ביהמ"ש: בעלי חברות בפירוק יחויבו בחובותיהן בסך 6,824,235 ש"ח

חברות רבות, אשר נקלעות לחדלות פירעון, מוצאות עצמן בהליכי פירוק, תוך שהן מותירות אחריהן אדמה חרוכה בדמות חובות רבים. סיבות הפירוק נעוצות לעיתים בהתנהלות חסרת תום לב של נושאי משרה בחברות אלה ובשל דוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת, פעמים רבות מוצאים עצמם נושי חברות אלה מול שוקת שבורה ללא יכולת להיפרע מהן, בה בעת שבעליהן ומנהליהן של החברות - שלרוב הם האחראים למצבן - אינם נדרשים לקחת אחריות על חובות החברה.

פקודת החברות מקנה לבית המשפט בסעיפים 373 ו-374 סמכות מרחיקת לכת להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בחברות שבפירוק בהתקיים התנאים הקבועים באותם הסעיפים. סמכות זו נועדה לספק הגנה במסלול מהיר ויעיל לנושים אשר נותרו בפני שוקת שבורה אל מול חברה חדלת פירעון, מקום בו התנהלו נושאי משרה בחברה שלא כשורה בכל הנוגע לניהול עסקיה.

כך למשל, סעיף 373(א) לפקודת החברות קובע:
"נתן בית המשפט צו פירוק, יקבע דיון בשאלה אם עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה; התברר בדיון כאמור, או לאחר מכן במהלך פירוקה של החברה, כי עסק של החברה התנהל כאמור, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל נושא משרה שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, יישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט; לעניין סעיף זה, 'נושא משרה' - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שנושאי המשרה היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו".

כלומר, הטלת חיוב אישי על נושא משרה בחברה לפי סעיף 373 לפקודה דורשת התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא שהחברה מצויה בהליך של פירוק; התנאי השני הוא כי הוגשה בקשה לחיוב אישי על-ידי המפרק או נושה של החברה הנוגעת למי ששימש נושא משרה בחברה; התנאי השלישי הוא כי "עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה" (בהקשר זה כבר נפסק כי אין צורך בהתקיימותו של קשר סיבתי בין התרמית שבוצעה לבין פירוקה של החברה. ראו למשל ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 82-85 (2005)) (להלן: "עניין פישר"), בעמ' 88); והתנאי הרביעי הוא כי נושא המשרה הנתבע היה שותף בניהול העסק ביודעין (ראו עניין פישר, בעמ' 88-87).

על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה כי עסקי החברה התנהלו בכוונת מרמה מצד נושא המשרה, כנדרש על-פי התנאי השלישי וכן על-פי התנאי הרביעי המפורטים לעיל, יש להראות כי "המנהל נתן ידו, ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמייה או הונאה" ( ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 100 (1965); עניין פישר, בעמ' 90-88). אינדיקציה לקיומה של כוונת תרמית כאמור ניתן למצוא מקום שבו פעל נושא משרה בניהול עסקי החברה לקידום האינטרס האישי שלו (עניין פישר, שם). כך למשל, ניתן לראות כמרמה מקרה בו נושא משרה בחברה שהעבירה סחורה לחברה אחרת שלנושא המשרה הייתה ערבות אישית לחובותיה, מבלי ששילמה את התמורה לספק של אותה הסחורה (ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' ביטי, פ"ד נ(2) 27, 35 (1996)).

סעיף 374 לפקודה קובע:
"התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים".

להבדיל מסעיף 373, הדגש בחבות האישית המוטלת על-פי סעיף 374 הוא על הפרת חובת זהירות וחובת אמונים שחב בהן נושא המשרה. הוראת סעיף 374 אינה מתנה את הטלת החיוב האישי על נושא המשרה בכוונת מרמה מצדו בניהול עסקי החברה ודי כי תוכח הפרה של החובות האמורות מצדו על מנת להטיל עליו חבות אישית מכוח סעיף זה (עניין פישר, בעמ' 105-104; ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 97, 100-99 (1965); ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, המנהל המיוחד והכונס של כוכב השומרון בע"מ (בכינוס ובפירוק); רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נס).

כך למשל, בהליך פר"ק 194/07, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, כי יש לחייב בעלי חברות בפירוק באחריות אישית לחובות החברה בסכום כולל של 6,824,235 ₪; שם מדובר בחברות, בבעלות משפחתית, אשר לא פרעו את חובותיהן הנטענים כלפי נושה, אשר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפירוקן. במסגרת הליך זה מונה מפרק זמני אשר הוסמך לבחון את היחסים המסחריים הפנימיים בין שתי החברות. רואה החשבון שמונה ע"י המפרק לבצע בדיקה מקיפה ביחס להתנהלות הכלכלית של החברות קבע בחוות דעתו כי היו קיימים אי סדרים  משמעותיים בהנהלת החשבונות של שתי החברות ובהם רישומים פיקטיביים, עירוב נכסים ואף עבירות מס שבוצעו על ידן, וכי לכאורה החברות פעלו למעשה כישות אחת. בעקבות הממצאים הנ"ל, הגיש המפרק לביהמ"ש המחוזי בקשה לחייב את המערערים באחריות אישית לחובות החברות בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות – בקשה שכאמור נתקבלה ע"י בית המשפט המחוזי. 
על החלטה זו הוגש ערעור ע"י בעלי החברות.

בפסק הדין שניתן לאחרונה, דחה בית המשפט העליון את הערעור (ע"א 3515/13 עתאמנה ואח' נ' עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) וחברת בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוקים בע"מ (בפירוק) ואח').

כבוד השופטת חיות קבעה כי מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם עסקי החברות או איזה מהן אכן נוהלו בכוונת מרמה וכן בשאלה האם האחים (המערערים) היו שותפים בניהול עסקי החברות או איזה מהן באופן זה, ביודעין. נקבע כי נראה שהתנהלותם של האחים בכל הנוגע לעסקה בה נוצר חובם די בה על מנת לבסס את המסקנה לפיה פעלו השניים "תוך כוונה לרמות את נושיה(ן)" של החברות ומסקנה זו יפה בייחוד לאור העובדה כי השניים ביצעו פעולות נוספות המלמדות אף הן על ניהול החברות על ידם בכוונת מרמה. נקבע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין כוונת המרמה ולעניין האופן בו ניהלו האחים את ענייני החברות כאמור, נסמכו על חוות הדעת המפורטות של רואה החשבון וטענות המערערים לפיהן לא היה מקום לסמוך עליהן ממצאי עובדה ומסקנות, אינן אלא ניסיון לערער על התשתית העובדתית ששימשה בסיס לא רק להטלת החיוב האישי על האחים אלא גם להוצאת צווי הפירוק שקדמו לכך. 

פסק דין זה ממחיש את הקו בו נוקטת הפסיקה ביחס להתנהלות הוגנת של בעלי חברות ומבהיר לבעלי החברות ומנהליהן כי לא יוכלו להסתתר מאחורי אישיותן המשפטית הנפרדת, וכי בבוא היום יידרשו ליתן דין וחשבון על פעולותיהם, ככל ואלה גרמו לחובות כלפי צדדים שלישיים.