מאת:

חשיבות הבדיקות הגנטיות והאבחוניות לפני ובמהלך ההיריון – היבטים רפואיים ומשפטיים

היריון הוא תהליך מרגש ומשמעותי, אך גם מורכב מבחינה רפואית. בעולם הרפואה המודרנית, נהוג לבצע מגוון בדיקות גנטיות ואבחוניות לפני הכניסה להריון ובמהלכו, במטרה לזהות מוקדם אפשרות למחלות תורשתיות או מומים בעובר. זיהוי מוקדם זה מאפשר להורים לקבל החלטות מושכלות לגבי ההיריון (כולל, במקרים חמורים, לשקול הפסקת הריון) ולהיערך מראש לטיפול הנדרש בילד.
במאמר זה נסקור את חשיבות הבדיקות הגנטיות והאבחוניות בהריון, את חובות הרופאים והמוסדות הרפואיים בישראל בתחום זה, ואת ההשלכות המשפטיות במקרה של הימנעות או כשל בביצוע בדיקות אלו. הדברים מבוססים על הדין הישראלי והפסיקה העדכנית, תוך התמקדות בעוולת הרשלנות הרפואית בסיטואציה של “הולדה בעוולה” – לידת ילד עם מחלה גנטית או מום חמור שלא אובחנו עקב התרשלות במעקב ההיריון.
 

חשיבות הבדיקות הגנטיות והאבחוניות לפני ובמהלך ההיריון

ההתפתחות המדעית מאפשרת היום ביצוע קשת רחבה של בדיקות לפני ההיריון ובמהלכו. בדיקות אלו כוללות, בין היתר, בדיקות סקר גנטי לנשאות (Carrier Screening) של מחלות תורשתיות נפוצות, בדיקות סקר ביוכימי/הורמונלי (כגון בדיקות דם לאיתור תסמונת דאון וחריגות כרומוזומליות בטרימסטר הראשון והשני), סקירות אולטרסאונד (סקירת מערכות מוקדמת ומאוחרת, שקיפות עורפית וכו’) לאיתור מומים אנטומיים בעובר, בדיקות פולשניות אבחנתיות במקרה הצורך (כגון דיקור מי שפיר או דגימת סיסי שלייה לביצוע קריוטיפ או צ’יפ גנטי – Chromosomal Microarray – לזיהוי פגמים כרומוזומליים), וכן בדיקות חדשניות כדוגמת NIPT (בדיקת DNA עוברי חופשי בדם האם) ואפילו ריצוף אקסום/גנום במקרה של חשד ספציפי. חשיבותן הרפואית של בדיקות אלה היא גבוהה ביותר, שכן הן מהוות חלק מהנחיות הרפואיות המקובלות לניהול תקין של ההיריון. משרד הבריאות עצמו קבע כי בכל הריון יש לבצע סקר גנטי לנשאות מוטציות, ללא תלות ברקע המשפחתי או גורמי סיכון ידועים . כלומר, גם זוגות בריאים לחלוטין, ללא היסטוריה משפחתית, אמורים לעבור בדיקות נשאות למחלות גנטיות נפוצות (דוגמת ציסטיק פיברוזיס, SMA, תסמונת ה-X השביר ועוד) בהתאם למוצא ולשיוך העדתי שלהם. הבדיקות הללו רצוי לבצע עוד בשלב טרום ההיריון, אך אם לא נעשו קודם – יש להפנות אליהן בתחילת ההיריון. בנוסף, על הרופא המלווה לידע את ההורים על קיום בדיקות נוספות, מעבר לרשימת הבדיקות המומלצות הרשמית, שביכולתן לזהות נשאות למחלות גנטיות נוספות . כך למשל, בשנים האחרונות התפתחה אפשרות לבצע בדיקות מתקדמות באופן פרטי (כגון בדיקת אקסום לגילוי מוטציות נדירות); ההורים זכאים לדעת על קיום בדיקות אלו, גם אם אינן בסל הבריאות, כדי שיוכלו לשקול ביצוען במימון עצמי.
מלבד הבדיקות הגנטיות, קיימות בדיקות אבחונתיות במהלך ההיריון שמטרתן לאתר מומים או סימנים מחשידים בבריאות העובר. סקירות המערכות באולטרסאונד בטרימסטר הראשון והשני מסוגלות לגלות מומים מבניים (מבנה הלב, המוח, איברים פנימיים וכו’) ו”סמנים רכים” העלולים להצביע על סיכון לתסמונת גנטית. גם בדיקות סקר הורמונלי/ביוכימי (כמו בדיקת הדם המשולבת עם השקיפות העורפית, וחלבון עוברי בטרימסטר השני) מחשבות את הסיכון הסטטיסטי לתסמונות כדוגמת תסמונת דאון. כאשר מתגלה ממצא חריג בסקירה או בסקר הביוכימי – ההנחיה הרפואית היא להפנות את האשה לייעוץ גנטי ולהמשך בירור, שיכול לכלול בדיקות אבחנתיות (מי שפיר לצורך קריוטיפ או צ’יפ גנטי, ובדיקות גנטיות ייחודיות לפי הצורך) . שילוב המידע מכלל הבדיקות הללו נותן תמונה רחבה על מצבו הגנטי והבריאותי של העובר, ומאפשר להורים להפעיל את שיקול דעתם לגבי ההיריון – האם להמשיך בו כרגיל, האם לבצע בדיקות נוספות, או במקרים מצערים של אבחנת מחלה גנטית קשה בעובר – לבחור בסיום ההיריון (באישור הוועדה להפסקת הריון, כמתחייב בחוק). לסיכום סעיף זה, ביצוע הבדיקות הגנטיות והאבחוניות המומלצות לפני ובמהלך ההיריון הוא כיום סטנדרט רפואי מוסכם, שנועד להגן על טובת העובר ובריאותו, ולאפשר להורים לממש את זכותם לתכנון המשפחה. הימנעות או כשל בביצוע הבדיקות עלולים למנוע גילוי מוקדם של בעיות קשות – וכפי שנראה בהמשך, יש לכך גם השלכות משפטיות כבדות משקל.
 

