דרישת תום הלב בבקשה לפשיטת רגל

ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של פלונית ב- עא 3083/13 פלונית נ' יפים שיכמן, ערעור אשר נסב על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, אשר בגדרה של החלטתו הוכרז הנאשם כפושט רגל, חרף התנגדותה של המערערת. לפני שנציג את החלטת ביהמ"ש העליון ונימוקיו, נתעכב מעט על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, על מנת להבין את הרקע לפסק הדין של העליון.

עיקרי העובדות – ביהמ"ש המחוזי הרשיע את הנאשם (להלן: "שיכמן") על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון- בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, הלנה והעסקה שלא כדין, סרסרות ועושק. על רקע זה, נגזר דינו של שיכמן ל-11 שנות מאסר, 9 מהן ריצוי בפועל. במסגרת הערעור הופחתה לו שנת מאסר אחת בפועל  ובסופו של דבר, לאחר ניקוי שליש מתקופת מאסרו, השתחרר בשנת 2007. המערערת הינה קטינה, והיורשת היחידה של אחת הנשים שבהן סחר בהן שיכמן והועסקה לאחר הברחתה לארץ בזנות. אמה של המערערת התאבדה בשנת 2003, בזמן בו שיכמן היה בכלא בגין עונש המאסר שהושת עליו.

בשנת 2006 הגישה המערערת תביעה אזרחית כנגד שיכמן בגין נזקי אמה המנוחה. בשנת 2009 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד שיכמן ובו הוא חוייב בתשלום פיצויים בסך של מיליון ₪. בשנת 2011 הגיש שיכמן לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. שיכמן הצהיר כי אין ביכולתו לשלם את חובותיו ובכלל זה את חובו למערערת. צו הכינוס אכן ניתן ושיכמן חוייב לשלם מידי חודש בחודשו 1,000 ₪ לנושיו. בשנת 2012 הגישה המערערת התנגדות להכרזתו של שיכמן כפושט רגל, בטענה כי חובו אליה שיסודו בעבירות חמורות בהן הורשע- לא נוצר בתום לב. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה ובשל החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.

טענות המערערת בערעור
המערערת טוענת כי ביהמ"ש המחוזי טעה בהכריזו על שיכמן כפושט רגל, שכן מקור החוב כלפיה הינו בהתנהגות בלתי חוקית, בלתי מוסרית וחסרת תום לב- המנוגדת לתקנת הציבור. המערערת הדגישה  כי לא היה זה אקט חד פעמי מצדו של שיכמן אלא התנהגות שיטתית ומתמשכת. כמו כן הדגישה המערערת את משך הזמן וחומרת העבירות שבביצוען הורשע שיכמן, אשר לוו בהשפלה ובביזוי כבוד האדם- אשר תוצאות התנהגותו הובילו בסופו של דבר להתאבדות אמה. המערערת הוסיפה וטענה כי העובדה ששיכמן שילם את חובו לחברה במישור הפלילי, אינה מצדיקה את ביטול הסנקציה האזרחית.

טענות שיכמן בערעור
שיכמן טען כי הוא ריצה את עונשו וניחם על מעשיו. בנוסף לכך הוא עומד בתשלומים החודשיים לתשלום נושיו ומגיש את דוחותיו. בנסיבות הללו, מניעת הכרזתו כפושט רגל תהווה סנקציה כפולה המושתת עליו. שיכמן הבליט את העובדה כי מצבו הבריאותי בכי רע וכן כי בחלוף הזמן יש לצדד בשיקומו, לרבות הכלכלי. לעניין גזר הדין אשר נפסק בו פיצויים למערערת, טען שיכמן כי הוא ניתן בהעדר הגנה, בזמן שישב בכלא ואף היה בלתי מיוצג באותה העת. לבסוף, טען שיכמן כי אין קשר בינו לבין מות המנוחה, בהתחשב בעובדה שהיא שמה קץ לחייה בזמן שריצה את תקופת מאסרו.

הכרעת ביהמ"ש העליון
ביהמ"ש העליון קבע כי המתווה לבחינת הסוגיה הנדונה בפסק דין זה הינו המתווה שנקבע בפס"ד בנבנישתי. בפס"ד זה נדונה בקשה למתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל, כאשר ביסוד הבקשה ניצב חוב שמקורו בניהול עסק בלתי חוקי של שירותי ליווי. נשיא ביהמ"ש העליון דאז, אהרון ברק, קבע כי להליך פשיטת הרגל שתי תכליות: האחת, "כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר". השנייה, "לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו, לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות". אולם, שתי תכליות אלו אינו חזות הכל והן כפופות לעקרון תום הלב. חוסר תום הלב ייבחן הן בשלב יצירת החובות והן בשלב אכיפת החובות. כמו כן , נקבע בפס"ד זה מפי השופט ברק, כי אין בעצם העובדה כי החוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש כי יוכרז כפושט רגל. 

