ביהמ"ש המחוזי הפחית בעונשו של נאשם בעבירות מכס ומע"מ בשל עינוי דין

תופעה של התמשכות הליכים פליליים בעניינו של נאשם לתקופת זמן בלתי סבירה וללא סיבה מוצדקת מהווה עינוי דין אשר בעטיו גזר הדין עשוי להשתנות אף אם הנאשם מורשע. לדאבוננו תופעת עינוי הדין איננה חריגה במחוזותינו בין השאר לאור העומס הקיים במערכת המשפט. דוגמא לכך היא בפסק דין שניתן אך לאחרונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 12701-03-14 קונקה נ' מדינת ישראל- בית המכס אשדוד) בעניין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, בו הורשעו המערערים, חברה ומנהלה, בעבירות כנגד פקודת המכס, חוק מס קניה וחוק מס ערך מוסף.

בערכאה הראשונה הוטלו על המערער 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 120,000 ₪ וכן התחייבות בסך 30,000 ₪ למשך שנתיים שלא לחזור על העבירות בהן הורשע. עפ"י כתב האישום המערער הצהיר על ייבוא רמקולים, אלא שמבדיקה פיזית במכולה (שנערכה בשנת 2003) התברר כי נמצאו מאות אלפי סוללות, ומאות אלפי חפיסות סיגריות וכל זאת במטרה להשתמט מתשלום מכס, מס קניה ומע"מ. בימ"ש השלום כאמור הרשיע את המערער, תוך שהוא דחה את טענותיו בדבר היעדר מעורבותו ביבוא הרמקולים וממילא בניסיון הברחת הטובין. בימ"ש השלום ביסס את הרשעתו בעיקר על עדויותיהם של שני עובדי חברת עמילות המכס עמה עבד המערער באותה עת.

עיקר הטענות בערעור היו כי קיימת השערת חפות שלא נסתרה, לפיה ישנה אפשרות שהמערער נפל קורבן למעשה עוקץ של עבריינים. כמו כן נטען כי לא הוכחה כל זיקה בין המערער לחברה שטיפלה ביבוא, ובנוסף נטענו טענות כנגד קבילות הראיות, לרבות זיהוי קולו של המערער בשיחות באותה עת עם העדים שהעידו נגדו, לא הוכחה מה היתה תכולת המכולה ולא הוכח מה היה גובה המס שלא שולם. לעניין חומרת העונש טען המערער כי נוכח גילו המתקדם, מצבו הכלכלי שהתדרדר, מצבו הבריאותי והעובדה שההליך הפלילי נמשך כ- 11 שנים לאחר אירוע כתב האישום, לא היה צודק להטיל עליו עונש של מאסר בפועל וניתן היה להסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות.

ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער לעניין טענותיו לחפותו ואף קבע כי החלטת בית משפט השלום היתה נכונה לרבות מתחם הענישה שלדבריו היה סביר למדי נוכח כמויות הטובין שניסה המערער להבריח והיקף המס ממנו ניסה לחמוק. אלא שמנגד לשיקולים לחומרה, ביהמ"ש הביע מורת רוח מהשיהוי הבלתי סביר ממועד ביצוע העבירות ועד שתמו ההליכים בבימ"ש השלום, וזאת אף לאחר שיהוי בן 3 שנים נוספות מביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום ולמרות שלא מדובר היה בתיק מורכב יתר על המידה. בסופו של יום פסק הדין נכתב בביהמ"ש המחוזי בתום 11 שנים ממועד ביצוע העבירות וזאת לא בשל התנהלותו של המערער בתיק. נוכח האמור החליט ביהמ"ש לקבל את הערעור בחלקו ולהפחית 4 חודשים מהמאסר בפועל לכדי 8 חודשי מאסר. כל זאת בשל החמרה משמעותית בבריאותו של המערער, לרבות נסיבות אישיות וכלכליות שפקדו אותו חלקן בעקבות השלכות החקירה שהביאו להשמדת טובין בסך מיליוני שקלים והתמשכות ההליכים בעניינו.

 

אם כן, אנו נוכחים לראות כי משמעותו של עינוי דין כשמו כן הוא – גרימת סבל של ממש לבעל הדין בשל השלכותיו הישירות אשר גורמות לנאשם מתח ולחץ נפשי לאורך זמן הנגרמים עקב אי הוודאות לגבי עתידו. אך גם בשל השלכותיו העקיפות המביאות לעיתים קרובות לנזקים כלכליים כגון פיטורים ממקום העבודה, אי יכולת להתקבל למקומות עבודה אחרים ואף פגיעה בתא המשפחתי. במצבים אלו בהם נגרם עינוי דין, בייחוד כאשר מתלווה לכך גם שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום, ביהמ"ש בוחר, ובצדק יש לומר, להתחשב גם בנזקים שנגרמו לנאשם אגב כך ולהביא להפחתה בעונשו ואף לעיתים לאינו.