חובת הרופא ליידע ולהפנות לבדיקות – הדין והפסיקה בישראל

חובת הגילוי והיידוע: במסגרת יחסי רופא-מטופלת בהריון, חלה על רופא הנשים המטפל חובה מוגברת למסור מידע מלא על הבדיקות האפשריות לאיתור בעיות בהריון. בתי המשפט בישראל קבעו באופן מפורש כי על רופא הנשים ליידע את האישה ההרה ובעלה על כל הבדיקות הגנטיות הזמינות – כולל בדיקות שאינן בסל הבריאות הממלכתי, ואפילו אם ההיריון נראה תקין וללא גורמי סיכון מיוחדים . כלומר, גם אם מבחינה רפואית טהורה ייתכן שלא הייתה “התווייה רפואית” הכרחית לבדיקה מסוימת, עדיין חובת הרופא היא לידע את בני הזוג באפשרות קיום הבדיקה, ולאפשר להם לקבל החלטה בעצמם. בהקשר זה הבהירו בתי המשפט שאין די במתן “רשימת מכולת” חלקית של בדיקות סטנדרטיות – הייעוץ צריך להיות מפורט ומותאם אישית לכל זוג, לפי הרקע שלהם, גיל האשה, היסטוריה רפואית ומשפחתית, ממצאי הבדיקות שכבר נעשו וכיו”ב. חובת היידוע משתרעת הן על הבדיקות הניתנות במסגרת הציבורית והן על בדיקות פרטיות במימון עצמי, אם קיימות כאלה שיכולות להיות רלוונטיות . למשל, גם אם בדיקת אקסום או NIPT אינן ממומנות על ידי קופת החולים עבור אישה צעירה ללא סיכון – עדיין עליה לדעת שהבדיקות הללו קיימות ויכולות, בתשלום, לספק מידע נוסף . רק כך תוכל המטופלת לממש את זכותה לאוטונומיה על גופה ועל ההיריון, ולקבל החלטה מדעת לגבי ביצוע או אי ביצוע של בדיקות שונות.
חובת ההפניה והביצוע התקין: מעבר לעצם מסירת המידע, על הרופא גם להפנות את המטופלת לביצוע הבדיקות בזמן המתאים. כך, רופא נשים המתחיל מעקב הריון צריך מיד בהתחלה להפנות את בני הזוג לבדיקות סקר גנטיות לנשאות, אם לא עשו זאת לפני ההיריון. בהמשך, בהתאם לשבוע ההיריון, עליו לתת הפניות לבדיקות הסקירה והסקר הביוכימי, ולעדכן בדבר אפשרות לבדיקת NIPT. אם מתגלה ממצא חשוד (למשל שקיפות עורפית מוגברת, סימן חשוד באולטרסאונד או תוצאה גבולית בסקר הביוכימי) – חובתו להפנות לייעוץ גנטי ולהמשך בירור אבחנתי (בדיקת מי שפיר, צ’יפ גנטי וכיו”ב) . רופא שאינו מפנה לבדיקה מתאימה בעיתה, או שמתרשל בביצוע הבדיקות (למשל פענוח שגוי של תוצאה או אי-מעקב אחרי תוצאה שלא הגיעה), מפר את סטנדרט הטיפול הסביר. למעשה, אי-הפניה לבדיקות או אי-יידוע בדבר קיומן של בדיקות רלוונטיות – מהווים כשלעצמם הפרת חובת הזהירות כלפי המטופלים . בתי המשפט רואים בכך התרשלות מקצועית: “רשלנות רפואית” במעקב ההיריון. זאת במיוחד אם בסופו של דבר נולד ילד עם מחלה או מום שניתן היה לאבחן מראש לו היו מבוצעות הבדיקות כנדרש.
חשוב לציין שגם חוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 מבסס את זכותו של מטופל לקבל מידע לגבי מצבו הרפואי והטיפול בו, ובכלל זה מידע על בדיקות המומלצות עבורו. בהקשר של הריון, מידע על בדיקות סקר ואבחון הוא חלק בלתי נפרד מהסכמה מדעת של אישה הרה להמשך ההיריון. אי-מתן מידע על בדיקות כאלה למעשה שולל מהאישה את היכולת לקבל החלטה מושכלת ולכן מהווה פגיעה באוטונומיה שלה – עילה נפרדת לפיצוי בנזיקין שנדונה בפסיקה הישראלית.
סיכום ביניים: חובת הרופא בישראל היא להציע ולהסביר על מניפת הבדיקות המלאה הקיימת בהריון, ללא יוצא מן הכלל. רופא הנמנע מליידע על בדיקה קיימת (למשל, לא מספר לבני זוג אשכנזים על בדיקת נשאות לטיי-זקס, או לא מודיע על אפשרות לבדיקת צ’יפ גנטי לאחר גילוי מום באולטרסאונד) – חושף עצמו לאחריות משפטית. אותו הדבר לגבי רופא שלא מפנה בזמן לבדיקות המתחייבות. בפסיקה בישראל הודגש: “העיקרון המנחה הוא הסבר על כל הבדיקות, גם בהריון שגרתי ונטול סיכונים” (עו”ד א’ רוט). כלומר, אין תירוץ לקבלת מחדל כזה – החובה למתן מלוא המידע ולהפניה לבדיקות המתאימות חלה בכל מקרה.
 

אחריותם של מוסדות רפואיים – חובת הזהירות של קופות חולים ובתי חולים

החיוב החוקי והאתי למתן ייעוץ מלא ולהפניה לבדיקות לא חל רק על הרופא הפרטי בשדה הקליני, אלא גם על מוסדות רפואיים בכללם – לרבות קופות החולים (בהן מתבצע בדרך כלל מעקב ההיריון בקהילה), מרפאות מומחים וייעוץ גנטי, וכן בתי החולים ומכונים בהם נערכות בדיקות ההיריון. גוף רפואי האחראי על מתן שירותי מעקב הריון צריך להבטיח שהנהלים המחייבים ייושמו: שיש בידיו מערכות נהלים להפניית נשים הרות לכל הבדיקות הרלוונטיות, שהצוות הרפואי והפרא-רפואי שלו מיומן ומעודכן בהתוויות לבדיקות, ושהמטופלות מקבלות מידע מקיף. למעשה, בתי המשפט קבעו כי חובת הזהירות מורחבת לא רק לרופא היחיד אלא גם “לגופי הבריאות המעורבים” במעקב ההיריון. זה אומר שקופת חולים, למשל, לא יכולה להתחמק מאחריות בטענה שהאשם הוא רק ברופא המטפל – על הקופה כמוסד (וכמעסיקת הרופא) לוודא שהרופא מקיים את חובותיו ומעדכן את המטופלות כנדרש. מבחינה משפטית, לפי דיני הנזיקין בישראל (פקודת הנזיקין [נוסח חדש]), למעסיק יש אחריות שילוחית למעשי רשלנות של עובד שלו שבוצעו תוך כדי ועקב עבודתו. לכן, קופת חולים או בית חולים יישאו באחריות לנזק שנגרם בגין התרשלות רופא הנשים שלהם, בדיוק כפי שהרופא עצמו אחראי.
נוסף לאחריות השילוחית, ייתכנו מצבים של התרשלות ישירה של המוסד הרפואי. למשל, אם נהלי קופת החולים אינם כוללים הפניה אוטומטית לכל אישה בהריון לביצוע סקר גנטי, הרי שהקופה כשלעצמה התרשלה בקביעת מדיניות שעומדת בניגוד להנחיות משרד הבריאות . דוגמה אחרת: מעבדה גנטית של בית חולים שפענחה באופן שגוי תוצאה של בדיקת מי שפיר – זו רשלנות במעשה של מוסד (המעבדה), ולא רק של הרופא המפנה. גם יועצים גנטיים או מומחים אחרים המעורבים בתהליך עשויים להשתייך למוסד (למשל גנטיקאי בבית חולים שנותן ייעוץ חלקי ולא מזהיר מפני סיכון מסוים) – והמוסד יישא באחריות למחדליהם. לסיכום, האחריות המקצועית היא רחבה ומערכתית: כל גורם במערך הרפואי, ציבורי או פרטי, חייב לנקוט זהירות סבירה ומיומנות מקצועית במתן ייעוץ גנטי ובהפניה לבדיקה. שרשרת האחריות כוללת את הרופא הקהילתי, את מומחה הייעוץ הגנטי, את המעבדות המבצעות, ואת בית החולים (אם בוצעו בו בדיקות או לידה). כישלון של אחד מהם עלול להיחשב התרשלות גם של המוסד הרפואי כולו, שהרי למטופלת לא באמת משנה מי בדיוק הפר את חובתו – התוצאה המצערת מבחינתה היא הולדת ילד חולה עקב כשל במערכת. בדיוק לשם כך קיימת אפשרות מבחינה משפטית להגיש תביעה נגד כלל הגורמים הרלבנטיים, כפי שיפורט בהמשך.
 

