מי דואג לעובדים כשהחברה מתפרקת?

מאת: עו"ד (רו"ח)

24/3/2019

חלקו של הביטוח הלאומי כשחברה נכנסת לקשיים

בחוק הביטוח הלאומי ישנה התייחסות למתן רשת ביטחון בדמות גמלה לעובד שהחברה שלו נכנסת להליכי פירוק.  מה שהופך את המוסד לביטוח לאומי לשחקן משמעותי במערך הכוחות כאשר חברה מוכרזת חדלת פירעון ועליה לבחור כיצד לפעול ולהתקדם ביחס לכלל נכסיה וכמובן ביחס להון האנושי שלה- העובדים.

מאמר זה מדגיש את האחריות החברתית של הביטוח הלאומי, במסגרת הליכי חדלות פירעון אליה נקלעת חברה בישראל. ומסביר את האפשרויות השונות למנף את הביטוח הלאומי הן לטובת העובדים והן לטובת החברה ושיקומה.

במאמרינו זה נדון בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי,[1] זאת, מתוך תפיסה כי עניין לנו בסוגיה הנוגעת ללב ליבם של דיני חדלות הפירעון וליכולת להציל חברות ועסקים בתקופת משבר. הסוגיה כרוכה בדבר מהותם ותוקפם המשפטי של דיני הביטוח הלאומי בכל הנוגע להליכי חדלות פירעון והסדרי נושים והרציונל בבסיסם, כמו גם בשאלות מאקרו בדבר היחס בין הליכי הבראה למשק ולרשויות המדינה בכלל, ובין המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) בפרט.

פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי עוסק בהוראות הנוגעות לזכויותיהם של עובדים במצב של חדלות פירעון ובלשונו של המחוקק בראש הפרק "ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד".

סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי[2] קובע את זכאותו של עובד לגמלה. מאחר והסעיף אינו מוכר דיו, לשם הנוחות נצטט סעיף זה:

"182. הזכות לגמלה

מבוטח יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם ניתן לגבי מעבידו של העובד המבוטח אחד מאלה, לפי הענין:

1. צו הכרזה כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל, ואם נפטר המעביד, צו ניהול העזבון בפשיטת רגל לפי הפקודה האמורה;
2. צו שניתן לפי פקודת החברות לפירוק חברה, שותפות או אגודה שנוסדה לפי החוק העותמאני על האגודות (להלן - אגודה עותמאנית) והוא פירוק שנעשה בידי בית המשפט או בהשגחתו;
3. צו לפירוק שותפות לפי פקודת השותפויות; נתפרקה שותפות בלא שנתמנה כונס נכסים או מנהל עסקים, רואים לענין פסקה (1) כל שותף כמעבידו של עובד שהשותפות העסיקה;
4. צו לפירוק אגודה שיתופית לפי פקודת האגודות השיתופיות;
5. צו לפירוק עמותה לפי סעיף 49(4) לחוק העמותות.

חוק הביטוח הלאומי תוקן בשנת 1975, ימים שבהם פקודת החברות המנדטורית היוותה הבסיס לדיני חדלות הפירעון. ימים שבהם תחום הקפאות הליכים ואפילו הסדרי נושים לא היו קיימים. כך שסעיפי הפרק נכתבו כאשר אל מול עיני המחוקק עומדים הליכי פירוק ופשיטת רגל, אשר היו עיקר המציאות הקיימת בתחום זה ולא הקפאת הליכים והסדרי נושים.

מחלוקת בדבר פרשנות סעיף זה הובאה לאחרונה להכרעה בפני בית המשפט העליון, במסגרת ערעור אזרחי[3] שהגיש הביטוח הלאומי, על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל-אביב[4] שניתן על ידי השופטת אלשיך במסגרת צו הקפאת הליכים והסדר הנושים של חברת קלאבמרקט – רשתות שיווק בע"מ.

שאלה זו עלתה לאור בקשת הנאמנים בחברה, בעניינה ניתן צו הקפאת הליכים ואושר הסדר נושים, כי הביטוח הלאומי ישלם גמלה לעובדי החברה, מכוח סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי שלעיל, אף שלא ניתן צו פירוק כנגד החברה. במקרה דנן, כחלק מההליך, נמכרה החברה לרוכשת במסגרת הסדר הנושים, במסגרתו פוטרו כל העובדים ובמסגרת ההסדר שולמו להם כל הסכומים להם הם היו זכאים מכוח גמלת המל"ל, לו היה ניתן צו פירוק.[5] כאשר בד בבד פנו הנאמנים למל"ל בבקשה להשתתפותו בתשלומים שהחברה שילמה לעובדים, לכאורה במקומו ועל חשבון נושי החברה הבלתי מובטחים, במסגרת ההסדר.

למען הסדר הטוב, נציין כאן, כי אין זה מעניינו של מאמר זה להיכנס לפרטי הסוגיה הספציפית בתיק. על כן  מערך השיקולים כולו ומערכת העובדות עליהם נשען מי מהצדדים לא יפרשו במסגרת דיון מאמר זה כך גם לעניין הכרעות הדין שנזכיר להלן.

מאמרנו יתמקד בדיון שנערך במסגרת הכרעות הדין שתוזכרנה,  הנוגע לשאלת פרשנותו של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי ושאלת ייעודו  ותפקידו במערכת "חדלות הפירעון" בישראל.

