בית משפט השלום דחה את טענת הפניקס בדבר מעורבותו לכאורה של מבוטח בפברוק גניבת רכבו שלו

מהו נטל הראיה המוטל על חברת ביטוח אשר טוענת כי המבוטח הוא שגרם למקרה הביטוח? וכן כיצד מושפעת מהימנותה של עדות מפי עד בעל עבר פלילי? אלו הן השאלות אשר עלו לאחרונה בפסק דין של בית משפט השלום בהרצליה (ת"א 1471-04-12) שעסק בתביעת ביטוח בגין גניבת רכב.

המקרה אשר הגיע לפתחו של בית המשפט נסוב סביב סירובה של הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, לשלם את כספי תגמולי הביטוח בגין גניבת רכב מסוג מרצדס S500 בשווי של כמיליון ש"ח, בטענה שממצאי חקירה עצמאית שערכה הנתבעת העלו חשד כבד כי גניבת הרכב בוימה ע"י התובעת וכן מאחר וקיים חשד כבד כי מערכות המיגון שהותקנו ברכב לא הופעלו ו/או נעקפו ע"י משתמש חוקי או משתמש אחר שהיה בידו המידע לביצוע עקיפת המערכות.

בית המשפט הזכיר את סוגיית עוצמתו של נטל הראיה במקרים אשר בהם עולה טענה של מבטח לפיה המבוטח גרם למקרה הביטוח. בעניין זה הזכיר בית המשפט את ההלכה אשר נקבעה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (2006), לפיה אף שבדרך כלל על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו, הרי שככל שחברת הביטוח טוענת כי המבוטח הוא שגרם למקרה הביטוח, הרי שנטל הראיה מונח על כתפיה. כן הזכיר בית המשפט את פסק הדין ע"א 471/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ (1) 589, בו נקבע כי מקום בו מועלית כנגד צד טענה של ביצוע עבירה פלילית, יש להוכיחה בכמות ראיות גדולה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל.

לעניין שאלת מהימנותה של עדות מפי עד בעל עבר פלילי, קבע בית המשפט כי בהתאם לע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, כל הליך בפני עצמו הוא עומד, ומהימנותו של עד תקבע בהתאם לאותו הליך. כאשר הכלל הוא כי "כל הליך הוא לעצמו ומלכות ברעותה אינה נוגעת".

יצוין כי נטען ע"י הנתבעת כי בעלה של התובעת, שהינו מבוטח אף הוא, הורשע בעבר בגין עבירות מרמה והפרת אמונים וכן לפני כ- 40 שנה הורשע בגין עבירת שוד וריצה 9 שנות מאסר ברוסיה. אלא שבית המשפט דבק בהלכה שנקבעה בעניין בן ארי, ולא ייחס לסוגיית עברו הפלילי של העד משקל להוכחת אי מהימנותו.

כמו כן קבע בית המשפט כי אף שהגישות לעניין סוגיית עוצמתו של נטל הראיה במקרים אשר בהם עולה טענה של מבטח המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית שהובילה למקרה הביטוח, הרי שבעניין שהובא בפניו השתכנע כי הנתבעת אף לא עמדה בנטל הראיה הרגיל המקובל במשפט האזרחי. בכך קיבל בית המשפט את התביעה ופסק לטובת התובעת סך של 857,530 ₪ בגין שווי הרכב וכן הוצאות בגובה השווה ל- 23.6% מן הסכום שנפסק, וזאת בגין שכר טרחת עורך דין.