תיאור מקרה טיפוסי – לידת ילד עם מחלה גנטית שלא אובחנה בשל מחדל בבדיקות

כדי להמחיש את הנושא, נדון בתרחיש משפטי טיפוסי: בני זוג בריאים, ללא עבר רפואי משמעותי, נכנסים להריון ראשון. במהלך פגישת הייעוץ הראשונה, הרופא עובר על רשימת הבדיקות אך אינו מפנה אותם לבדיקת סקר גנטי לנשאות משום שהאם צעירה וללא סיכון ידוע (הדבר מנוגד לנהלים, שכן כיום מפנים כל הריון לסקר גנטי ). בני הזוג, שאינם מודעים לנושא, לא מבצעים את בדיקות הנשאות. ההיריון נמשך כסדרו, ובסקירת המערכות המאוחרת נראה סמן רך באולטרסאונד – למשל, מוקד אקוגני בלב העובר (כתם לבן שיכול להעיד על סיכון לתסמונת דאון). הרופא מרגיע את בני הזוג שזה “כנראה חסר משמעות” ולא מפנה אותם לייעוץ גנטי או לבדיקה אבחנתית (טעות, כי הנהלים קובעים שסמנים מסוימים מחייבים המשך בירור ). ההורים סומכים על הרופא ולא דורשים מיוזמתם בדיקות נוספות. התינוק נולד, ולצערם מתברר שיש לו תסמונת דאון. במקרה זה, מבט לאחור מעלה שתי נקודות בהן הייתה הזדמנות אבחונית מוחמצת: ראשית, בדיקת מי שפיר עם צ’יפ גנטי יכלה להתבצע בעקבות הממצא באולטרסאונד וככל הנראה הייתה מאבחנת את התסמונת בהריון; שנית, כיום קיימת בדיקת NIPT לאיתור תסמונת דאון בדם האם, שגם אליה יכלו ההורים לפנות באופן פרטי אילו ידעו על אפשרותה. שני הדברים לא קרו עקב מחדל הרופא במתן מידע ובהפניה, וכתוצאה מכך נולד להם ילד עם צרכים מיוחדים במקום שהיו יכולים להיערך לכך מראש או לבחור לא להמשיך בהריון.
דוגמה נוספת: זוג ממוצא עדתי שבו יש שכיחות למחלה גנטית קשה (נניח טיי-זקס או CF). הרופא התרשל ולא שלח לבדיקת נשאות למחלות אלו בתחילת ההיריון. לימים נולד ילד עם המחלה הגנטית החשוכת הזו, שאילו ההורים היו יודעים שהם בסיכון (לו בוצעה בדיקת הנשאות), היו מבצעים בהריון בדיקה אבחנתית גנטית ספציפית או עוברים תהליך של אבחון טרום השרשה (PGD) לפני ההיריון. במקרה כזה, שוב, שרשרת כשלים של אי-יידוע ואי-ביצוע בדיקות הובילה ללידת ילד חולה.
שני התרחישים מתארים מצב הקרוי במשפט “הולדה בעוולה” – הולדת ילד הסובל ממום או מחלה שניתן היה למנוע את לידתו במצב זה, אילו ניתן מידע ראוי ובוצעו בדיקות מתאימות . הורי הילד ניצבים בפני מציאות קשה שלא ציפו לה, ובמקרים רבים טוענים – ובצדק – שלו היו הרופאים פועלים כנדרש, הם לא היו מביאים ילד זה לעולם במצבו הנוכחי (כלומר, היו מפסיקים את ההיריון במועד, או נמנעים מהריון באמצעות אבחון טרום-השרשתי וכד’). כמובן שלילד שנולד יש ערך אינסופי בפני הוריו, והטענה אינה ש”טוב מותו מחייו” חלילה, אלא שההורים קופחו בזכותם לבחור שלא ללדת ילד הסובל מליקוי כה חמור. טענות אלו קיבלו הכרה במשפט הישראלי ונדונו במספר רב של פסקי דין, עד שהתפתחה ההלכה העקרונית בנושא אחריות בנזיקין במקרה של הולדה בעוולה. בחלקים הבאים נסביר את הבסיס המשפטי לתביעות כאלה: מהם רכיבי הרשלנות, את מי תובעים, אילו נזקים ברי-פיצוי, ועוד.
 

