בעת הגשת תביעה בעילה של רשלנות רפואית על התובע מוטל הנטל להוכיח, את הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופאים לנזק שלו הוא טוען. כלומר, עליו להוכיח שההתרשלות היא שגרמה לנזקו ו-שלו נמנעה ההתרשלות היה גם הנזק נמנע.
הפסיקה קבעה מבחן הכולל חמישה שלבים, אותם על התובע לעבור על מנת להוכיח כי עילה של רשלנות רפואית קמה בעניינו: :א.קיימת כלפיו חובה ב. החובה הופרה ג. נגרם לתובע נזק עקב ההפרה ד. קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם ה. קביעת היקף הנזק.
ככלל ברוב המקרים אין ספק בנוגע לשלב הראשון ונקודת המוצא הינה כי רופא חב בחובת זהירות כלפי מטופליו. הבעיה מתעוררת לרוב בשלב השני של המבחן- קרי, בשאלה האם החובה הופרה.
ב- דנ"א 1833/91 נקבע כי - "רופא איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. החלטות הרופא ופעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת. עליו לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם והכול בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה. כל רופא עלול לטעות, אך לא כל טעות עולה כדי התרשלות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקיימים חזקה או מסקנה של התרשלות רפואית.
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שתביעות רשלנות נבחנות תמיד לאחר המעשה כשאנו חכמים ונאורים יותר ועל כן את הבחינה יש לבצע ע"י "כניסה לנעליו" של כל רופא סביר אחר ובחינה האם היה רואה בפועלה שבוצעה כסבירה בנסיבות העניין.
ישנם שני סוגי טענות עיקריים אשר עולים במצבים של רשלנות רפואית-
הטענה הראשונה עניינה הטיפול אשר ניתן בפועל. כלומר, פלוני יטען כי קיבל טיפל רפואי מרופא אלמוני, אשר חב בחובת זהירות כלפיו וזה גרם לו נזק ע"י כך שהטיפול אשר נתן לו עמד בסטנדרט של רופא סביר אחר.
סוג טענות שני מורכב עוד יותר שכן הוא אינו מופנה כנגד איכות הפרוצדורה הרפואית שניתנה. יתרה מכך, פעמים רבות הטוען אף יסכים כי הרופא הוא בעל כישרון ויכולת לבצע את ההליך וכי הוא אף ביצע את ההליך עצמו בפועל במיומנות וכי הסיבה לנזק היא התממשות סיכון טבעי אשר כרוך בהליך שאינו באשמת הרופא.
במקרה כזה, טענת המטופל היא אינה נגד ביצועי הרופא אלה כנגד העובדה שהרופא בחר בסוג טיפול מסויים אשר כרוך בסיכון ולא אפשר למטופל להחליט האם מעוניין להעמיד עצמו בסיכון הנ"ל.
בשנת 1996 עוגן בחקיקה חוק זכויות החולה אשר עיגן את זכותו של חולה להסכים או לסרב לקבל טיפול רפואי מסויים .
סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה קובע כי לפני ביצוע הליך רפואי דרושה הסכמה מדעת של החולה.
עוד נקבע כי לשם קבלת הסכמה מדעת ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. לעניין זה , "מידע רפואי", כולל בין השאר: אבחנה של מצבו הרפואי של המטופל תיאור המהות , ההליך , המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע, הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע , לרבות תופעות לוואי , כאב ואי נוחות, סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי. עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני כמו כן, המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי , בשלב מוקדם ככל האפשר , ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.
סעיף 13 בעצם נועד להגן על זכותו של החולה לחירות, לאוטונומיה על גופו ועל זכותו להיות אדון לגורלו, לחייו ולבריאותו.
יחד עם זאת הסעיף הוא בעייתי ביותר שכן הרשימה היא אינה רשימה סגורה והגדרות שהוא מספק הן מעורפלות. כמו כן ההגדרה הנוגעת לפן הכמותי של המידע אשר יש לספק הינה בעייתית גם כן, שכן לא ברור איזה משמעות יש לייחס למילים באורח סביר וכמה מידע יחשב לסביר.
בעיה נוספת נעוצה בעובדה כי השופט הוא אינו רופא ועליו להגיע להחלטות על בסיס חוות דעת של מומחים. כמו כן עליו לנסות ולהיכנס בנעליו של הרופא הסביר ולהכריע ולא מתוך חוכמה שבדיעבד אלה בהתאם לנסיבות כפי שהיו באותה רגע.
בעיות אלו גורמות לקשיים רבים לתובעים ונתבעים.