הנאמנים בתיק הקלאבמרקט סמכו בקשתם על בסיס מספר עילות, כאשר המרכזיות והרלוונטיות לענייננו נוגעות לסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי שלעיל.

כפי שציינו לעיל, הסעיף אמנם לא מזכיר הליך של הקפאת הליכים והסדר נושים, אך טענת הנאמנים, אשר זכתה לתמיכת בית המשפט המחוזי, היא שהסעיף חל גם במקרים של הקפאת הליכים והסדר נושים מכוח "פרשנות תכליתית" של הוראות החוק, ו"השלמת חסר" הקיים בסעיפי החוק הקיימים.

הנאמנים טענו כי תכליתו של פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי היא ברורה – מתן ביטחון סוציאלי לעובדים בחברות שנקלעו למשבר. ניתן ללמוד על תכלית זאת בדברי ההסבר להצעת החוק ודברי הכנסת[6] בעת חקיקתו.

בדברי ההסבר לחוק ניתן הרציונל שעמד לנגד עיני המחוקק בבחירת הקטגוריות שנמנו בסעיף  182לחוק הביטוח הלאומי "המגמה היא לתפוס מצבים שבהם אין בידם (של המעבידים – ש' נ') כדי לכסות את חובותיהם"... "הדבר הוא חיוני להגברת הביטחון הסוציאלי של העובדים בפני זעזועים במשק" (ההדגשות שלי – ש' נ').

בנוסף לכך החוק ככל הנראה לוקה בחסר בשל העובדה שנחקק לפני זמן רב, בתקופה שבה לא היו מקובלים הליכי ההקפאה והסדרי הנושים. לא זו אף זו, דיני הקפאת הליכים סובלים מחוסר כמעט מוחלט בחקיקה ראשית הולמת, כאשר כיום קיים סעיף בודד בחוק החברות,[7] שעבר אמנם תיקון מקיף לאחרונה[8] וכן תקנות החברות (פירוק), התשמ"ז–1987[9] העוסקות ברובן בפרוצדורה.

במצב זה, שבו אין בנמצא התייחסות בחקיקה ראשית – לתחום מורכב ומסועף כדיני הבראת חברות, לא מפליא כי חוק הביטוח הלאומי הוותיק בשנים, לוקה בחסר בתחום זה, זאת היות ובמהלך השנים לא עבר התאמות ושינויים הנדרשים לעידן הקפאות ההליכים, הסדרי נושים ושיקום והבראת הליכים.

במצב של חוסר ממשי בחקיקה בתחום ההבראה והשיקום, קבע בית המשפט העליון לא פעם כי מקום שהדבר ראוי ואפשרי, יש להשלים את דיני ההבראה מדיני הפירוק. כך בע"א 3911/01 כספי נ' נס,[10] נקבע כי סמכויות הנאמן בשיקום שאינן מוגדרות במפורש בחוק תיגזרנה מסמכויות המפרק, על מנת להגשים את מטרת השיקום. כך גם ברע"א  9983/06 כלל חברה לביטוח נ' נס[11] החיל בית המשפט את הוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג–1983[12] גם במקרים של הקפאת הליכים והסדרי נושים. אף הדברים שנאמרו בע"א 3225/99 עניין שיכון עובדים נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ,[13] אמנם בשנת 1999, אקטואליים לזמננו:

"...מספר הערות על ההליכים להסדר נושים, כפי שהתגבש במשפטנו. לב ההסדר מצוי בהוראת סעיף 233 לפקודת החברות.  דא עקא ההסדר התחיקתי, על תיקוניו המהותיים משנת תשנ"ה, הוא הסדר שהפרוץ בו רב על העומד...כתוצאה מכך, ההסדר החקיקתי נשאר מקוטע. עם זאת, בפרקטיקה של בתי המשפט התגבשו הליכים, שהופעלו גם במקרה הנדון... פרקטיקה זו יצרה בפועל מעין שילוב בין הליכים להסדר נושים למטרת שיקום לבין הליכים האופיינים לפירוק חברה".

השופטת אלשיך בפסק הדין בבית המשפט המחוזי,[14] קבעה כי אמנם קיים בסיס לפרשנות תכליתית זו, אך לא די בו. בפסק הדין ציינה שפרשנות זו אפשרית רק אם לא קיימת הבחנה מהותית בחקיקה בין הקפאה לבין פירוק.  שכן אם ישנה הבחנה שכזו, הרי שניתן להסיק כי המחוקק כיוון לכך שסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי יחול אך רק על חברה במצב פירוק או בשאר המצבים המנויים בסעיף, אבל לא להליכי חדלות פירעון אחרים כדוגמת הקפאת הליכים והסדרי נושים.

