכנסת "מומחה לזיופים", ובפרסומים השני והשלישי חשף האב את עברו הנפשי של התובע בכלי תקשורת המוניים. האב לא הכחיש את הפרסומים, אך טען שביצע אותם על מנת להגן על הציבור מפני התובע הסובל מלקות נפשית חמורה, והוסיף שלא מסר מידע רפואי חסוי אודות בנו. עוד טען האב כי דבריו חוסים תחת הגנת תום הלב, הגנת אמת בפרסום, וכן תחת הגנת סעיף 28 לחוק המחריג מאחריות פרסום של ישיבות הכנסת.

בית המשפט לענייני משפחה בחן את התקיימותם של ארבעת המרכיבים המבססים תביעה על פי חוק לשון הרע:
א. האם הדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע?
ב. האם בוצע פרסום?
ג. האם קיימת אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע?
ד. אם בוצע פרסום לשון הרע ואין למפרסם הגנה, מה שיעור הפיצוי שיש להעניק לתובע?

נקבע כי במקרה דנן, ברור כי כל שלושת הפרסומים שבגינם עתר התובע לפיצוי, מהווים ביטויים מובהקים של לשון הרע. פרסומם פגע, השפיל וביזה את הבן ועלול לפגוע קשות בעיסוקיו. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבע ביצע פרסום בתפוצה רחבה ביותר באמצעי התקשורת.

בית המשפט שלל את ההגנות הקבועות בחוק וקבע כי הן אינן עומדות לאב. כך, למשל, קבע בית המשפט כי ביחס לאמת בפרסום, לא הוכיח האב כלל כי בוצעו זיוף או הונאה על ידי הבן. בכל הנוגע לחלק אחר בפרסומים, קבע בית המשפט כי האב לא הוכיח שהבן סובל כיום מבעיה נפשית הפוגעת בתפקודו ויכולת השיפוט שלו, ולכן לא הוכיח כי גם דבריו אלה הם אמת. עוד קבע בית המשפט כי אף אם כוונתו של האב הייתה לסייע לאזרחים רבים מפני דרישות תשלום לא הוגנות וחסרות יסוד שהופנו אליהם מטעם הבן, וככל שהאב סבור כי הבן מסוכן לציבור ויש לאשפזו עקב מעשי הונאה וגניבה, היה עליו לפנות לגורמי הרפואה הרלוונטיים על מנת שיבחנו זאת ולא לפרסם את עברו הנפשי באופן כה בוטה ונרחב.

כן שלל בית המשפט את תחולת הגנת תום הלב, שכן הפרסום נעשה במטרה זדונית לפגוע בבן והאב לא הוכיח כי היחסים בינו לבין בנו הטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום, כנדרש לצורך תחולת ההגנה.

כן נדרש בית המשפט לעילת התביעה של פגיעה בפרטיות. נקבע כי אך ברור הוא שמסירת מידע אודות מצבו הנפשי של אדם מהווה פגיעה בפרטיותו. לפיכך, משנקבע כי האב לא הוכיח כלל שפעל בתום לב, לא היה כל צורך לפרסם את עברו הנפשי של הבן אף אם האב סבר באמת ובתמים כי אין הצדקה לדרישות התשלום שנשלחו מטעם בנו.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי בשניים מהפרסומים קיימת פגיעה גם על פי חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, קבע בית המשפט כי האב יפצה את בנו בסך כולל של 150,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.