מאת: ;

הודעת חיוב גירעון מס בגין ייבוא רכב 4 שנים אחרי

לאחרונה הוגשה לבית משפט השלום בנצרת תביעה למתן סעד הצהרתי ת"א 25718-02-20 סבאג נגד בית המכס אשדוד במסגרתה ביקש התובע, כי בית משפט יצהיר על כך שהוא אינו חייב בתשלום תוספת המס בגין ייבוא אישי של רכב.
בחודש  08/2015 ייבא התובע מגרמניה רכב יוקרה מסוג פורשה שנת ייצור 2014 בהליך ייבוא אישי, בו הצהיר כי ערך הרכב עומד על 45,200 יורו, הגיש חשבונית מס מהספק ששמו "עמאר" והציג העברות על סכום זה שבוצעו ל"עמאר". התובע בהתאם להצהרתו לעיל שילם את מיסי הייבוא בסך 255,686 ₪. במסגרת חקירה שניהלו במכס ופנייה לרשויות המס בגרמניה התקבלו נתונים מהם עלה כי המחיר שעליו הצהיר התובע ברשימון הייבוא נמוך מהמחיר ששולם בפועל עבור הרכב כפי שדווח לרשויות המכס בגרמניה, ועמד על 64,000 יורו וכי הספק ממנו רכש את הרכב הינו בכלל "טוק". בהמשך גם התקבלו חשבונית מס שהופקה על שם התובע מהספק "טוק" על סך 64,000 יורו וכן העברות בנקאיות מ"עמאר" לטוק בסכום האמור וכן מסמכי יצוא שהוגשו לרשויות המכס בגרמניה מהם עלה כי המחיר עליו הצהיר התובע ברישומון אינו המחיר האמיתי של הרכב.
התובע טען כי הודעת החיוב שהוצאה לו נעדרת בסיס ראייתי מוצק וכי הרכב שוחרר לידיו לאחר שנמצא כי המחיר שעליו הצהיר נמצא סביר. משכך הוא עמד בנטל המוטל עליו לצורך שחרור הרכב ואין לדרוש ממנו תשלום הפרשי מס בגין הצהרה לא נכונה 4 שנים אחרי יום השחרור. עוד טען כי ייתכן ששני הספקים מעורבים בקנוניה לזיוף חשבוניות אשר לו אין כל קשר אליה וכי אין לחייבו להמציא ראיות שקשה להשיגן בעוד המדינה בעלת יכולות לעשות כן והסתפקה בראיות חלקיות בלבד.
המדינה טענה כי המחיר עליו הצהיר ביום השחרור נחזה להיות סביר ועובדה כי הרכב שוחרר אין בה כדי למנוע ממנה להוציא הודעת חיוב מעודכנת בהמשך לאחר שהגיעו לידיה ראיות בדבר מחירו האמיתי של הרכב. לטענתה, הראיות שברשותה מהוות ראיות מנהליות סבירות ומשכנעות ודי בהן כדי לקבוע כי מחיר הרכב האמיתי שונה מזה שהוצהר עליו.
כב' השופט אדהם ספדי דחה את התביעה ממספר טעמים:
המדינה הוכיחה כי קבעה את ערך הרכב על פי המחיר ששולם בפועל בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות המכס, וזאת על סמך מסמכים וראיות מנהליות שהגיעו לידיה מרשויות המכס בגרמניה במסגרת הסכם לשיתוף פעולה הדדי בין רשויות המכס בישראל לבין מדינות האיחוד האירופאי.
תקנה 2 לתקנות המכס (חישוב ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי), התשס"ז-2006 קובעת כלהלן:
"2(א)  ערכם של טובין שיובאו לשימוש עצמי לצורך חישוב המסים החלים עליהם, יהיה ערך העסקה כמשמעותו בסעיף 132 לפקודה, אם הוכיח זאת מייבא הטובין להנחת דעתו של המנהל".
ואילו סעיף 132(א) לפקודת המכס [נוסח חדש], שכותרתו "ערך עסקה", קובע כלהלן:
"132.   (א)  ערך עסקה הוא המחיר ששולם או שיש לשלמו בעד הטובין, בעת מכירתם לשם ייצוא לישראל (להלן – מחיר העסקה), בתוספת ההוצאות והסכומים המפורטים בסעיף 133, ובלבד שהתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף קטן (ב)"
בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות המכס יחד עם סעיף 132 לפקודה, דרך המלך לקביעת ערכם של טובין שיובאו היא על פי המחיר ששולם עבורם בפועל. ראו גם ע"א 256/17 הרשקוביץ שי נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, אגף המכס והמע"מ פסקה 7; וכן ת"א (מחוזי מרכז) 37198-11-13 שי הרשקוביץ ואח' נ' מדינת ישראל- רשות המיסים פסקה 42.
בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה להראות כי המחיר שהוצהר הוא המחיר ששולם בפועל מוטל על מייבא הרכב, ובמקרה שלפנינו על התובע, וכך נקבע בעניין זה בעניין הרשקוביץ:
"הנטל להוכיח שהמחיר המוצהר הוא אכן המחיר ששולם בפועל מוטל על מייבא הטובין. זאת גם בהתאם לעיקרון הקבוע בדיני מיסים, ובכלל זה מיסי יבוא, לפיו ככלל, נטל השכנוע רובץ על כתפי הנישום, ובענייננו המייבא" (פסקה 7 לפס"ד).
בהתאם לכך נקבע גם כי על התובע הנטל להוכיח כי הודעת החיוב בדבר הגרעון במס הוצאה לו שלא כדין. עולה אפוא כי הנטל על התובע להוכיח כי הצהרתו לעניין ערך הרכב והחשבונית שהגיש הם הנכונים, וכי נפל פגם בהחלטת המדינה לקבוע את ערך הרכב על פי המסמכים שהתקבלו בידיה.
החלטתה של המדינה נסמכה על מסמכים שהתקבלו מגרמניה ואף הוגשו העתקי המסמכים שהתקבלו וכן התכתובות המלאות עם רשויות המכס בגרמניה. נוסף לכך עמדו בפני המדינה אישורים על ביצוע שלוש העברות בנקאיות תמורת הרכב לספק "טוק" שסכומן הכולל תואם את מחירו של הרכב על פי חשבונית הרכישה שהוציאה "טוק" ואת מועדי התשלומים המפורטים בה.
כמו כן, עמדה בפני המדינה הצהרת ייצוא רשמית שהוגשה לרשויות המכס בגרמניה, ממוענת לתובע, שבמסגרתה הוצהר כי הרכב נמכר בסך של- 64,000 אירו, וכי מוכר ומייצא הרכב הוא "טוק" ולא "עמאר" כפי שהצהיר התובע.
לאור האמור, מסקנת בימ"ש היא כי בפני המדינה עמדו די ראיות המשתלבות יחד ותומכות זו בזו, אשר מעידות על קשר ממשי בין התובע וחברת "טוק" וקושרות אותו באופן ברור לעסקה בסכום האמור. ראיות אלה יוצרות תשתית עובדתית שניתן להסיק ממנה באופן סביר וראוי כי הרכב נרכש מ"טוק" במחיר גבוה משהוצהר על ידי התובע.
התובע לא שכנע מדוע יש לתת לחשבונית של "עמאר" עדיפות על החשבונית של "טוק" והוא גם לא הוכיח שהראשונה דווחה לרשויות המכס בגרמניה.
נוסף על כך, התובע נמנע מלהגיש תדפיס תנועות מחשבון הבנק שלו למועדים הרלוונטיים, על אף שהיה מודע לראיות שבידי המדינה ועל אף שהיה בכך כדי לתמוך בטענתו שלפיה ההעברה הבנקאית בסך של- 44,000 אירו הייתה ההעברה היחידה שביצע עבור הרכב וכי לא בוצעו על ידו העברות כספים נוספות. התובע אמנם העיד כי היה באפשרותו להביא אישור כי המדובר בהעברת המט"ח היחידה שביצע במסגרת חשבונו, אולם אישור שכזה מעולם לא הוגש.
מכאן שהייתה חשיבות רבה להצגת תדפיס תנועות מחשבון התובע לכל התקופה הרלוונטית שבמהלכה בוצעו ההעברות הבנקאיות מעמאר לטוק, ולו כדי להפריך את המסקנה הסבירה העולה מחומר הראיות, שלפיה בוצעו העברות נוספות מהתובע לעמאר התואמות את ההעברות מעמאר לטוק.
