אי מילוי אחר פסיקתו של בית המשפט

מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון), עדי נויוביץ, משפטנית

1/1/1900

ההשלכות הנובעות מהבחירה שלא למלא אחר פסיקתו של בית המשפט בערכאה הראשונה

"חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו- שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם" - האם כך?

לא אחת נוהגים נתבעים ותובעים המתדיינים בפני בתי המשפט בישראל, שלא למלא אחר פסיקת בית המשפט בערכאה הראשונה וזאת מאחר ומוכר וידוע לכל כי פתוחה היא הדרך לערעור.

מדובר בתרגיל שלמרבה הצער הפך לנוהג כאשר הצד המפסיד בוחר בעצם שלא למלא אחר החיוב הכספי שנפסק לטובת הצד שמנגד וזאת לרוב עד לפסיקה בערעור (ובמקרים קיצוניים יותר אף עד לאחר הדיון בבקשת רשות הערעור ובבקשה לעיון נוסף אשר מוגשות לבית המשפט העליון).

ברוב רובם של המקרים המטרה הינה דחיית הקץ כאשר קו המחשבה המנחה הינו כי "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את יד, לאמור, אם תצלח דרכנו בבג"ץ - מה טוב, ואילו אם לא תצלח דרכנו - נידרש לעוצם ידינו כי רב..." (ראה בג"ץ 8898/04 לעיל).

ההטבות הנלוות לקו המחשבה המתואר הינן סרבול ההליך והצבת מכשולים נוספים בפני הצד שמנגד שכעת צריך להידרש לא רק למחלוקת גופה אלא גם לרדיפה אחר כספו בהליכים מתישים ויקרים, כגון שליחת אזהרות, הגשת בקשות למינוי כונס נכסים, הטלת עיקולים ועוד.

בכל הנוגע לסכסוכים בין המדינה לאזרח גיבשה הפסיקה את הכלל כי בעת פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק או בעת פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות החוק.

הטענה הינה כי בעצם מדובר באיסור גורף לעשיית דין עצמי, איסור שהינו חלק מכלל רחב הדורש מבעל דין הפונה בבקשה לסעד מבית המשפט כי יפעל בניקיון כפיים כאשר החריגים לכלל צרים ומעטים והדרישה הינה קיומו של פגם חמור וגלוי בהוראה שניתנה ע"י המנהל .

לעניין זה יפים הם הדברים שנאמרו ב- בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (פורסם במאגרי נבו) " הכלל הינו נגזרת של חובת הציות לחוק. בדברנו על חובת הציות לחוק אין כוונתנו אך לנורמות כלליות המתקבלות על ידי המחוקק הראשי, אלא גם לנורמות כלליות הנקבעות על ידי מחוקק המשנה וכן לנורמות אינדיווידואליות שמתקבלות על ידי גופי מינהל... בצד כל אלה יש כמובן להוסיף את הנורמות הנקבעות על ידי בתי המשפט. על אדם המפר את החוק ביודעין לדעת כי הוא מסתכן בכך שבתי המשפט לא ישעו לטענותיו. הכלל האוסר עשיית דין עצמי משמש למעשה כתמריץ לשמירה על החוק. הציות לחוק הינו מיסודותיה של חברה מתוקנת. החוק וההסדרים שנקבעו על פיו משקפים את רצון הרוב ובחברה דמוקרטית כפופים כולם לשלטון החוק. חובת הציות לחוק, ובכלל זאת חובת הציות להוראותיה של רשות מוסמכת, הינה חובה משפטית ומוסרית. במובן המשפטי, חובת הציות הינה חלק מעיקרון שלטון החוק לפיו כל הגורמים במדינה - יחידים, קבוצות ורשויות המדינה - כפופים לחוק וחייבים לפעול על פיו. פעולה בניגוד לחוק נתקלת בסנקציות שקובע החוק על הפרתו. במובן המוסרי, החוק מהווה תשתית לחיים משותפים בחברה מאורגנת. הפרת החוק מהווה פגיעה בערכי יסוד של החברה כגון שלום, שוויון וחרות, ועל-כן הינה פסולה מבחינה מוסרית..."

