1/8/2012
לאחרונה הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין כנגד האחראים למחדל שריפת הכרמל. הנתבעת המרכזית הינה מדינת ישראל, הנתבעת על זרועותיה ויחידותיה בגין הנזקים נשוא התביעה. שאלת קיומה העקרוני של אחריות בנזיקין היא שאלת הטלת חובת זהירות על המדינה.
בעבר, הייתה המדינה חסינה מפני תביעות ואולם לאור חקיקת
חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אחראית המדינה, כמו כל אחד מאזרחיה, על
"רשלנות שבמעשה". כבר בפס"ד
עיריית ירושלים נ' גורדון, נקבע כי "עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט". התפתחות זו מעוגנת בהשקפה, כי לא קיים שוני בין המדינה לבין אזרח רגיל, ועל זו כזה לנהוג בזהירות ובהיעדר רשלנות ביחסיהם עם הזולת. אם המדינה, באמצעות אחד משלוחיה או מבצעי סמכויותיה, גרמה, ברשלנות, לנזקיו של פלוני, אין כל סיבה שהלה יישאר ללא פיצוי רק משום שגורם הנזק הוא המדינה ולא אדם פרטי.
מכאן שאחריות המדינה היא אחריות ישירה, והמדינה חבה חבות אישית כאשר אורגן מן האורגנים שלה ביצע עוולה ואותו מעשה מחייב את המדינה.
נשאלת השאלה - מהם שיקולי המדיניות בעד ונגד הטלת האחריות על המדינה?
הרתעת יתר: דיני הנזיקין מסדירים את היחסים בין פרטים בחברה על ידי הרתעה מפני לקיחת סיכונים שהתממשותם תפגע בתועלת הכללית. הטוענים נגד הטלת אחריות על המדינה גורסים כי ישום מלא של עקרון האחריות ייצור הרתעת יתר של המדינה על רשויותיה, ויגרום לקיפאון בפעולותיה ובשלטון החוק ואכיפתו. מאידך טוענים התומכים כי הטלת אחריות נזיקית תרסן את כוחה הרב של המדינה, ותגביר את זהירותה בקבלת החלטות ובביצוען.
שיקול של פיזור הנזק: גורס כי עדיף להטיל את האחריות על המדינה כולה מאשר על ציבור ניזוקים מצומצם, אשר מבחינה כלכלית יתקשה לספוג הפסדים גדולים. מאידך קיים חשש מפני הצפה בתביעות ותשלומי כספים מצד ניזוקים שאוצר המדינה לא יעמד בהם.
עקרון השוויון: מניעת הפליה פסולה משום שכולם שווים בפני החוק.
מנהל תקין: הטלת אחריות על המדינה תבטיח מינהל תקין וקביעת נוהלים ברורים אשר יבטיחו קיומם של אמצעי זהירות ראויים.
התערבות במעשי הרשות: המתנגדים להטלת אחריות על המדינה טוענים כי תביעת המדינה בנזיקין נתפסת כהתערבות אסורה במעשי הרשות השלטונית וכפגיעה בהפרדת הרשויות, שכן בית המשפט אינו אמור לשבת כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית.
ככלל במאזן הכולל בין השיקולים השונים, לא קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים את שחרור המדינה מאחריות בנזיקין. לאורך השנים הרחיבה הפסיקה את אחריות המדינה וביטלה חסינויות שעמדו לה, בשל הרציונאל של מעורבותה ההולכת וגוברת של המדינה בשלל תחומי חיינו. ואולם בפס"ד מדינת ישראל נ' לוי צמצם ביהמ"ש את אחריות המדינה בנוגע להחלטות המערבות שיקול דעת, כאשר נקבע כי בעניינים בעלי אופי חברתי, פוליטי או כלכלי, יש לרשות שק"ד רחב אשר בית המשפט לא יתערב בו.
ניתן לומר כי הלכת לוי הינה חריג למגמה המרחיבה את אחריות המדינה, וכי הלכה למעשה לא קיים נימוק שלא להטיל חובת זהירות ואחריות ברשלנות על המדינה.
חיפוש 
סגור 
