ביהמ"ש המחוזי: אף שהתקיים מאורע שנקבע במקור כתנאי מפסיק, ההסכם איננו בטל

רבות נדונה בפסיקה סוגיית ביטולו של חוזה המותנה בתנאי שבהתקיימותו תוך תקופת זמן החוזה בטל. ההלכה הקובעת לעניין זה היא הלכת מפעלי ברוך שמיר (א"ע 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 416 (1983)), לפיה צדדים לחוזה רשאים להאריך מדי פעם בפעם את תקופת הזמן להתקיימותו של התנאי המפסיק, משהוארכה תקופת הזמן, ניתן בהודעה מראש לחדש את המועד לתנאי המפסיק, ומשהתרחש התנאי יפוג החוזה.

לאחרונה, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיה מתחום דיני החוזים הנ"ל. באותו מקרה, התובעים הם בעליה של תחנת דלק אשר ממוקמת על קרקע בבעלות קרן קיימת לישראל ומוחכרת החל משנת 1957. התובעת היא חברה פרטית בבעלות התובעים שנועדה להפעלת תחנת הדלק. הנתבעות הן חברת פז וחברת בת שלה אשר לה הוחכרה הקרקע במסגרת הסכם חכירת משנה. במקביל להסכמי החכירה נחתם בין התובעת לבין חברת פז הסכם קמעונאות, שבו התחייבה התובעת לשווק בתחנת הדלק שהיא מפעילה את מוצרי חברת פז באופן בלעדי וללא מגבלת זמן כאשר המחיר הסופי לצרכן נקבע ע"י חברת פז בלבד.

בשנת 2000, הגישו התובעים עתירה למתן סעד הצהרתי לבטלות המערכת ההסכמית שביניהן. התובעים טענו בעתירתם כי המערכת ההסכמית בינם לבין חברת פז הינה הסדר כובל [הסדר הנעשה בין צדדים המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר] ועל כן דינה להתבטל. בתום 6 שנים של דיונים הגיעו הצדדים להסדר פשרה בדבר זכויות הפעלת התחנה, וזאת תוך הכללת תנאי מפסיק שקובע כי הסכם הפשרה בטל במקרה שבו בגמר 120 יום לא תתבצענה ע"י הצדדים חתימתן ורישומן של החכירות וחכירות המשנה (במנהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין). על אף שבסופו של יום רישום החכירות לא בוצע במשך כ-5 שנים, הצדדים המשיכו להתנהל כמוסכם בהסדר הפשרה.

המחלוקות בין הצדדים התעוררו מחדש כאשר בשנת 2011 שלחה חברת פז לתובעים מכתב בו נדרשת הסדרת רישום חכירת המשנה בהתאם לתנאי המפסיק שבהסדר, וזאת בתוך 30 ימים. בהמשך נתנה חברת פז שתי אורכות נוספות שבסופן, בעקבות פגישת הצדדים, הודיעה חברת פז לתובעים כי התקיים מבחינתה התנאי המפסיק הקבוע בהסדר הפשרה ובשל כך היא מודיעה על ביטולו. מנגד שלח בא כוח התובעים מכתב לחברת פז בו הבהיר כי הם עומדים על קיום הסדר הפשרה אולם הם מודיעים על ביטולו מצידם לאור הפרה צפויה של חברת פז.

לאור האמור, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת אשר נסבה סביב השאלה האם הסכם הפשרה בוטל ע"י חברת פז כדין מחמת התקיימותו של התנאי המפסיק ובשל כך חזרו הצדדים לשלב הטרום חוזי, קרי למערכת ההסכמים שקדמה להסדר הפשרה או שמא התובעים הם אלו שביטלו את הסדר הפשרה כדין ועל כן הם משוחררים מכל מערכת הסכמית קודמת שהיתה בינם לבין חברת פז.