לאור האמור, נשאלת השאלה האם עמדתו זו של בית המשפט נכונה בעצם גם לעניינו, כלומר למצב עניינים בו התביעה אינה מתנהלת בין האזרח למדינה אלא מדובר בסכסוך, כפי שפורט לעיל בין שני אזרחים ובפרט במצב עניינים בו בוחר הצד החייב שלא לשלם את שנפסק לחובתו ובמקביל לערער על ההחלטה.
לכאורה, נראה כי עמדת בית המשפט הינה כי שיטת משפטנו אחת היא ואין נפקא מינה אם הסכסוך הינו מול המנהל או מול חברי: "הכלל הוא שפסק דין אשר ניתן בסמכות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הינו פסק דין תקף, והוא שריר וקיים עד שיבוטל, אם בכלל, על ידי הערכאה המוסמכת, אם במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, או במסגרת ערעור. בעל דין הסבור כי נפלה טעות בפסק דין מסוג זה, אינו יכול להתעלם ממנו ולראות בו הליך בטל מעיקרו, והדרך האחת הפתוחה בפניו היא לנסות לתקוף אותו בדרכים הקבועות בחוק" (ראה ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד, פ"ד כט(1) 597, 601 (1974)"

אלא מה, למול החשיבות הרבה אשר מוצא בית המשפט בשלטון החוק למען יציבותה של הדמוקרטיה, במקביל עומדת לנגד עיניו זכות חוקתית בעלת חשיבות רמת מעלה- הכוונה הינה כמובן לזכות הגישה לבית המשפט. זכות זו הוכרה לא אחת כזכות חוקתית ובתי המשפט לא בנקל יאפשרו פגיעה בה.

כך יוצא שלמרות האמור, במקרים של סכסוכים אזרחיים נוהג בית המשפט לבצע איזון שונה בין הזכויות המתנגשות. במקרים אלו נוהג בית המשפט לאפשר לחייב להשמיע דברו בפני הערכאה של הערעור וזאת על אף שאותו מתדיין בחר לעשות דין לעצמו, לא למלא אחר הוראותיו של בית המשפט קמא ולמצער אף לא להגיש במקביל בקשה לעיכוב ביצוע.

כך למשל ב- רעא 7779/09 HDI Hannover International נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (פורסם בנבו) ציין בית המשפט כי: "לעניין אי תשלום ואי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע על-ידי המבקשת, כי היא לוקה בחוסר ניקיון כפיים, בבואה בפני בית משפט זה לאחר שעשתה דין לעצמה ולא שילמה את חיוביה על פי פסקי הדין של הערכאות הקודמות; וזאת, מבלי שביקשה ומבלי שניתן לה עיכוב ביצוע של פסקי הדין. התנהלות מעין זו אין להלום. המקבל פרמיית ביטוח צריך להיות נכון לשלם דמי נזק, בודאי מקום שהחיוב נקבע בשתי ערכאות שיפוטיות. לא ראיתי לנכון שלא לדון בבקשה, כיוון שעיקרו של נושא הגביה מקומו בהליכי הוצאה לפועל.

יצויין כי בית המשפט הגדיל לציין כי אינו מוציא מכלל אפשרות כי במקרים מסוימים יהא לסיטואציה מעין זו משקל גם בעצם הטיפול בהליך ההשגה אך למרבה הצער נמנע מלהיכנס לעומקם של דברים.

ב- ע"א 2328/07 יורם גיל נ' עו"ד אביחי דרזנר (פורסם בנבו) קבע בית המשפט את המבחן לחסימת זכות הערעור: "כאשר המדובר בהפרה חוזרת, נמשכת והולכת של כללי הדין, ואי קיום שיטתי של החלטות ביניים של ביהמ"ש המציבות תנאים מסויימים לבירור התובענה העיקרית, רשאי בית המשפט לסלק את התובענה על הסף בדרך של דחייתה."

כלומר, הדרישה הינה למצב קיצוני ביותר בו מפר המתדיין באופן שיטתי את החלטותיו של בית המשפט ורק אם הדבר מקשה על בירור התובענה- אז ורק אז, ית המשפט רשאי, אך לא חייב למנוע את הערעור מלהישמע בפניו.
יצויין כי גם אז פתוחה הדרך בפני המתדיין לפנות לעליון בבקשה כי על אף האמור ערעורו ישמע.

לסיכום
זכות הגישה לערכאות השונות הינה בעלת חשיבות רמת מעלה אשר חשיבותה ליציבות הדמוקרטיה ולשלטון החוק אינה מוטלת בספק.
יחד עם זאת אנו סבורים כי במקרים של סכסוכים אזרחיים נוטה בית המשפט לרוממה ולהעצימה וזאת על חשבונה של החשיבות המצוייה בציות לחוקי המדינה ומסודותיה וגרוע מכך, הדבר גורם לאי צדק כאשר הצד שמנגד נאלץ כתוצאה ממעשיו של החייב לבזבז זמן ומשאבים נוספים מתוך מטרה לאכוף א פסק הדין שניתן לטובתו.