קביעת "אומנה חזקה" ללא עילת אימוץ

בעניינן של קטינות שנולדו מקשר זוגי בין אב ערבי מוסלמי ולאישה יהודיה אשר סבלה ממצב נפשי מעורער ושלחה יד בנפשה, קיבל בית המשפט לענייני משפחה בירושלים את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להוצאת צו הוצאה ממשמורת והעברת הקטינות למשפחה אומנה. הצווים הוארכו מספר פעמים חרף התנגדותו של האב הביולוגי. היועץ המשפטי לממשלה פנה אל בית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכריז על הקטינות כ-"ברות אימוץ". חוות הדעת שניתנו בעניין קבעו כי יש להחזיר את הקטינות למשמורת האב הביולוגי בהליך הדרגתי. ניסיונות גישור בין הצדדים לא צלחו ומבדיקת פסיכיאטרית המומחית לגיל הרך נקבע כי טובת הקטינות היא בהכרזתן כברות אימוץ.

בית המשפט קבע כי לא הוכחה עילת אימוץ כלפי האב לפי סעיף 13(א) לחוק האימוץ וכי אין לקבל את הטענה כי טובת הקטין היא עילת אימוץ עצמאית. משכך קבע בית המשפט כי משפחת האמנה תקבל אופוטרופסות על הקטינות בנוסף לאפוטרופסות האב וכי בנושאי היום יום תקבע משפחת האומנה בענייני הקטינות תוך עדכונו של האב מעת לעת, בעניינים חריגים וחשובים אף יוועצו בו. משפחת האומנה והיועץ המשפטי לממשלה פנו לבית המשפט המחוזי בבקשות ערעור נפרדות על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המערערים ביקשו כי בית המשפט מחוזי יכריז על הקטינות כבנות אימוץ. בקשת המערערים נדחתה תוך קביעה כי היועץ המשפטי לממשלה לא עמד בנטל לשם הכרזת הקטינות כברות אימוץ. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו בנפרד היועץ המשפטי ומשפחת האומנה. בבקשה כי בית המשפט יורה על "אימוץ פתוח" בעילה לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ לפיה ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדיו כראוי ואין סיכוי כי התנהגותו ואו מצבו ישתנו בעתיד. לטענתם הסדר "אימוץ פתוח" יאפשר מחד על שמירת קשר מסוימת בין הקטינות לאב הביולוגי ומאידך יאפשר שמירה על חיים יציבים ונורמטיביים לקטינות. לחלופין מבקשת משפחת האומנה כי בית המשפט יסדיר ליקויים מסוימים בהסדר הקיים. נציג היועץ המשפטי הגיש לבית המשפט תסקיר מפורט מטעם רשויות הרווחה לפיו יש להכריז על הקטינות כברות אימוץ.

האב חזר על טענותיו והדגיש כי מומחה מטעם בית המשפט קבע שלוש פעמים את מסוגלותו ההורית, והודיע כי הוא מסכים להשאיר את המצב הקיים על כנו אך אינו מתנגד לקבל אחריות מלאה על הקטינות. בית המשפט העליון החליט לדון בבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה ומכורח המציאות אף נאות לשמוע את קולה של המשפחה האומנה, וזאת למרות שהיא איננה בעלת מעמד משפטי בשלב זה של הדיון. נקבע כי הדיון מצוי בשלב בו נבחנת עצם קיומה של עילה להכרזת קטין כבר אימוץ ולכן טובת הקטין איננה נתפסת כעילה עצמאית אלה כנדבך בקיום אחת העילות. לאור האמור בסעיף 1 לחוק האימוץ, צו אימוץ יינתן אם נוכח בית המשפט כי הדבר הוא לטובת המאומץ, אך בנוסף נדרשת עילת אימוץ ספציפית לפי סעיף 13 לחוק האימוץ. משכך פסק בית המשפט כי היועץ המשפטי לממשלה מבקש לתת פרשנות מרחיבה לעילה המנויה בסעיף13(א)(7), וכי בעניינו של האב הביולוגי קיימת מסוגלות הורית כללית ולכן אין "להדביק תווית" לאב, ולקבוע כי לא קיימת בעניינו מסוגלות הורית ובוודאי שלא כזו שאין סיכוי כי תשתפר בעתיד. משכך קבע בית המשפט העליון כי לא מתקיימת עילת אימוץ, וממילא אף לא "אימוץ פתוח" והשאיר את ההסדר אותו קבע בית המשפט המחוזי על כנו.

משנדחתה טענת האימוץ פנה בית המשפט העליון להתמודד עם שאלת טובת הקטינות, תחילה ובטרם נדרש להתמודד עם גוף השאלה קבע בית המשפט כי המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא חוק האימוץ, ובנוסף חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק האפוטרופסות"). סעיף 68(א) לחוק האפוטרופסות מעניק לבית המשפט סמכות נרחבת לקבוע אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשם שמירת ענייניו של הקטין, משכך ולאור העובדה כי טובת הקטינות מחייבת יציבות ארוכת טווח ומניעת טלטולן קבע בית המשפט העליון כי הפיתרון שאינו אימוץ והוא המיטבי מבחינת הקטינות הוא אמנה "חזקה" לטווח ארוך. ההורים האומנים יירשמו כאפוטרופוסים לקטינות בנוסף לאב הביולוגי שהוא האפוטרופוס הטבעי על פי סעיף 14 לחוק האפוטרופסות.

בכל ההחלטות השוטפות מוסמכים ההורים האומנים להחליט והאב הביולוגי יקבל דיווח אחת לארבע חודשים על הנעשה במישור השוטף, במקרים חריגים יש להודיע לו מראש ולשמוע את דעתו. נקבע כי משמעות האפוטרופסות לאב הביולוגי היא בראש ובראשונה שמירה על כבודו וזהותו כאב ושמירת הזיקה לקטינות על ידי שימור הקשרים ביניהם, אך בפועל יוותרו הסמכויות המעשיות היומיומיות בידי ההורים האומנים.