לאחר בירור וניתוח לבדיקת המהות של הליך הפירוק אל מול הליך ההקפאה בפסק הדין, סיכמה השופטת אלשיך וקבעה כי המצב שנוצר מפרשנות מילולית ופורמליסטית של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, יוצר עיוות דין, עשוי לסכן לעתים מהלכים של הבראת חברות, וסותר למעשה את הרציונאל הבסיסי שקבע בית המשפט העליון כבר לפני שני עשורים לערך, לפיו יש להעדיף ככל הניתן את הליכי השיקום על הפירוק.[15] בהכרעתה פסקה כי: 

"קיימים טעם והצדקה מהותיים חד משמעיים לפרשנות מהותית של פרק בכלל וסעיף 182 בפרט, באורח שיחיל אותם על 'חדלות פרעון' במובנה המהותי...וזאת אף אם לא נעשה המהלך הפורמלי של הכנסת החברה ל'פירוק לצרכי גמלה'".[16]

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים[17] נקט בגישה שונה אשר הובילה להכרעה שהפכה את החלטת בית משפט קמא. נשיא בית המשפט העליון, השופט גרוניס בבואו לבחון את האפשרות להעניק פרשנות תכליתית לסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי סייג ואמר כי מפסיקת בית המשפט ניתן ללמוד כי החלת הוראות מדיני הפירוק על הליכי שיקום והבראת חברות נעשתה בזהירות רבה כפי שנפסק בע"א 10739/07 רשות המיסים נ' קלאבמרקט:[18]

"החלת דיני הפירוק בהליך הבראת חברה נעשית באורח סלקטיבי, על דרך ההיקש, תוך בחינת הרלבנטיות שלה על פי נסיבות העניין".

לבחינת מהותו של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי פונה השופט גרוניס לסעיפים נוספים בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, מתוך רצון להבין את בסיס ההסדר התחיקתי שקבע המחוקק. בתוך כך הוא מתייחס לסעיף 192(א) לחוק הביטוח הלאומי:

"(א) שילם המוסד גמלה לפי פרק זה, יעברו זכויותיו של הזכאי לה למוסד לצורך גבייתה מהמפרק,..."

סעיף זה הוא הוראת סוברוגציה ("תחלוף") בין העובד לבין הביטוח הלאומי – לאחר תשלום הגמלה נכנס הביטוח הלאומי בנעלי העובד וגובה במקומו את חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורין מקופת הפירוק או קופת פשיטת הרגל לפי סדרי הנשייה ועל פי שיעור הדיבידנד המשולם. בהמשך סעיף 192 לחוק ישנן הוראות שונות בנוגע לכך, אך בקצרה יאמר כי בהתאם להוראות החוק נכנס הביטוח הלאומי לנעלי העובד גם לגבי זכותו לקבלת כספים בדין קדימה. הסדר זה בחוק גורם לכך שאין זה משנה אם הגמלה תשולם לעובד או לביטוח הלאומי, התוצאה תהיה זהה מבחינת קופת הפירוק או פשיטת הרגל. כפי שגם כותבת פרופ' ציפורה כהן בספרה פירוק חברות:

"הנושים האחרים של החברה אינם מושפעים מהסדר זה, באשר המפרק לא משלם בדין קדימה מעבר לסכום הקבוע בחוק, ולגביהם אין הבדל, אם תשלום זה נעשה לעובד או למוסד לביטוח לאומי".[19]

להדגשת העובדה כי תשלום הגמלה אינו משפיע על שיעור חלקם של יתר הנושים מצטט בית המשפט העליון בע"א המל"ל נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס[20] את הרדוף בספרה זכויות עובדים בחילופי מעבידים בפירוק חברה ובכינוס נכסים:[21]

"זכות המוסד לחזור על המפרק אינה מביאה לשינוי בסכומים שעל המפרק לשלם בדין קדימה בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים. תמיד יישמר המקסימום לדין קדימה, בין שהתשלום הוא לעובד, למוסד או לשניהם. לפיכך, אין זכות החזרה של המוסד משפיעה על זכויות הנושים האחרים לסוגיהם".[22]

גישה זו ניכרת בפסיקה, כך מפי – השופט ברק בע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי[23]  בהתייחס לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב–1972.[24] דברים אלו אומצו וצוטטו לגבי יחסי עובדים וגמלה בעניין אמיתי:[25]

"מטרת החוק בוודאי לא הייתה לשנות את מצבו המשפטי של החייב, לא לטובה ולא לרעה"

ובהמשך פסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי:[26]  "...נושי החייב לא ייהנו ולא יסבלו מהעובדה שהתשלום לזוכה נעשה על ידי המוסד  ולא על ידי החייב".

ניתוח זה, לצד טיעונים תומכים נוספים[27] הוביל את בית המשפט, בע"א המל"ל נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס, לפסוק כי  גישה המבכרת את הפרשנות התכליתית אותה מבקשים הנאמנים לעשות, עלולה לחרוג מן התכלית לשמה יועדה הגמלה. הטיעון המרכזי העובר כחוט השני בהחלטה זו, הוא מילות החוק המגבילות מבחינה פרקטית את בית המשפט לפסוק כדעת הנאמנים, גם אם יש צדק מהותי בטענתם. זאת לצד הבעיה שהרחבת הזכאות לגמלה מעוררת קשיים רבים, שיצריכו שיקול דעת בכל הנוגע לאימוץ הבחנות וסייגים שונים, כאשר אלו מצריכים הסדרה חקיקתית ולא הסדרה שיפוטית.  

מאחר ונכון לכתיבת שורות אלו, זו פרשנות הסעיף הלכה למעשה לא נעסוק בהטלת ספקות במסקנה הסופית של בית המשפט העליון, שלפיה אין להחיל את סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי על הקפאת הליכים והסדר נושים. זאת, כפי שקבע בית המשפט בע"א המל"ל נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס,[28] כי פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית חוק הביטוח הלאומי בכלל, וסעיפי פרק ח' בפרט, כפי שפורשו בידי בית המשפט. מלבד העובדה שציינו ונרחיב בעניינה בהמשך כי בית המשפט קרא לתיקון החוק והסדרתו.