רכיבי עוולת הרשלנות במקרה של מעקב הריון רשלני

עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיפים 35–36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דורשת הוכחה של כמה יסודות מצטברים על מנת להטיל אחריות בנזיקין על הנתבע. במקרה של רשלנות בהריון (אי-גילוי מומים), היסודות מתבטאים כך:
  1. חובת זהירות – על התובע (ההורים) להראות שהנתבעים (הרופא ו/או המוסד הרפואי) חבו כלפיהם חובת זהירות. בשפה פשוטה, פירוש הדבר שלרופא היה תפקיד ברור לטפל בהם בזהירות המתבקשת. בישראל אין קושי בהוכחת יסוד זה: ברור שרופא נשים המקבל אישה למעקב הריון חב כלפיה חובה משפטית לפעול במיומנות, זהירות וסבירות. גם חובה “מושגית” כללית קיימת ביחסי רופא-מטופל, וגם חובה “קונקרטית” בנסיבות הספציפיות (הרופא ידע שהאישה בהריון וסמך עליו לייעץ נכונה). חובת הזהירות במקרה זה היא הן כלפי ההורים והן כלפי הילוד הפוטנציאלי, לפחות במובן של מניעת נזק של לידת ילד חולה.
  2. הפרת חובת הזהירות – התרשלות – כאן צריך להוכיח שהרופא ו/או המוסד לא קיימו את החובה כנדרש, כלומר סטו מסטנדרט ההתנהגות של “רופא סביר” בנסיבות העניין. זה לב ליבו של הדיון: האם הרופא נהג כשורה במהלך המעקב? למשל, אם לא הפנה לבדיקות גנטיות למרות שהיה צריך, או לא הסביר על סיכונים שנתגלו – זה ייחשב התרשלות. הפרת חובה יכולה להיות במעשה (מעשה רשלני, כגון פענוח שגוי של בדיקה) או במחדל (השמטת פעולה מתחייבת, כגון אי-הפניה לבדיקה או אי-יידוע על סיכון). חשוב להדגיש: סטייה מהנחיות משרד הבריאות (כמו אי-ביצוע סקר גנטי שגרתי) או מאמות מידה מקצועיות מקובלות יכולה לשמש ראיה חותכת להתרשלות. במקרה שלנו, אם הוכח שרופא סביר היה מפנה לבדיקת X והרופא הנתבע לא עשה זאת – בית המשפט יראה בכך הפרת חובה מקצועית.
  3. נזק – יסוד זה מחייב להראות שנגרם נזק בר-פיצוי לתובע. בהולדה בעוולה, “הנזק” הוא מצבם הקשה של ההורים שנאלצים להתמודד עם גידול ילד בעל צרכים מיוחדים, על כל ההוצאות, הטרחה, הכאב והסבל הנלווים לכך. בניגוד לתביעות נזיקין רגילות שבהן הנזק הוא פגיעה בגוף התובע עצמו, כאן הנזק הוא הולדת ילד חולה. בעבר התקיים ויכוח משפטי האם לידת ילד – אפילו עם מום – יכולה להיחשב “נזק”, אך ההלכה שהתפתחה קבעה שבמובן המשפטי כן, במובן זה שהורים זכאים לפיצוי כספי על ההוצאות והנזקים שנגרמו להם עקב לידת ילד במצב שלא ציפו לו. (נדגיש: אין כאן טענה שערך חייו של הילד הוא הנזק; הנזק הוא המעמסה הכלכלית והנפשית החריגה המוטלת על ההורים). חשוב גם לזכור שהנזק חייב להיות בר-פיצוי. במקרה שלנו ברור שיש נזקים ממוניים (הוצאות רפואיות, סיעודיות וכו’) ושאינם ממוניים (עגמת נפש, פגיעה באוטונומיה), כפי שיפורט בהמשך, כך שהיסוד הזה מתקיים.
  4. קשר סיבתי – זהו היסוד המחבר בין ההתרשלות לנזק. על ההורים להוכיח שגם אם הייתה התרשלות וגם נגרם נזק – הנזק הזה נגרם עקב ההתרשלות של הרופא. בתביעות הולדה בעוולה, הקשר הסיבתי מורכב משני רכיבים: ראשית, סיבתיות רפואית-עובדתית – כלומר, שהתרשלות הרופא היא מה שהוביל לאי-גילוי המחלה בעובר. למשל, אם הרופא לא הפנה לבדיקת מי שפיר שבה בוודאות הייתה מתגלה התסמונת, הרי שהעדר הבדיקה גרם בפועל לכך שהבעיה לא אובחנה. שנית, ויש שיאמרו חשוב אף יותר, סיבתיות החלטתית – הוכחה שלו ההורים היו יודעים על הפגם בעובר בזמן, הם היו בוחרים להפסיק את ההיריון. בדרישת קשר זו, על ההורים לשכנע את בית המשפט שאלמלא הרשלנות, התינוק לא היה נולד עם הנזק (כי ההיריון היה נפסק). לעיתים נדרש להעיד על כך – למשל, האם תצהיר שבמצבה הנפשי/דתי הייתה מבצעת הפלה לוּ הייתה יודעת. במרבית המקרים, כאשר מדובר במום חמור, בתי המשפט מקבלים את הטענה שאדם סביר במקומם היה מפסיק הריון או שלא היה נכנס אליו מלכתחילה, כך שהקשר הסיבתי מתקיים. חשוב לציין שגם החוק בישראל מתיר הפסקת הריון במקרים של בעיה רפואית בעובר, כך שאין מניעה משפטית מהורים לטעון שהיו עושים זאת.
אם ארבעת היסודות הללו מוכחים – קיימת עוולת רשלנות, והנתבעים יימצאו אחראים בנזיקין כלפי ההורים. בפועל, במקרי רשלנות בהריון, עיקר המחלוקת יהיה סביב שאלת ההתרשלות (האם אכן הייתה חריגה מסטנדרט סביר של רופא) וסביב שאלת הקשר הסיבתי (בעיקר – האם הוכח שההורים אכן היו פועלים אחרת לו ידעו. זהו לעיתים “משפט בתוך משפט”, אך כאמור לרוב ניתן להוכיח זאת באמצעות עדות ההורים ונסיבות הענין).
נוסף לעוולת הרשלנות הכללית, במקרים כאלה עולה גם עוולת הפרת חובה חקוקה – שכן נהלי משרד הבריאות (או חוק זכויות החולה) המטילים חובת יידוע ובדיקה הם דבר חיקוק, והפרתם שגרמה לנזק עשויה כשלעצמה לבסס אחריות. אך עיקר התביעות נבחן דרך משקפי הרשלנות.
ראוי להזכיר שבעבר הייתה בישראל אפשרות משפטית גם לעילת תביעה של הילד עצמו (הקטין שנולד) בטענה של “חיים בעוולה” – כלומר, שהוא מעדיף שלא היה נולד מאשר לחיות במומו. ואולם, בשנת 2012 בשורה של פסקי דין חשובים (הלכת המר בבית המשפט העליון) בוטלה למעשה עילת הילד, ונקבע שמרכז הכובד יעבור לעילת ההורים (“הולדה בעוולה”) . לפיכך כיום הילד לא תובע את הרופא, אלא רק הוריו תובעים בגין הנזק שנגרם להם כהורים.
 