ביהמ"ש שבערעור בו אנו דנים, התבסס על הפס"ד הנ"ל בהכריעו את גזר הדין. ביהמ"ש נתבקש להכריע בשאלה: האם העובדה כי אי חוקיותו הניצבת בבסיס חובו של שיכמן כלפי המערערת נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור, עד כי היא חוסמת את גישתו להליכי פשיטת רגל? ביהמ"ש נתן את דעתו לעובדה כי מדובר אפוא במסכת עבירות פליליות קשות במיוחד. לא מדובר במעשה חד פעמי אלא בפעילות פלילית מתמשכת, ואם בפס"ד בנבנישתי נקבע כי הפעלת עסק הקשור בזנות מהווה פגיעה מהותית בתקנת הציבור באופן שיש בו כדי לשלול את תחולת הפקודה,דברים אלו יפים מקל וחומר בענייננו, שכן לא רק בגלל הנסיבות המחמירות של העניין אלא גם העובדה כי המערערת הינה קורבן של הכשל המוסרי ודינה אינו כדין "קורבן כלכלי". לאור זאת, השופט סולברג קבע, כי יהיה קשה להלום סנקציה נוספת כלפי שיכמן, מעבר לעונש המאסר שכבר ריצה.

מאידך, קבע כבוד השופט, כי יש להתחשב גם בטענתו של שיכמן כי חובותיו נצטברו לפני שנים רבות ויש לתמוך בשל כך בבקשתו לפתוח דף חדש בחייו. בנוסף, הפסיקה הכירה בכך כי ליקוייו של נאשם אינם ניצבים לעדי עד. אף על פי כן, אין ללמוד מכך כי חלוף השנים ירפאו כל סוג של תום לב, אם כי נתון זה – ראוי שיקבל משקל לזכותו של הנאשם. חלוף הזמן אינו העיקר, אלא תהליך הכולל: נשיאה בעונש, חרטה, הימנעות מהישנות המעשים, פניה לאפיק חיים נורמטיבי ובמכלול- שיקום. בענייננו, שיכמן עונה על קטגוריות אלו של המושג "חלוף הזמן".

השופט סולברג קבע כי לאור האמור לעיל, השיקול אשר יהווה הכרעה הינו: חובו "הפגום" כלפי המערערת לבין מכלול חובותיו "הרגילים".
חובו של שיכמן כלפי המערערת, כפי שנפסק בביה"ש המחוזי, עומד על מיליון ₪. שאר חובותיו של שיכמן עומדים על סך של 17 מיליון ₪, אשר היווצרותם נגרמה בשל פעילות עסקית לגיטימית. לכן, בנסיבות אלה, קשה להלום כי חוב בשיעור 5.5% מן מכלול חובותיו של שיכמן, הוא אשר יקבע מה יעלה בגורלם של שאר החובות. כלומר, העובדה כי רוב חובותיו של שיכמן הינם תוצאה של פעילות עסקית לגיטימית, ואילו רק אחוז קטן הינו מפעילות עסקית פלילית- ביהמ"ש לא יחסום את דרכו של שיכמן בפני הכרזתו כפושט רגל.

סיכום
ביהמ"ש דחה את הערעור. בבואו להכריע האם הנאשם יוכרז כפושט רגל או לא, ראה לנגד עיניו ביהמ"ש את מכלול הנסיבות.
ביהמ"ש הדגיש את חומרת העבירות הקשות בהן נאשם שיכמן: ייבוא נשים צעירות מחו"ל לשם עבודה בזנות, סרסור בנשים, כליאה, העובדה כי אחת מנשים אלו שמה קץ לחייה והעובדה כי מכלול הדברים הללו מהווים פגיעה קשה בתקנת הציבור. למרות חומרת העבירות בהן נאשם שיכמן, שהן עבירות מהחמורות שיש, אין הדבר סותם את הגולל באופן אוטומטי מפני האפשרות שיוכרז כפושט רגל - כאמור בפס"ד בנבנישתי.

ביהמ"ש זקף לזכותו של שיכמן את העובדות הבאות: שיכמן שילם את חובו לחברה בכך שישב בכלא מספר שנים, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, חרטה,  העובדה כי שילם בכל חודש את חובותיו לנושים כמו שנדרש על ידי ביהמ"ש וכן כי חובו למערערת מהווה רק 5.5% מכלל חובותיו.
לבסוף הכריע ביהמ"ש כי למרות חומרת העבירות בהן נאשם שיכמן ולמרות התנהגות בלתי מוסרית לאורך זמן, אין לחסום את דרכו מהכרזה כפושט רגל.