אולם, ברצוננו להעלות שאלה רחבה יותר, אשר מגיעה ועולה מבין שורות הדיון בסוגיה זו בכתבי הטענות ובפסקי הדין בערכאות השונות, והיא מהי התכלית שראוי היה שתעמוד לנגד עיני המחוקק בעת תחיקתו את פרק ח' לחוק? מהי תכלית חוק הביטוח הלאומי? האם נעשתה בדיקה והתאמה ליצירת הרמוניה עם תכלית דיני החברות וחדלות הפירעון? כפועל יוצא מכך, עולה השאלה – האם באה לידי ביטוי בסעיפי החוק הרלוונטיים?

נקדים את המאוחר ונטען כי בעידן שבו אנו מצויים כיום, עידן של  אי-יציבות כלכלית לאור המשבר הכלכלי העולמי והמקומי, מציאות שבה אלפי חברות מגיעות מידי שנה למצבי חדלות פירעון[29] נדרשת חקיקה קוהרנטית, ברורה ואחראית אשר לא תותיר בספק את השאלה אשר נדונה כאן. טענתנו היא כי ראוי יהיה לו הביטוח הלאומי יעניק ביטחון סוציאלי באופן רחב יותר מהענקת גמלה. ביטחון סוציאלי ותעסוקתי הם רשתות ביטחון אשר יבטיחו כי ניתן יהיה להציל חברות ועסקים בתקופת משבר, ליצור תנאים שניתן יהיה לגבש הסדרי נושים, למנוע פירוקים וכניסה למצבי חדלות פירעון, כמו גם ביטחון ויציבות לעובד עצמו ולמערכת הסובבת אותו.

בפסק דינו הסביר הנשיא גרוניס, כי בחינת מהותית של סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי, צריכה להיות רחבה מזו שנבחנה בבית משפט קמא, והסביר כי:

"...את הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי ניתן לראות כהוראות  הנמצאות בתווך שבין שני תחומי משפט: דיני השיקום והבראת חברות, מחד, ודיני הביטוח הלאומי, מאידך. משכך, בין אם נלך בדרך של "פרשנות תכליתית" ובין אם בדרך של 'השלמת חסר', יש ליתן את הדעת לרציונלים ולתכליות העומדים בבסיס אחד משני תחומי משפט אלו."[30]

לצורך נוחות הדיון נבחן את תכלית סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי על רקע כל אחד מתחומי המשפט שציין השופט גרוניס: דיני השיקום והבראת חברות מחד, ודיני הביטוח הלאומי מאידך.

תכליתו של פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי נאמרה באופן ברור הן בדברי ההסבר להצעת החוק, הן בדברי הכנסת בעת חקיקתו והיא מתן ביטחון סוציאלי לעובדים בחברות שנקלעו למשבר. כאמור:[31]

"הדבר הוא חיוני להגברת הבטחון הסוציאלי של העובדים בפני זעזועים במשק."

 פרק ח' לחוק הביטוח לאומי נחקק, כפי שהדבר עולה מדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק, במטרה לכלול בחוק "ענף ביטוח מיוחד לשם הבטחת זכויות העובד במקרה של פשיטת רגל או פירוק של מעבידו".[32]

סעיף 181 לחוק הביטוח הלאומי  קובע כי "המבוטחים לפי פרק זה הם עובד וקופת גמל".

באופן פשטני ניתן לומר שהאינטרס של העובד הוא קבלת הגמלה ותו לא. לכן בית המשפט בע"א המל"ל נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס[33] פסק כי קיים החשש שהגמלה לא תיטיב רק עם עובדי החברה, אלא עם יתר נושיה ובכך יש סטייה מכוונת המחוקק. לפרשנותו, ההסדר הקבוע בפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, הוא כי יתר נושי החברה לא יהיו מושפעים מתשלום הגמלה לעובדי החברה.

האם פרשנות זו תואמת את הרציונל של חוק הביטוח הלאומי?

המוסד לביטוח לאומי הוא גוף גדול וחשוב בהרבה מ"חברת ביטוח למתן גמלה לעובד ביום בו מעסיקו לא יכול לשלם את שכרו" כפי שנפסק בבג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה:[34]

"המוסד לביטוח לאומי הוא אחד מעמודי – התווך עליהם נשענת המדיניות החברתית  בישראל."

ואף הוסיף בית המשפט באותו עניין,[35] מתוך ספרו של כהנא ביטוח החיים, הפנסיה והגמל בישראל:[36]

"הביטוח הסוציאלי הוא מסגרת המספקת אמצעי קיום ושירותים חיוניים לקבוצות רחבות של האוכלוסיה בהתקיים מצב של נזקקות...".

וכדברי השופט רובינשטיין בע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' גוטר:[37]

"פרק זה תכליתו הברורה, כשל כל חוק הביטוח הלאומי כולו, היא תכלית סוציאלית: לפרוש רשת ביטחון לרגלי המבוטח בשעה של מצוקה או אי השתכרות."