את מי ניתן לתבוע – גורמים פוטנציאליים בתביעת רשלנות בהריון

בסיטואציה של לידת ילד עם מום שלא אובחן עקב התרשלות, מתעוררת השאלה: מיהם הנתבעים הנכונים? במקרים רבים, מעורבים במעקב ההיריון ובתהליכי האבחון כמה וכמה גורמים רפואיים, וייתכן שכל אחד מהם נשא בחלק מהאחריות. בהתאם, גם בכתיבת התביעה אפשר (ולרוב רצוי) לכלול מספר נתבעים. לפי אופיו של המקרה, האפשרויות כוללות:
  • רופא הנשים המטפל – לרוב הנתבע המרכזי. זהו הרופא שליווה את ההיריון בקופת החולים או באופן פרטי, אשר מוטלת עליו כאמור החובה העיקרית ליידע, להפנות ולבדוק. אם הרופא התרשל באחד מתפקידיו (לא עדכן על בדיקה, פירש לא נכון תוצאה, לא עקב אחר תלונה וכד’), הוא ישא באחריות ישירה.
  • קופת החולים – במידה והרופא פועל במסגרת קופת חולים (כרופא מועסק או בהסדר), הקופה נתבעת בשל אחריותה השילוחית והמערכתית. הקופה אחראית על נהלי הטיפול, העסקת הצוות הרפואי, מימון חלק מהבדיקות וכו’. כמוסבר, בתי המשפט רואים בקופה כשחקן חשוב והיא בהחלט עלולה להימצא אחראית יחד עם הרופא .
  • בית החולים – לעיתים ההתרשלות מתרחשת בשלב שבו האישה הגיעה לבית חולים (למשל, סקירת מערכות במכון באחד מבתי החולים, ייעוץ גנטי בבית חולים, או במהלך הלידה עצמה שהתגלתה בעיה ולא דווחה כראוי). בית החולים יכול להימצא אחראי אם אחד מרופאיו או עובדיו (כגון טכנאי אולטרסאונד, גנטיקאי, מעבדת בית החולים) התרשלו. למשל, אם בבדיקת מי שפיר בבית חולים פוענחה תוצאה כתקינה למרות שהעובר היה עם תסמונת – בית החולים אחראי על טעות המעבדה .
  • יועץ גנטי פרטי – יש מקרים בהם בני הזוג פנו ביוזמתם (או הופנו) לייעוץ גנטי פרטי מחוץ לקופה, ושם קיבלו מידע שגוי או לא מלא. יועצים גנטיים (שהם לעיתים רופאים גנטיקאים, לעיתים בעלי תואר בגנטיקה קלינית) חבים גם הם חובת זהירות במסגרת תפקידם. אם יועץ פרטי החמיץ נתון משמעותי (למשל לא שאל על קרבת משפחה בין ההורים ולא הבחין בצורך בבדיקות מסוימות) – ניתן לתובעו ברשלנות מקצועית.
  • מעבדות ומכונים חיצוניים – כיום חלק מהבדיקות מבוצעות במכוני הדמיה או מעבדות שאינן בבעלות ישירה של בית החולים/הקופה (לדוגמה, בדיקות NIPT נשלחות לעיתים לחברה חיצונית, בדיקות במכון מור וכד’). אם טעות אירעה אצל נותן שירות כזה, הוא עשוי להיכלל בתביעה. בפועל, לעיתים קרובות לא תובעים ישירות את המעבדה אלא את המוסד שהסתמך עליה, אך קיימים מקרים בהם גורם פרטי (כמו חברה המבצעת את בדיקת הדם NIPT) נתבע על רשלנות בביצוע הבדיקה.
ראוי לציין שהתביעות בתחום זה יכולות להיות מוגשות נגד מגוון גופים בהתאם לנסיבות . אין “נתבע יחיד קבוע” – בכל מקרה יש למפות מי היה מעורב. לעיתים תביעה תוגש רק נגד קופת החולים (שתישא באחריות הן בשל רופאיה והן בשל מדיניותה), לעיתים גם נגד בית החולים שבו בוצעה בדיקה, ולעיתים גם נגד רופא פרטי חיצוני. מבחינת ההורים התובעים, עדיף לכלול את כל הגורמים הפוטנציאליים, כדי שאם יימצא שרשלנות התרחשה אצל מי מהם – תהיה אפשרות לקבל פיצוי ממי שאחראי (ולמנוע מצב שבו כל גורם מנסה להתנער ולהפיל את האשמה על חברו).
נבהיר שגם משרד הבריאות/מדינת ישראל יכולה להיות נתבעת אם הרשלנות אירעה בבית חולים ממשלתי או מוסד של המדינה, אך בקונטקסט של בדיקות גנטיות בהריון רוב המעקב הוא דרך קופות ובתי חולים ציבוריים של הקופות, או באופן פרטי. במקרה של תביעה נגד גורם ציבורי (קופה, בית חולים ציבורי), לרוב יתייצב לצדו גם חברת ביטוח המבטחת את אחריותו המקצועית. מבחינת התובעים, אין זה משנה – העיקר שכל מי שנושא באחריות ייכלל בתביעה.
 

ראשי הנזק הניתנים לתביעה – מה הפיצוי שאפשר לקבל?

כאשר הוכחה תביעת “הולדה בעוולה” וגורם רפואי נמצא אחראי ברשלנות, זכאים ההורים לקבל פיצוי כספי משמעותי. מאחר והמקרה כולל לידת ילד עם צרכים מיוחדים, בתי המשפט פוסקים פיצויים גבוהים כדי לכסות את ההוצאות העצומות הכרוכות בגידול ילד כזה לכל ימי חייו. ראשי הנזק העיקריים בתביעות אלו כוללים:
  • הוצאות גידול מיוחדות: זהו רכיב מרכזי – כל העלויות הנוספות שבהן נשאו ויישאו ההורים בגלל מצב ילדם. תחת קטגוריה זו נכללים: עלויות טיפול רפואי שוטף בילד (ציוד רפואי, תרופות, טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, טיפולים פסיכולוגיים וכד’), הוצאות סיעוד ועזרה צד ג’ (אם הילד זקוק למטפלת צמודה, שהורים נאלצים לשכור), ציוד שיקום וניידות (למשל כיסא גלגלים, מעלון, רכב מותאם, אביזרי לימוד מיוחדים), התאמת דיור (שיפוץ הבית כדי להתאים אותו לנכות – הרחבת פתחים, מעלית ביתית, חדר רחצה נגיש וכו’), ועוד. למעשה בית המשפט מכסה את מלוא עלות גידולו ותמיכתו של הילד הפגוע למשך כל תוחלת חייו הצפויה . מדובר בסכומים גבוהים שיכולים להגיע למיליוני שקלים, במיוחד אם מדובר בילד בעל תוחלת חיים ארוכה שיזדקק לליווי מתמיד. הפיצוי נועד להבטיח שלילד יהיו המשאבים הכספיים לקבל את הטיפול המיטבי, ושנטל המימון לא ייפול בכבדות על ההורים מעבר לנדרש. במסגרת זו נהוג גם לכלול את עלות אפוטרופסותו של הילד בבגרותו – למשל שכר אפוטרופוס לגוף ולרכוש אם ההורים לא יוכלו למלא תפקיד זה בעתיד.
  • אובדן השתכרות עתידי: כאן ניתן לחשב שני היבטים אפשריים – אובדן כושר ההשתכרות של הילד עצמו כתוצאה מנכותו, וכן הפסדי השתכרות של ההורים שנובעים מהטיפול בו. לגבי הילד: לוּ נולד בריא, היה צפוי לכושר השתכרות רגיל בבגרותו; כעת, בשל מוגבלותו הקשה, ייתכן שלא יעבוד כלל או שיעבוד באופן מוגבל. בתי המשפט עשויים לפסוק סכום שמגלם את ההכנסה שאותה לא ירוויח הילד בשל נכותו. סכום זה למעשה מיועד גם הוא להורים, כדי שיוכלו לכלכל את הילד בבגרותו. באשר להורים: לא פעם אחד ההורים (לעיתים האם) נאלץ לצמצם משמעותית את עבודתו או אף לעזוב את העבודה כדי לטפל בילד. הפסדי השכר שנגרמו וייגרמו להורים עקב כך יכולים אף הם להיתבע. כמובן, יש להתחשב גם בכך שהפיצויים על הוצאות סיעוד אמורים לממן עזרה חיצונית כדי להקל על ההורים, אך עדיין במציאות לרוב ההורים מפחיתים כושר עבודה. בתי המשפט בוחנים את נסיבות המשפחה – כמה ילדים, תמיכה משפחתית – כדי לאמוד את הפסד ההשתכרות שנגרם בפועל.
  • כאב וסבל של ההורים: זהו רכיב של נזק לא ממוני. לידת ילד עם מחלה גנטית קשה היא אירוע מטלטל ומצער עבור ההורים. הם חווים עוגמת נפש, צער, דאגה מתמדת, לחצים נפשיים ולעיתים אף דיכאון או הפרעת דחק כתוצאה מהמצב. בתי המשפט פוסקים להורים פיצוי בגין סבלם הנפשי ואובדן הנאות החיים. סכום הפיצוי הנפסק בנזק לא ממוני אינו אוטומטי אלא תלוי בחומרת המצב – ככל שהמגבלה של הילד קשה יותר ותוחלת חייו קצרה/ארוכה יותר עם סבל מתמשך, הפיצוי להורים עולה. רכיב זה יכול להגיע למאות אלפי שקלים למשפחה, במיוחד אם הוכח נזק נפשי קליני (למשל האם פיתחה הפרעת דיכאון כתוצאה מהאירוע). גם פגיעה באוטונומיה של ההורים מזכה בפיצוי: זהו הנזק שבהיעדר מידע, נשללה מהם האפשרות לבחור ולתכנן את חייהם. הפסיקה הכירה בכך ששלילת זכות ההורים להחליט אם להביא לעולם ילד חולה היא פגיעה בפני עצמה, המזכה בפיצוי נפרד, גם מעבר לנזק הכלכלי . לרוב בתי המשפט כוללים רכיב זה בתוך הכאב והסבל הכללי, או כפיצוי סמלי נוסף.
  • הוצאות נוספות והפסדים נלווים: תחת קטגוריה זו נכנסים פריטי נזק שונים כגון: הוצאות נסיעה מוגברות (למשל נסיעות תכופות לבתי חולים עם הילד), אובדן ימי עבודה של ההורים בעת טיפולים ואשפוזים (מעבר לפגיעה השוטפת בכושר ההשתכרות), מימון פעילויות שיקום וחינוך מיוחד, וכדומה. כל הוצאה סבירה שההורים יצטרכו לשאת בה בשל מצב הילד יכולה להיות חלק מחישוב הפיצויים. בנוסף, ייתכן פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים של הילד אם זה רלוונטי (כפיצוי למשפחה על אובדן שנות ההורות הצפויות, אם הילד לא צפוי להגיע לבגרות).
חשוב להבין שבתי המשפט שואפים לשפות את ההורים כך ש*“יוחזר המצב לקדמותו” מבחינה כלכלית*, כאילו לא הייתה רשלנות. כמובן, אין כסף בעולם שיכול באמת לפצות על הקושי לגדל ילד עם נכות קשה, אך מטרת הפיצויים היא לפחות להקל כלכלית ולאפשר טיפול מיטבי. הלכה פסוקה היא שאם מוכח שלוּ היו יודעים ההורים על המומים היו מפסיקים את ההיריון, אז ההורים זכאים לכל ההוצאות של גידול הילד במומו למשך חייו.
נציין שבגלל השינוי במשפט (ביטול תביעת הילד), סכומי הפיצוי נפסקים לטובת ההורים בלבד, אך למעשה הם משמשים לטובת רווחת הילד. במקרים רבים נוהגים ההורים (או בית המשפט) לשמור חלק מסכום הפיצוי בנאמנות עבור צורכי הקטין לאורך חייו.
 