כידוע, הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית, מקימה חזקה שבעובדה כי אילו הובאה הראיה היה בה כדי לפעול לחובתו של הצד הנמנע מהבאתה ומחזקת ראיות של הצד שכנגד - ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' וכן ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח'. על כן, הימנעות התובע מהגשת תדפיס תנועות מחשבון הבנק לתקופה הרלוונטית נזקפת לחובתו והיא מחזקת את המסקנה העולה מאותן ראיות מנהליות שעמדו בפני המדינה כשהחליטה על הוצאת הודעת החיוב.
זאת ועוד, התובע נמנע מלחשוף את פרטי תהליך הרכישה והייבוא במלואם ואף הימנעות זו פועלת לחובתו.
עוד לא עלה בידי התובע להסביר כיצד קיימות על שמו שתי חשבוניות שונות משני ספקים שונים, וכיצד נמצאו אצל "טוק" אישורים על שלוש העברות בנקאיות שנעשו בשמו באמצעות "עמאר". יש לתהות כיצד הוצאה חשבונית של עמאר 4 ימים לפני מועד העברה עוד טרם הועבר תשלום כל שהוא והדבר מעורר חשד של ממש לעניין מהימנות החשבונית שהוצאה על ידי עמאר.
עוד ציין השופט בפסק דינו, כי לא מצא לקבל טענת התובע כי יתכן שמדובר בקנוניה בין שני הספקים.
בעניין זה ראוי להזכיר כי "טענה של קנוניה או של מרמה ... היא טענה הנבחנת באמות מידה מחמירות" - ע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ בפירוק נ' עזבון המנוחה שלוה קושניר ז"ל פסקה 23. "טענת קנוניה דורשת נטל מוגבר של ראיות" - ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פסקה 11. ראו גם: ע"א 3173/12 נחמיה עזרא נ' גרשון גאריביאן- פסקה 15; וכן חיבורו של י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, 2009), בעמ' 1776-1772]. התובע לא עמד בנטל הרגיל ובוודאי לא בנטל המוגבר להוכיח טענת הקנוניה.
בסיום פסק דינו קבע השופט כי התובע לא טען ולא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע לא פנה הוא לצורך בירור פשר הדברים לאחר שנודע לו הדבר, דחה את תביעתו ופסק לו 20,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
 

לסיכום

בכל מקרה של מחלוקת עם רשויות המכס הנטל על הוכחת התשלום האמיתי של הרכב מוטלת על המייבאו. הימנעות מהבאת עדות או ראיה פועלת תמיד לחובת הצד שנמנע מלהביאה ותמיד רצוי ומומלץ להיעזר בעורך דין הבקיא בתחום אשר יידע להכווין, למזער נזקים ולייצג נאמנה את היבואן.
 
 

לפגישה אישית
חייגו 03-6109100

או השלימו את הפרטים הבאים

הדפסת המאמר

דירוג המאמר

 

1 ע"י 1 גולשים

הוסף תגובה

זקוקים לעורך דין?

חייגו: 03-6109100 או השאירו פרטים
אני מאשר/ת בזאת לדורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס ושות' לשלוח לי ניוזלטרים/דיוור של מאמרים, מידע, חידושים, עדכונים מקצועיים והודעות, במייל ו/או בהודעה לנייד. הרשמה לקבלת הדיוור כאמור תאפשר קבלת דיוור שבועי ללא תשלום. ניתן בכל עת לבטל את ההרשמה לקבלת הדיוור ע"י לחיצה על מקש "הסרה" בכל דיוור שיישלח.