צוואה היוצרת מחלוקת בין יורשים

מאת: אלי דורון, עו"ד; ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח); גיל מור, עו"ד

2/10/2015

צוואה היוצרת מחלוקת בין היורשים ומקורה בפרשנות: כיצד לפרשה נכון?

"הנה אמרו חכמינו כי מצווה לקיים דברי המת" - מצווה זו חייבה את יוסף לקיים את מצוות אביו ולהעלות את עצמותיו לארץ ישראל, וכך אכן נהג. תפיסת היסוד בדיני הצוואה מושתת על כך שיש לקיים את דברי המת, כפי שנקבעה בפסיקה הענפה במשפט הישראלי, ובמילותיו של השופט מלץ, בפס"ד אנגלמן נ' קליין: "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המת. ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים מדובר כאן ברצון חד צדדי, שאינו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של היורשים בכח". 

סעיף 54 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כי צוואה מתפרשת על פי אומד דעתו של המצווה. זוהי פרשנות על פי התכלית הסובייקטיבית. ייתכנו מקרים בהם נוצר פער בין המובן של הצוואה לבין רצונו של המצווה, למשל, אם המפרש יפנה רק ללשון הצוואה מבלי לתת משקל לנסיבות בעת כתיבתה, מה שאינו משקף את אומד דעתו הסובייקטיבית של המצווה. תכלית הצוואה הם היעדים, המטרות והאינטרסים אשר הצוואה נועדה להגשים. על הפרשן לבחור במשמעות, אשר יותר מכל משמעות אחרת, מגשימה את התכלית המונחת ביסוד הצוואה. ניתן להוכיח רצון זה באמצעות ראיות או בדרך של הנחה באשר לרצונו הריאלי של המצווה האינדיווידואלי. כל עוד ההנחה לא נסתרה אנו מתייחסים אליה כרצון הריאלי. קיימים מצבים בהם קיים ניגוד בין התכלית האובייקטיבית והתכלית הסובייקטיבית, וידה של התכלית הסובייקטיבית על העליונה.

על פניו, לפי סעיף 54 הנ"ל, פירוש צוואה תעשה כדלקמן:
א. קוראים את הצוואה ומנסים לדלות מהמסמך את אומד דעתו של המצווה. אם הניסיון הצליח, יש לקיים הצוואה כלשונה וכפשוטה.
ב. נקראה הצוואה כולה ואין להבין בבירור למה התכוון המצווה, יש לנסות ולהביא ראיות חיצוניות היכולות לשפוך אור על פירושה.

אם גם לאחר ניסיונות אלה קיימים ספקות בנוגע לפרשנות המסמך שלפנינו או של חלק ממנו, ואפשר לתת פירושים שונים סבירים לכתוב, יש להעדיף פירוש המקיים את הצוואה על פני פירוש הגורם לביטולה. הטוען כי יש בצוואה טעות, טעות סופר או שנערכה כתוצאה של השפעה בלתי הוגנת, או הטוען טענה על פי שאר הסעיפים הקובעים את בטלות הצוואה, יש להרשות לטוען להביא את ראיותיו ולהוכיח את טענותיו.

השופט ברק, בפס"ד טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, מחלק את מלאכת הפרשנות לשתיים:
1. פרשנות במובן הצר – פרשנות המוגבלת ללשון הצוואה. השופט-פרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. כל כוחה של הפרשנות הוא במתן משמעות לטקסט של הצוואה.
2. פרשנות במובן הרחב – מאפשר, במקרים מסוימים, הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה.

השופט ברק מנה רשימה, לא סגורה, של המקרים המיוחדים בהם תתאפשר הפרשנות במובן הרחב:
- תיקון לשון הצוואה בשל טעות.
- השלמת החסר (לאקונה).
- הגשמה בקירוב.
- תחליף אומד דעתו של המצווה.

הפרשנות הליברלית אותה מציג השופט ברק, חותרת להגשמת המצווה "לקיים דברי המת". אך יש לנקוט משנה זהירות שמא תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן, העלולים להחטיא את האמת שבאומד דעת המנוח. לפיכך, גם במקרים בהם הצוואה ברורה ונהירה ברמה הלשונית-מילולית שבה היא מנוסחת, ייתכן מאד כי פרשנותה הסובייקטיבית והתכליתית שונה לחלוטין.