במצב הנתון כיום בעולם, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ומשבר המימון הבא בעקבותיו, אנו עדים כאמור לאי-יציבות גדולה ולגל גדול של כניסה לחדלות פירעון של חברות. עובדה זו מעמידה את מרבית הציבור בישראל בפני אי-יציבות כלכלית, ומעמידה עובדים רבים בישראל במצב של אי-ודאות תעסוקתית.

בשלהי שנות ה-80 החלו תקדימים כלליים, פרי מדרשו של בית המשפט העליון בדבר העדפת כל שניתן לשיקום על פני הפירוק.[38] זוהי מגמה ברורה של הפסיקה, המהווה כלל בסיסי ומנחה, שבבסיסה עומדת ההבנה ש"לשבור את הכלים" ולהרוס, הוא פתרון שמותיר את מרבית הצדדים בהפסד, גורם נזק רב לנושים ולכלל המעגלים המשיקים להליך הפירוק.

בראייה סוציאלית-חברתית אחראית, על הגוף המבטח של המדינה לשאוף ליציבות ולמניעת "נפילות" באפקט דומינו של ספקים וחברות שבסופו של יום יתירו יותר אנשים מחוסרי פרנסה, שהמוסד לביטוח הלאומי יידרש לתמוך בהם.

תיקון סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי מביא לצדק חלוקתי ושוויון, זאת לאור היותם של הליכי הבראה, להבדיל מהליכי פירוק, מווסתים בין הנושים השונים ומשפיעים על מעגלים רחבים במטרה למנוע נזקים למשק בכללותו.

גם בראייה צרה יותר של בחינת טובת עובדי החברה, ניתן לומר בנקל שמצב של ההסדר מיטיב עם העובדים, שכן הם אינם מפוטרים מעבודתם ומקור הכנסתם נותר בעינו, נדבך המשליך באופן ישיר על הגורם הלאומי, שהוא שיקול מרכזי וחשוב, שבבסיסו השיקול החברתי של שימור מקורות עבודה. במהלך 15 השנים האחרונות ניתן להבחין במגמה ברורה של בתי המשפט,[39]  אשר בוחנים את שיקול העובדים או ליתר דיוק פיטורי העובדים, כבעל משקל רב בבחינת שיקולים שלא לתת צו פירוק במצב של חדלות פירעון.

גם אם נפעיל שיקול כלכלי טהור ונבחן מהי טובת קופת המוסד לביטוח לאומי, הרי שחברה בקריסה מוחלטת ב"פירוק", מטילה על קופת המל"ל לא רק את גמלת העובדים, אלא גם דמי אבטלה או הבטחת הכנסה, ובנוסף עליהם את הספקים והגופים האחרים שיקרסו עקב קריסת החברה. לעומת זאת, בהסדר נושים, מלבד החיסכון הגדול בתשלום אבטלה לעובדים הרי שהביטוח הלאומי זכאי לחזור לקופת ההסדר כנושה רגיל בעצמו, ולקבל את חלקו בהסדר הנושים – מה שמשיב לו חלק מתשלום הגמלה.

העובדה כי בפרקטיקה קיימת תופעה נרחבת שלפיה נעשו הסדרי נושים אגב פירוק, דהיינו במהלך הקפאת הליכים התבקש באופן מלאכותי מצב של פירוק לכאורה, רק מהטעם הפורמלי ובכדי לאפשר לעובדים לזכות בגמלה מן המוסד לביטוח לאומי, מלמדת על כך שהמערכת חשה בצורך האמתי והנכון, במנגנון המאפשר קבלת גמלה אף במהלך הסדר נושים.

ננסה  להבין איך וכיצד התפתחה הפרקטיקה של "פירוק לצרכי גמלה" או כפי שההליך מוכר כ"הסדר אגב פירוק", מאחר והשיקולים העומדים בבסיסו מסבירים את ההצדקה בתיקון החקיקה ובמתן אפשרות לגמלה במסגרת הסדר נושים. כך מתאפשרת הבנה לתכליתו של סעיף 182 לחוק על רקע תכליתם הכללית של דיני השיקום והבראת חברות, בוודאי בעידן המאה
ה-21.

נסקור בקצרה את שארע בעניין זיקה,[40] המקרה הראשון שבו נעשה שימוש במבנה המשפטי של "פירוק לצרכי גמלה" ולמעשה ביצירת "הסדר אגב פירוק". מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ, חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל-אביב-יפו נקלעה לקשיים, סיטואציה אשר הובילה למינוי מפרק ומתן צו פירוק לחברה. במהלך ההליכים למימוש נכסי החברה, נבחנה אופציית מימוש השלד הבורסאי של החברה, שאף קיבלה מספר הצעות מרוכשים פוטנציאליים. מכירה זו אפשרה ביצועו של הסדר נושים מצומצם, אשר ייתן לנושים הרגילים דיבידנד בשיעור מסוים לפחות, אף אם מדובר בשיעור נמוך מנשייתם, בכפוף לוויתור הנושים המובטחים על חלקם בסכום זה, לטובת הנושים הרגילים. תנאי למכירת השלד הבורסאי הוא עיכוב צו הפירוק ועריכת הסדר נושים, אחרת לא ניתן למכור את השלד הציבורי שיתחסל במהלך הפירוק. במקביל פנה בא כוח המפרק למוסד לביטוח לאומי לתת אישורו כי הסדר הנושים לא יפגע בזכויותיהם של עובדי החברה לקבלת גמלה לפי סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי. דא עקא, המוסד לביטוח לאומי התנגד לתשלום גמלה במקרה שיינתן צו לעיכוב הפירוק. התנגדות זו הובילה לדיון בעניין בפתחו של בית המשפט.