מצד אחד התובע מתקשה להוכיח כי נמנע ממנו מידע נחוץ מנגד הנתבע מתקשה להוכיח כי המידע אשר נטען כחסר אינו מידע שהוא בגדר חובה בחוק.
בנוסף וכאילו אין זה מספיק, הפסיקה מכירה בכך כי לא ניתן לשטוח בפני כל מטופל את כלל ההשלכות אשר עשויות לנבוע כתוצאה מהטיפול. מה גם שקיימים מטופלים שמעדיפים כי יחסך מהם מידע מסוים שכן עומס מיידע עשוי להיות מבלבל ואף לשתק את יכולת הבחירה של המטופל מבחירת האופציה המתאימה לו. בהקשר זה צוין- ע"א 4960/04 " כי אין לכחד,כי מבחן ציפייתו הסבירה של החולה איננו תמיד קל ליישום. החולים עצמם אינם עשויים מקשה אחת – יש מביניהם המעוניינים במידע רב, אחרים מעדיפים להתנחם באי-הידיעה ושמים מבטחם ברופאים. לא כל מידע ניתן להסביר לכל חולה, ולא כל חולה מסוגל לקבל החלטות מושכלות לגבי עצמו".
לאור האמור הפסיקה קבעה מספר קווים מנחים אשר יש לבחון התקיימותם בכל מקרה ומקרה ועל פי נסיבותיו:
באופן כללי נקבע כי יש לבחון את מידת שכיחותו של הסיכון ואת מהותו אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו (ראה למשל ע"א 6153/97 ).
על התובע להראות כי לא רק שנמנע ממנו מידע אלה בנוסף, עליו להראות כי אם היה מקבל את המידע הרלוונטי אודות ההליך, היה מסרב להסכים לו. יודגש כי בבחינת סוגיה זו יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל.
באם מדובר בהליך אלקטיבי (הליך שהוא אינו חובה ואף בלעדיו ניתן להמשיך באורך חיים תקין, למשל ניתוח קוסמטי) חובת היידוע הינה רחבה יותר (אך עדיין לא ניתן לומר כי הינה מוחלטת).
לא ניתן להתגבר על חובת הידוע באמצעות קבלת חתימה על טופס הסכמה. בדומה לחוזה אחיד ההנחה הינה כי מדובר בטופס אחיד ושסעיפים אשר ינוסחו באופן כללי הינם מסוכנים (למשל סעיף, אשר מאשר באופן לרופא לבצע כל פעולה אשר נראית לו כנחוצה)
כמו כן נקבע כי את הסכמת המטופל יש לקבל כאשר הוא במצב שיש ביכולתו להבין את הדברים. כך נקבע למשל, כי הסכמתה של מנותחת לשינוי טיפול במצב דברים בו הייתה מצויה תחת השפעתם של חומרים מרדימים אינה נחשבת להסכמה מדעת. כך גם אישור שנתן אב לשינוי הניתוח ל בנו כאשר זה האחרון כבר שכב על שולחן הניתוחים.
לסיכום:
הדוגמאות אשר הובאו לעיל הן רק חלק קטן ממכלול המקרים אשר עמדו בפני בית המשפט בשנים האחרונות. הואיל והחוק עושה שימוש במושגים כללים ורחבים הדבר מייצר מצד אחד פתח לתביעות רבות ומנגד קושי בהוכחת הטענה ובהתגוננות כנגדה.
הקו המנחה הוא מבחן הרופא הסביר אשר בוחן בין השאר האם רופא סביר אחר בנעליו של הרופא הספציפי היה בנסיבות העניין נוהג כמותו (בנוסף, יש לבחון האם המידע שנמסר הוא אכן רלוואנטי וסביר לחולה הספציפי שעומד בפניו, האם נלקח בחשבון הסיכוי להתרחשות הסיכון, יכולת ההבנה של החולה והרצון שלא להעמיס במידע מיותר). מנגד יש לבחון גם את החולה עצמו במבחן הסבירות, בין השאר יש לבחון האם אכן היה משנה את הסכמתו אם כל המידע היה מונח בפניו כמו גם האם באמת נגרם לו נזק אשר היה נמנע תוך שימוש בהליך אחר.
כל תביעה מחייבת אסטרטגיה משפטית מנצחת, אשר בסופו של יום תביא לנפגע ו/או למי מטעמו את כל הפיצוי הכספי בגין הנזק שנגרם לו. רק התנהלות מתוחכמת הלוקחת בחשבון את כל הפרמטרים תביא את המבוקש.
חיפוש 
סגור 