כתוצאה, הגישו התובעים תביעה למתן סעד הצהרתי, בה התבקש ביהמ"ש להצהיר כי התובעים ביטלו את הסדר הפשרה כדין וכי כל מערכת הסכמים קודמת עם פז פקעה. התובעים ביססו את טענתם בין היתר על כך כי לשיטתם הגיעו הצדדים להסכמה שהמועד לרישום החכירות יוארך ללא מגבלת זמן ובשל כך למעשה הסכימה חברת פז לוותר על התנאי המפסיק, לטענתם על כך ניתן ללמוד הן מהתנהלותה של חברת פז במשך 5 שנים והן מההתכתבות משנת 2007 שרמזה כי חברת פז ויתרה על היותו של אי רישום החכירות כתנאי מפסיק. עוד טענו התובעים כי החיוב לפעול לרישום החכירות היה הדדי, ובעוד שהתובעים מילאו את חובתם בכך שעשו כל שיכלו על מנת לבצע את הרישום, חברת פז ישבה לעומתם בחיבוק ידיים.
לחלופין טענו התובעים כי חברת פז התנהלה בחוסר תום לב וזאת לאור רצונה של חברת פז להתנער מהסדר הפשרה בשל היותו בלתי כדאי לה כלכלית בעקבות החלטת הממשלה בדבר הפחתת מרווח השיווק בשנת 2011. בכל מקרה, טענו התובעים, תוקפה של המערכת ההסכמית הקודמת פג ממילא ועל כן אין בביטולו של הסכם הפשרה להביא לחזרתה של המערכת ההסכמית הקודמת, זאת בשל העובדה כי חברת פז יכולה לבטל את ההסכם כל אימת שתרצה ובכך להשיב את המערכת ההסכמית הקודמת, מה ששומט את הקרקע תחת הסדר הפשרה.

מנגד טענה חברת פז כי הסכם הפשרה בוטל על ידה כדין הן בשל הפרתו ע"י התובעים והן בשל התקיימותו של התנאי המפסיק. חברת פז טענה כי מעולם לא ויתרה על התנאי המפסיק על אף שהמתינה 5 שנים. בנוסף טענה חברת פז כי מערכת ההסכמים הקודמת שרירה וקיימת מאז ומתמיד גם לאחר חתימת הסדר הפשרה, כך שבכל מקרה בו הסדר הפשרה מגיע לסיומו מכל סיבה שהיא, חוזרת לתוקפה מערכת ההסכמים הקודמת.

בית המשפט הכריע במחלוקת בין הצדדים לטובת התובעים ובכך למעשה שיחרר את התובעים מכל מערכת הסכמית שהיתה להם עם חברת פז, הן מהמערכת ההסכמית הקודמת והן מהסדר הפשרה. ביהמ"ש קבע כי עפ"י לשון ההסכם והפרשנות התכליתית שלו, עולה כי רישום החכירות היה חיוב של שני הצדדים, אלא שהתנהגותה של חברת פז במהלך השנים העידה למעשה כי ויתרה על עצם היותה של חובת הרישום תנאי מפסיק ולפיכך אף אי התקיימות הרישום אין בו כדי להביא לסיום החוזה. ביהמ"ש סיכם וקבע כי חברת פז למעשה התבססה על עילה משפטית שלא עמדה לה עוד, ובשל כך היא זו שהפרה את ההסכם ולתובעים עמדה הזכות לבטלו.

יצוין כי במסגרת הכרעתו קבע בית המשפט כי קיים שוני מהותי בין המקרה הנדון לבין ההלכה שנקבעה בעניין מפעלי ברוך שמיר הנ"ל לפיה "מקום שחוזה כולל תנאי, המביא להפסקת החוזה, אם תוך תקופה מסוימת מתרחש תנאי מפסיק ..., רשאים הצדדים להאריך מדי פעם בפעם את תקופת הזמן. משעשו כן, רשאי כל צד ליתן הודעה מראש, הקובעת זמן סביר להתרחשותו של התנאי המפסיק. משעשה צד לחוזה כן, יחדל החוזה בסופו של אותו זמן. משלא עשה כן, אין התנאי המפסיק פועל, והחוזה ממשיך לעמוד". ביהמ"ש הפריד בין המקרים וקבע כי בין שני המקרים קיים שוני אשר איננו מאפשר לחברת פז להיבנות על הלכה זו. ביהמ"ש נימק את השוני בכך שבעניין מפעלי ברוך שמיר, התקיימותו של התנאי המפסיק היתה קריטית להמשך חיותו של החוזה, בעוד שבענייננו המדובר היה בתנאי אשר אפשר את קיום החוזה גם בהיעדר התקיימותו ומהתנהגות הצדדים ניתן ללמוד כי מבחינתם אי רישום החכירה חדל להיות תנאי מפסיק.