השופט גינת בהחלטתו היה ענייני ולא הציג את ההחלטה כ"חדשנית" או "מהפכנית", אך המציאות דרשה החלטה מסוג זה אשר בבסיסה העיקרון התלמודי "זה נהנה וזה לא חסר". למעשה, בפני בית המשפט היו שתי חלופות: האחת, להמשיך את צו הפירוק ובעקבותיו יאבד השלד הבורסאי את ערכו מאחר ולא מומש, שכן בפירוק הוא נעלם. העובדים יקבלו גמלה מן הביטוח הלאומי, ומאחר ולא היה כסף בקופה ולא נכסים בלתי מובטחים, הנושים הרגילים לא היו מקבלים דבר. האופציה השנייה, לאפשר הקפאת צו הפירוק,[41] ובכך למצות את ההון והנכסים הגלומים בחברה, על ידי מכירת השלד הבורסאי, כך הנושים הרגילים יצאו עם אחוז מסוים מן החוב בידיהם, בכלל נושים אלו גם המל"ל עצמו,  וכן העובדים יקבלו את הגמלה מן הביטוח הלאומי, אשר היו מקבלים ממילא במסגרת הליכי פירוק.

השופט פסק כנגד הביטוח הלאומי, ואישר את ההסדר אגב פירוק. הביטוח הלאומי בחר שלא לערער על החלטה זו, ובעקבות פרשת זיקה נעשה מהלך זה של הסדר אגב פירוק במקרים נוספים.[42]

הביטוח הלאומי אינו גוף מסחרי פרטי, שכל עניינו מקסום הקופה והרווחים, אלא מקסום האינטרס הציבורי בישראל. זהו מנגנון שהמדינה יצרה לביטחון הסוציאלי והתעסוקתי של עובדי המדינה כפי שכבר פירטנו לעיל. סיום ההליך על פי האופציה השנייה, במצב נתון של חברה במצב של חדלות פירעון, מביא לתוצאה סופית צודקת יותר, שבזכותה פחות אנשים נפגעו. אין עוררין כי זהו אינטרס ציבורי מובהק.

כפי שציינו לעיל, שיקומה של חברה עדיף על פירוקה כאשר חברה נכנסת למצב של חדלות פירעון, האינטרס הציבורי של המדינה ושל הזרוע שלה בדמות הביטוח הלאומי היא למנוע את קריסתה. עובדה היא כי "עסק חי" שווה ורווחי יותר כמעט תמיד, מאשר חברה שמפורקת ונכסיה ("הברזלים") נמכרים לכיסוי הוצאותיה. בנוסף יש לציין כי ישנם נכסים אשר ערכם פוקע עם פירוק החברה כמו במקרה של זיקה – השלד הבורסאי שווה כל עוד לא פורקה החברה. כך גם הפסדים לצורכי מס או סיווג קבלני, כל אלו יכולים להיות נכסים רווחיים וברי מימוש וערך בהסדר נושים, אך שווים אפס בהליך של פירוק. נוסיף על כך את העובדה כי במצב שבו החברה ממשיכה לפעול, לפחות חלק מהעובדים ממשיכים לעבוד וזה אף מסיע להישרדותם  של ספקים ושל נושים אחרים. לא פלא כי זוהי מגמת בתי המשפט כיום בארץ ובעולם המתאפיינת בהעדפת שיקום והבראה על פני פירוק – לטובת הצדדים כולם.

למול זאת, האופן שבה מפרש הביטוח הלאומי את סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי בפרט, ואת פרק ח לחוק הביטוח הלאומי בכלל, יוצר מצב מעוות שבו זרועה של המדינה "מעודדת" פירוק חברות הלכה למעשה, כנגד כל תועלת כלכלית או סוציאלית.

הביטוח הלאומי כשמו כן הוא, וצריך להתנהל מתוך ראייה לאומית, כוללת ואחראית, בייחוד בימים כאלו של משבר כלכלי. לא זו אף זו, גם משיקולי יעילות כלכלית נראה כי בראיית מאקרו תשלום הגמלה לצד הבראת החברה במצב הכלכלי בישראל כיום, חוסך לביטוח הלאומי. השופטת אלשיך תיארה זאת היטב בהכרעת הדין בעניין קלאברמקט:[43]

"...הגורם המשפיע הלכה למעשה על העומס המוטל על קופת המוסד לביטוח לאומי (בכל הנוגע לגמלאות עובדים), הינו בעיקר כמות מקרי הקריסה של מעסיקים והקלעותם לחדלות פרעון (לצד, כמובן, גודלם, היקף עסקיהם ומספר עובדיהם של המעסיקים הקורסים). זאת, הן נוכח נזקם הישיר של אותם מקרי חדלות פרעון, והן נוכח נזקם העקיף האפשרי – כגון 'אפקט דומינו' המביא לקריסת גופים תלויים או גופים שהיו בקשרי עסקים עם המעסיק חדל הפרעון, וכיוצא באלו."