חשיבות התיעוד הרפואי – איסוף מידע וראיות

אחד היסודות החשובים בבניית תביעת רשלנות רפואית הוא התיעוד הרפואי. כל מהלך במעקב ההיריון אמור להיות מתועד ברשומות הרפואיות: ביקורי המעקב אצל רופא הנשים, טפסי ההפניה לבדיקות, תוצאות הבדיקות עצמן (מעבדות, אולטרסאונד), ייעוצים אצל מומחים – הכל צריך להופיע בתיק הרפואי של המטופלת. לפי חוק זכויות החולה, על כל מטפל ומוסד רפואי חלה חובה לשמור את הרשומה הרפואית של המטופל , ובתי חולים וקופות חייבים להחזיק רשומות אלו למשך שנים רבות (למשל, תקנות שונות מחייבות שמירת תיק לידה ויילוד למשך 25 שנה לפחות). כלומר, לא אמור “להיעלם” המידע – התיק הרפואי של ההיריון קיים וניתן לקבל עותק ממנו. למעשה, למטופלת יש זכות חוקית מלאה לקבל העתק מתיקה הרפואי בכל עת . כבר עם היוודע המום בילוד, וכצעד ראשון לקראת בחינת אפשרות תביעה, מומלץ להורים לפנות לקבלת מלוא התיק הרפואי: הן מתיק מעקב ההיריון בקופה, הן מבית החולים בו בוצעו בדיקות או הלידה, וכל מסמך רפואי רלוונטי. המידע הזה הוא הבסיס להערכת המקרה – ממנו יובן אילו בדיקות הוצעו, מה בוצע, מה לא בוצע, ומה נכתב ע”י הרופאים.
בנוסף, התיעוד מהווה גם ראיה מכרעת בהוכחת הטענות. למשל, אם בתיק הרפואי אין אזכור לכך שהוסבר לבני הזוג על אפשרות לבצע בדיקה גנטית ספציפית – הדבר מחזק מאוד את טענתם שההסבר אכן לא ניתן. חובת התיעוד היא על הרופאים: אם רופא טוען בבית המשפט ש”כן הסברתי להם על הבדיקה והם סירבו”, אך בתיק הרפואי לא כתוב דבר על כך – ביהמ”ש עשוי שלא להאמין לגרסתו, משום שמצופה מרופא סביר שמתעד סירוב של מטופל לבדיקות חשובות. בתי המשפט התוו כללים בנושא זה, בקובעם כי חלק מסטנדרט הטיפול הוא תיעוד ההסברים שניתנו למטופלת בהקשר לבדיקות גנטיות . בהיעדר תיעוד, ההנחה לרוב תהיה שההסבר לא ניתן. לכן, בתביעות רבות קליניקה הנתבעת ניצבת בפני קושי כאשר הרשומות מגלות “שתיקה” – חוסר תיעוד על יידוע – מה שמצביע על התרשלות.
לכן, איסוף ותיעוד המידע הוא קריטי. לעיתים, מעבר לתיק הרפואי, חשוב גם לרשום לעצמכם כרונולוגיה של האירועים והזכרונות: מתי פגשתם איזה רופא, מה נאמר לכם (אם אתם זוכרים), מי נכח בפגישה. עדות אישית של ההורים יכולה להשלים את התמונה במקומות שהתיעוד לקוי. אם יש תכתובות עם הרופאים (למשל הודעות, מיילים) או הקלטות שיחות – יש לשמור כל פיסת מידע. כל ראיה יכולה לעזור.
מבחינה מעשית, את התיק הרפואי משיגים בפנייה רשמית למוסד הרפואי. לפי חוק, בית חולים או קופת חולים חייבים לספק לכם העתק התיק (בדר”כ תמורת תשלום מסוים, למעט מקרים שפוטרת מתשלום). חשוב לבקש את כל החומר: ייעוצי גנטיקאים, טופסי הסכמה מדעת לבדיקות פולשניות, דוחות אולטרסאונד, תוצאות מעבדה, רשומות מיון וציוני ועדה להפסקת הריון (אם הייתה). קבלת מלוא התיק תאפשר לעורך הדין והמומחה הרפואי לבחון בדיוק היכן היה כשל. למשל, ייתכן שמתועדת שיחה שבה כן נאמר לכם משהו – ואז הדיון יהיה האם האינפורמציה שניתנה עומדת בסטנדרט (לעיתים הרופא ציין “הוסבר להורים באופן כללי על בדיקות גנטיות” – ניסוח עמום שעלול שלא להספיק מבחינה משפטית אם יוכח שלא פורטו הבדיקות האפשריות בפועל).
לבסוף, שמירת הרשומות הרפואיות היא גם חובה של המוסד, שלא להשמידן או לאבדן. אם מוסד רפואי לא מצליח להציג רשומה רפואית, הדבר פועל לרעתו בהליך משפטי. לכן, מוסדות לרוב מקפידים על כך. אף על פי כן, רצוי שההורים עצמם ידאגו מראש להעתקים, ולא ימתינו שנים רבות, כדי למנוע מצב של קושי באיתור תיקים ישנים.
 