אם נלך בדרך זו, שלפיה לא ניתן לשלם גמלה לעובדים מקופת המל"ל אלא בפירוק, תיגרם הכבדה משמעותית על הסדרי נושים וכך יוקטנו משמעותית סיכויי ההצלחה. מאחר וסעיף 350(ט) לחוק החברות, התשנ"ט–1999[44] דורש הסכמה ברוב של כל קבוצות הנושים, שלילת גמלת המל"ל גורמת לכך שהעובדים זוכים ב-"זכות וטו" על כל הסדר שבו לא יקבלו לפחות את גובה הגמלה הקבוע בפרק ח' לחוק. בראייה הצרה של העובד הצדק עמו בהתעקשותו על הגמלה שלו, אבל בראייה מערכתית, ציבורית, ברור כי הפירוק יסב נזק והפסד בסדר גודל רב יותר עם הליך הפירוק.

טיעון סוציאלי נוסף כרוך בכך שכל עוד הגמלה לא משולמת על ידי המל"ל, גמלת העובדים מגולגלת על כתפיהם של הנושים הרגילים, שהם החוליה החלשה ביותר, במקום המוסד לביטוח לאומי שאין ספק שהוא גורם עם כיס עמוק ויציב לאין ערוך מן הספקים והנושים הקטנים הבלתי מובטחים.

במקרה של זיקה נעשה המהלך על מנת ליתן תמורה, ולו כלשהיא, לנושים הרגילים וכן להציל חלק מעשרות אלפי המשקיעים מהציבור שהחזיקו במניות "זיקה". אך לעתים המשמעות של ביצוע הסדר אגב פירוק היא משמעותית דרמטית עוד יותר. כך הם פני הדברים במקרה של קבוצת "מעריב".

עם כניסת מעריב[45] למשבר עמוק בקיץ 2012, נראה היה כי אין מוצא מפירוק החברה. הקבוצה הייתה נתונה בחובות עצומים, 2,200 עובדים הפגינו ברחובות, והביאו להשבתת העיתון בפועל. זאת, גם עקב הציפייה לאיבוד מקור פרנסתם וגם עקב העובדה שהיו נשארים ללא זכויות העבר שלהם, שכן היה חוסר של עשרות מיליוני שקלים בקופות שלהם. על רקע המצב כפי שהיה, החלו להספיד את העיתון ההיסטורי המלווה את המדינה משנת 1948. גם כאשר נמצא רוכש לעיתון תחת הסדר נושים, היה ברור כי לא הוא ולא כל משקיע אחר יוכלו לעמוד בחוב העצום לעובדים. בחירה בהליך הפירוק הייתה שולחת את כל העובדים לביתם ואת כל הנושים הבלתי מובטחים בידיים ריקות, ומביאה לחיסול כלי תקשורת חשוב הקיים מקום המדינה. ברור היה כי הצלת "מעריב" חשובה ומשתלמת בהרבה מפירוקה.

הנאמנים החלו בדיונים נמרצים עם מנכ"ל הביטוח הלאומי. ברי לכל כי לולא הסדר הנושים העסק היה קורס ו-2200 העובדים היו נותרים מחוסרי עבודה ונטולי זכויות, וכך היה מגיע לסופו "עידן מעריב". מנכ"ל המל"ל, בהחלטה אמיצה, הבין את האחריות המוטלת על כתפיו והעניין הוסדר בהסדר מיוחד, כאשר תשלומי הגמלה שולמו לעובדים מקופת המל"ל. באופן דומה לזה שנעשה ב"זיקה".

באמצעות מתן צו פירוק וצו לעיכוב הפירוק, שנתבקש אך ורק לשם תשלום גמלת המל"ל. כך שלמעשה, בוצעה מכירת העיתון תוך ביצוע הסדר נושים.

ללא שינוי המצב המשפטי, שלפיו סעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי יחול גם במקרה של הליכי הבראה ושיקום, נטל אותם 2,200 עובדים היה נופל על המל"ל במלוא כובד משקלו, ולו מעריב היה קורס, הוא היה נושא לא רק בתשלום הגמלה אלא גם בדמי האבטלה ובנגזרות נוספות של חוק הביטוח הלאומי.

כתוצאה ממהלך זה, העיתון ניצל, מאות מהעובדים שמרו על מקום עבודתם, וכל זכויות העובדים כולם, הוסדרו, ואף הנושים הרגילים, הספקים ונותני השירותים האחרים זכו לקבל חלק ניכר מחובם. טיעון היעילות הכלכלית הוא חזק ונכון, הן כלפי הביטוח הלאומי, הן בראייה לאומית רחבה לקופת המדינה. אך לעניות דעתנו, טיעון האחריות הסוציאלית והלאומית חזק ממנו. התיקון בחקיקה הוא החלטה מערכתית שלפיה המדינה לוקחת אחריות אמתית על עובדים שלה ועל מנגנוני תעסוקת עובדיה.

בנקודה זו ראוי להתייחס לחשש לכאורה שעלה מצד המל"ל[46] שלפיו מתן גמלה אגב הסדר תאפשר ניצול לרעה של בעלי החברה, כך שחברות שונות העומדות לפטר עובדים כחלק מהתייעלות, לרבות עקב מצוקה כלכלית זמנית, יבחרו לבצע את התייעלותן במסגרת הסדר על פי סעיף 350 לחוק החברות.

לראיה ציטוט מכתבו של אגף התקציבים במשרד האוצר:

"יווצר תמריץ שלילי בו כדאי לחברות להיכנס למצבים של הקפאת הליכים לשם התחמקות מתשלום חובותיהם לעובדים."

דעתנו היא כי מהלך של פנייה לבית המשפט להוצאת צו הקפאת הליכים אינו עניין של מה בכך. בעל שליטה שנמצא במצב יציב כלכלית, לא ישמוט את השליטה בחברה מבין ידיו רק לשם תרגיל לקבלת גמלת עובדים. אם מצבו של בעל השליטה רעוע עד כדי כך שזהו הפתרון היחיד – הוא ככל הנראה "חדל פירעון" וראוי היה שייגש לבית המשפט לפתיחת הליכים.

השופט גינת בעניין זיקה השיב לטענה זו באמרו:

"סבורני כי מדובר בחששות שווא של המל"ל... התסריט לפיו פלוני יביא לפירוק חברה במירמה ולאחר מכן יבקש עיכוב, כל זאת כדי להשיג כספים שלא כדין מן המל"ל, נראה בלתי סביר. כל בקשה לעיכוב צו פירוק נדונה עניינית ובהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות, כאשר יש הזדמנות לכל נושה לטעון כי הבקשה נגועה, למשל, בחוסר תום לב או בתרמית."[47]

הליכים אלו של חדלות פירעון הם פורמליים ופומביים, ואינם תרגילים נסתרים. בנוסף, תיקון החוק והחלת פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי עם הליכי הבראה ושיקום, צריך להיכתב תחת מתן שיקול דעת לבית המשפט וקביעת החרגות בהתאם לנסיבות.

זה המקום לציין כי בית המשפט העליון בע"א המל"ל נ' רו"ח טרבלסי ועו"ד נס ציין בהכרעתו[48]  כי על המחוקק להכריע בסוגיה זו בשל מורכבותה. לא נטען כאן כי מדובר בתיקון חקיקתי פשוט, אך ההיגיון העומד בבסיסו הוא הגיון פשוט הנשען על הסדר הטוב ועל השכל הישר.

במציאות ובעידן הכלכלי הנוכחי ברור הוא כי אי-החלת תשלומי הפירוק לעובדים בחברות בחדלות פירעון, עלולה להקשות מאוד ואף לחסל את הסיכוי להצלת עסקים רבים, תוך פגיעה במקור פרנסתם ומחייתם של עשרות אלפי עובדים, וכן תוך פגיעה קשה בעשרות אלפי נושים אחרים (שאף בהם מועסקים עובדים רבים).

בשנת 2012 נערך תיקון מקיף לפרק השלישי לחוק החברות, והוספו לחוק הוראות מפורטות העוסקות בשיקום ובהבראת חברות. במסגרת התיקון הוסף סעיף 350 טז לחוק, הקובע כי הוראות שונות בפקודת החברות החלות על פירוק חברה בידי בית המשפט, יחולו על הליכי הבראה. סעיף חוק זה מונה הוראות חוק מסוימות העוסקות בפירוק חברה, ומחריג אחרות. אומנם הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי אינן נזכרות כלל בסעיף 350 טז לחוק החברות,  אך אין זה מכוח המקרה וגם לא בשל העובדה כי פרק זה אינו רלוונטי, אלא כפי שציין בית המשפט העליון לעיל, בשל מורכבות העניין הוא לא הוסדר. ניתן ללמוד זאת מדברי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בישיבת הוועדה לענייני חקיקה:[49]

"ניסינו לשלב את זה כבר בהחלטה הזאת, הבעיה שזה היה מאוד מורכב, גם מול ההסתדרות וגם מול הביטוח הלאומי וחשבנו שלא נכון להכניס את זה. אנחנו מודעים לכך שזה דורש הסדרה, וניתן לזה טיפול בחוק הגדול."

מובן בענייננו כי עניין שהמחוקק עצמו הביע את חששו ממורכבותו, נמנע בית המשפט לעשותו בדרך של קביעה שיפוטית . אך אל לו למחוקק לעצום עיניים כי המצב החקיקתי כפי שהוא כיום, גורם בעיננו נזק רב וסיכון ממשי להצלת חברות ועסקים ולהצלחת הסדרים בהמשך, ולפיכך למספר רב של פירוקים כאשר בתקופה של משבר כלכלי ומימוני, זוהי סכנה ממשית למשק הישראלי, וגם לציבור העובדים.

כפי שסקרנו לעיל, תיקונו של פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, והחלת סעיף 182 לחוק על הליכי הבראה ושיקום יביאו את החוק הקיים לממש את תכלית דיני הביטוח הלאומי ואת תכלית דיני חדלות הפירעון גם יחד, יאפשרו קרקע יציבה יותר לעובדים בישראל, מתן אפשרות וסיכוי גדולים יותר להצלת חברות ועסקים, ויציבות למשק באופן כללי. 

אנו מצויים בתקופה שבה המודעות "החברתית" הולכת וגוברת. התפיסה אינה עוד ראייה פרטנית של יחיד נזקק, אלא הבנה כי ישנם מהלכים חברתיים ותופעות המושפעות מהמשבר הכלכלי, המשפיעות על אחוז נכבד בחברה הישראלית כקבוצה. תיקון החקיקה המדובר מתבקש לאור זאת, ויביא עמו תיקון של עיוות אשר נוצר מהמציאות החדשה של השנים האחרונות.