חשיבות הליווי המשפטי – ייעוץ מעורך דין מומחה

טיפול במקרה של חשד לרשלנות במעקב הריון הוא מורכב, משולב רפואה-משפט, ודורש הבנה מעמיקה בשני התחומים. ליווי משפטי מקצועי על ידי עורך דין לרשלנות מקצועית מוקדם ככל האפשר יכול להיות ההבדל בין מימוש זכויות מלא לבין אובדן הזדמנות. להלן כמה סיבות מדוע חשוב לפנות לעורך דין מנוסה בתחום:
  • הערכת סיכויי התביעה: עורך דין הבקיא ברשלנות רפואית ידע, לאחר בחינת העובדות הרפואיות, להעריך האם קיימת עילה חזקה לתביעה. הוא ייעזר במומחה רפואי (לרוב גינקולוג או גנטיקאי) שיחווה דעה אם אכן הייתה התרשלות ואם ניתן היה לאבחן את הבעיה מראש. חוות דעת רפואית זו היא תנאי להגשת תביעה בבית המשפט (חובה לצרף חוות דעת מומחה בתביעות רפואיות). עו”ד מנוסה יעבוד עם מיטב המומחים בתחום הרלוונטי כדי לקבל תמונה אמיתית על המקרה. לעיתים מתברר שלא הייתה התרשלות ברורה (למשל, מחלה גנטית כה נדירה שאף פרוטוקול לא המליץ לבדוק אותה) – ואז עורך דין אמין ימליץ לא להגיש תביעה מיותרת. אך במקרים שבהם כן נראה שנעשה כשל, עורך הדין יגבש יחד עם המומחה את הטיעון המקצועי-רפואי כיצד הרופא חרג מהסטנדרט.
  • גיבוש אסטרטגיה ואיסוף ראיות: עו”ד מיומן ינחה את ההורים בדיוק אילו מסמכים וראיות להשיג (כפי שתואר בסעיף הקודם לגבי התיעוד), וידאג שום נתון לא יתפספס. הוא ידע אילו שאלות לשאול ואילו מסמכים לבקש מגורמים רפואיים (למשל, בקשת חומר גלם של בדיקות, פרוטוקולי ועדה להפסקת הריון אם הייתה). בנוסף, הוא יידע את מי נכון לתבוע – לא יפספס גורם שאולי היה מעורב. למשל, במידה ויעוץ גנטי חיצוני היה חלק מהתהליך, הוא יוודא שגם היועץ נתבע.
  • שמירה על הזכויות מול גופים חזקים: קופות חולים ובתי חולים מיוצגים על-ידי סוללת עורכי דין (ביטוח או פרקליטות), והתמודדות מולם ללא ייצוג עלולה לקפח את הזכויות שלכם. עורך דין יבטיח שהצד שלכם יישמע באופן מיטבי, שיוגשו כל המסמכים בזמן, שתעמדו במועדים (למשל, הגשת התראה לפני תביעה אם צריך, ניהול מו”מ טרם פנייה לערכאות וכו’). הוא גם יגן עליכם מפני ניסיונות לגרור את התיק או להרתיע אתכם.
  • מציאת מומחים רפואיים ותמיכה לאורך ההליך: עו”ד מנוסה בתחומי רשלנות בהריון יכיר מומחים רפואיים מהשורה הראשונה – פרופסורים בגינקולוגיה, ברפואת אם-עובר, בגנטיקה רפואית – שיוכלו לתת חוות דעת משכנעת עבורכם ואף להעיד בבית המשפט במקרה הצורך. בחירת המומחה הנכון היא קריטית: יש צורך במומחה לא רק בעל ידע, אלא גם שיודע לנסח היטב ולהסביר לשופטים את המחדל. בנוסף, לאורך ההליך, העו”ד משמש כתובת לכל שאלה והתלבטות של ההורים. מדובר בהליך שאורך זמן (במקרים מורכבים 2-4 שנים ואף יותר), והתמיכה וההכוונה המשפטית חשובות כדי שההורים ידעו למה לצפות, מתי אולי עדיף להגיע לפשרה, וכמה פיצוי הוא ראוי.
  • שמירת מועדי ההתיישנות והגשת התביעה במועד: סוגיית ההתיישנות, שתידון בסעיף הבא, קריטית – ועו”ד יבטיח שלא תחמיצו את המועד. אם המועד קרוב, הוא ידאג לעצור את השעון באמצעות הגשת התביעה או אפילו באמצעות פנייה מקדימה (לעיתים משלוח מכתב תביעה מעכב את תקופת ההתיישנות לפי החוק, למשל לפי חוק הביטוח). ללא ליווי, הורים עלולים להתמהמה עד שיהיה מאוחר מדי.
  • ניהול משא ומתן ופנייה לגישור: במקרים רבים, לאחר הגשת תביעה, הצדדים נכנסים להליך גישור בפני גורם נייטרלי. עורך דין מיומן ייצג אתכם בגישור, ישמיע את מצוקתכם בצורה אמפתית אך נחושה, ויידע לדרוש את הפיצוי המקסימלי הראוי. כך יש סיכוי להגיע להסדר מבלי להיגרר למשפט ארוך – אך גם מבלי להתפשר על סכום נמוך מדי. אם לא מושג הסדר, עורך הדין יילחם עבורכם בבית המשפט, כולל חקירת מומחי הנתבעים, סיכומים משפטיים וכדומה.
בסיכומו של דבר, מעורבות עורך דין המתמחה ברשלנות רפואית בהריון היא חיונית. תביעות הולדה בעוולה הן מהמסובכות והיקרות (מבחינת עלויות מומחים) בדיני הנזיקין, ולכן רצוי שיטופלו במקצועיות המרבית. זהו לא המקום לחסוך – שכן על הכף ניצבים מיליוני שקלים שיכולים להבטיח את עתיד ילדכם. יתרה מכך, הטיפול המשפטי עשוי להוביל גם לחשיפת האמת וקבלת אחריות מצד המוסד הרפואי, דבר שיש בו משום הקלה נפשית מסוימת להורים שקיבלו תשובות לשאלותיהם.
 

סוגיית ההתיישנות – מתי מתחילים לספור, ומה החריגים

התיישנות בהקשר משפטי היא מגבלת הזמן להגשת תביעה. בדין הישראלי, תביעות נזיקין (כולל רשלנות רפואית) מתיישנות בדרך כלל לאחר 7 שנים מיום קרות העילה. במקרה של רשלנות במעקב הריון, עולה השאלה: מאיזה רגע נספור 7 שנים אלה? התשובה הכללית היא שתקופת ההתיישנות מתחילה מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, כלומר, כאשר התמלאו כל יסודות הרשלנות. בפשטות – יום הלידה של הילד הפגוע נחשב לרוב המועד שבו “התגלה הנזק” והתגבשה העילה. הורים לתינוק שנולד עם מום עקב רשלנות בהריון יוכלו לתבוע בתוך 7 שנים מיום הלידה . לאחר שחלפו 7 שנים מן הלידה, יחול בדרך כלל מחסום התיישנות שימנע הגשת תביעה חדשה.
חשוב להדגיש, כפי שציינו לעיל, שכיום התובעים היחידים האפשריים במקרי “הולדה בעוולה” הם ההורים (ולא הילד). בעבר, כאשר גם הילד יכל לתבוע, החוק איפשר לו כתינוק להגיש תביעה עד גיל 25 (כלומר 7 שנים לאחר שמלאו לו 18, כנהוג לגבי קטינים) . אך לאחר הלכת המר (ע”א 1326/07, 2012) בוטלה כאמור עילת הילד, וכעת ההורים הם התובעים. משמעות הדבר שדווקא התקצרה תקופת ההתיישנות בהשוואה לעבר – בעוד שבעבר ניתן היה להמתין שנים ארוכות (כי ספירת 7 השנים החלה כשיגיע הילד לבגרות), כיום אין להורים תוספת כזו. עליהם לפעול בתוך שבע שנים מהאירוע. גם אם ההורים עצמם היו צעירים מאוד (נניח האם הייתה קטינה בעת ההיריון) – זה נדיר, אך אם כן, ייתכן שעבור האם תעמוד תקופת התיישנות ארוכה יותר בשל קטינותה. אולם ברוב הגדול של המקרים, ההורים בגירים, ולכן 7 השנים מיום הלידה הן המסגרת.
האם יש חריגים לכלל זה? חוק ההתיישנות הישראלי מכיר במספר חריגים מצומצמים:
  • התיישנות שלא מדעת (סעיף 8): אם הניזוק (התובע) לא ידע ולא יכול היה לדעת על עילת התביעה, מרוץ ההתיישנות יידחה למועד בו גילה או היה צריך לגלות אותה. עם זאת, גם במקרה כזה יש התיישנות מוחלטת של 10 שנים מהאירוע שלא ניתן לעבור (מלבד במקרי תרמית) . בתביעות הולדה בעוולה, הכלל הזה בד”כ לא מסייע הרבה – שהרי ברגע הלידה ההורים יודעים על קיום המום. ייתכן מצב בו אי-הידיעה היא לגבי התרשלות הרופא: למשל, הורים ידעו על המום בלידה, אך רק כעבור זמן למדו מחוות דעת מומחה או כתבה בעיתון שהייתה בדיקה שהרופא שלהם לא עשה ובכך התרשל. תאורטית, אפשר לטעון שההתיישנות צריכה להימנות מהיום שבו גילו ההורים את הקשר הסיבתי לרשלנות. ואולם, תום-הלב והסבירות משחקים תפקיד – מצופה מהורים לנקוט בירור סביר ולא להשתהות סתם. לכן מומלץ לא להסתמך על חריג הגילוי המאוחר, אלא לפנות לייעוץ משפטי מוקדם ככל האפשר. במקרה שבו הלידה אירעה לפני יותר מ-7 שנים אך פחות מ-10, עדיין אולי יש סיכוי מסוים בתנאי שיוכח שההורים לא יכלו לדעת קודם את העובדות המחשידות לרשלנות.
  • קטינות או חסרות ישע של התובעים: כפי שאמרנו, כאן התובעים הם ההורים – בד”כ אנשים מבוגרים שאצלם אין השהיית התיישנות. אם נניח שני ההורים היו קטינים בזמן הלידה (תסריט חריג של הריון בגיל מאוד צעיר), הם עצמם יהנו מהחריג של קטין (סעיף 10 לחוק ההתיישנות) ויוכלו לתבוע בתוך 7 שנים מהגעתם לגיל 18. אך זה תאורטי כמעט.
  • הודאה בקיום זכות: אם הנתבע הודה בזכות התובע (למשל בית חולים שהוציא מכתב שמכיר באחריותו) – הדבר עוצר את מרוץ ההתיישנות ומתחיל אותו מחדש מיום ההודאה. בפועל, כמעט לא קורה במקרים כאלה, כי מוסדות רפואיים לא מודים במפורש לפני תביעה. אך אם למשל במהלך 7 השנים קופת החולים שילמה לכם איזה פיצוי או נתנה התחייבות בכתב, יש לבחון אם זה מהווה הודאה.
מעבר לכך, לא קיימים חריגים נוספים משמעותיים. לכן, על ההורים לסמן לעצמם את גבול 7 השנים מהלידה כ”דד-ליין” קריטי לפניה לערכאות. אגב, עצם הפנייה לייעוץ משפטי או התכתבות עם חברת הביטוח לא עוצרת את ההתיישנות – רק הגשת התביעה לבית משפט עוצרת באופן מוחלט. ישנם מנגנונים כמו תביעת קטין שתלויה ועומדת לפני 2012 – אך כיום זה לא ישים, כי הילד אינו תובע.
לסיכום פרק זה: תביעת רשלנות בהריון בגין הולדה בעוולה חייבת להיות מוגשת תוך 7 שנים מהמועד שבו נודע על הנזק (למעשה מיום הלידה). מומלץ מאוד שלא להמתין ולדחות את הטיפול. גם אם נראה לכם ש”הילד עוד קטן, בואו נראה איך מתפתחים הדברים” – זכרו שהשעון מתקתק. עדיף להתייעץ עם עו”ד שנה או שנתיים לאחר הלידה, ולהחליט מושכלת האם להגיש תביעה, מאשר לגלות בשנה השמינית שאין לכם עוד זכות תביעה. חריגים כמו גילוי מאוחר אינם בטוחים ונתונים לפרשנות מחמירה, ולכן אין להסתכן בכך.
 
לידת ילד עם מחלה גנטית או מום חמור היא אתגר עצום לכל משפחה. הדין הישראלי מעניק להורים זכות לתבוע פיצויים במקרים שבהם מחדל רפואי מנע מהם את המידע והאפשרות למנוע את לידת היילוד במצבו. חובת הרופאים והמוסדות הרפואיים היא לעשות כל שביכולתם כדי לספק להורים את הכלים לקבלת החלטות – ולכן כאשר חלה התרשלות, האחריות המשפטית ברורה. באמצעות מימוש זכויות משפטיות אלו, ההורים יכולים להשיג את המשאבים הנדרשים לטיפול בילדם לאורך חייו, וכן לתרום להעלאת רמת הזהירות במערכת הרפואית כדי שמקרים דומים יימנעו בעתיד.
 
 
 

לשיחת ייעוץ
חייגו 03-6109100

או השלימו את הפרטים הבאים

הדפסת המאמר

דירוג המאמר

 

1 ע"י 1 גולשים

הוסף תגובה

זקוקים לעורך דין?

חייגו: 03-6109100 או השאירו פרטים
אני מאשר/ת בזאת לדורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס ושות' לשלוח לי ניוזלטרים/דיוור של מאמרים, מידע, חידושים, עדכונים מקצועיים והודעות, במייל ו/או בהודעה לנייד. הרשמה לקבלת הדיוור כאמור תאפשר קבלת דיוור שבועי ללא תשלום. ניתן בכל עת לבטל את ההרשמה לקבלת הדיוור ע"י לחיצה על מקש "הסרה" בכל דיוור שיישלח.