28/5/2014
לאחרונה נידונה תביעה בעניין עסקאות נוגדות במקרקעין, אשר בה עתרו התובעים לסעד הצהרתי על זכותם במגרש אשר נרכש על ידם שנים קודם לכן. פסק הדין שניתן דחה את התביעה וקבע את עדיפותם של הרוכשים השניים, וזאת בין היתר בנימוק של חוסר תום לב מצד התובעים.
הרקע לתביעה הוא התקשרותם של התובעים בחוזה רכישת מגרש ביישוב גני מודיעין מהחברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ (להלן: "החברה 1") בשנת 1981. לאחר הגרלה שנערכה בשנת 1984, הוקצה להם מגרש בתחומי היישוב. המחלוקת התעוררה 25 שנים לאחר מכן, בשנת 2009, עת שהחברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בית חורון בע"מ (להלן: "החברה 2") החכירה את אותו המגרש לצדדים שלישיים (להלן: "הרוכשים"). בשנת 2010 גילו התובעים לטענתם כי במגרשם נבנו שתי קומות של בית.
בעקבות כך הגישו התובעים לביהמ"ש המחוזי בירושלים עתירה למתן סעד הצהרתי לפיה התבקש ביהמ"ש ליתן צו לביטול חוזה החכירה של הרוכשים, כמו גם צו להריסתו של המבנה שהוקם במגרש.
עתירתם של התובעים התבססה על הטענה כי רכשו את זכות הבעלות בקרקע במסגרת חוזה ומאחר והחוזה לא בוטל עימם מעולם, הוא גובר על כל הסכם מאוחר יותר שנכרת. על כן, זכאים הם לטענתם להירשם כחוכרים לדורות במגרש האמור. מנגד, טענו הרוכשים כי המגרש נרכש בתום לב ובתמורה מהחברה 2, ואילו שתי החברות יחד טענו כי החוזה עם התובעים בוטל, בהתאם לתנאיו, מבעוד מועד, עקב אי תשלום דמי הפיתוח עבור המגרש שהתחייבו התובעים לשלם.
במהלך הדיון בפני ביהמ"ש התברר במסגרת חקירה נגדית כי התובעים כלל אינם בעלי הזכויות בנכס המקרקעין, וזאת מאחר והזכויות הועברו לאחות התובע אשר העבירה את זכותה בנכס הלאה לצד שלישי אחר. בעקבות כך ביקשו התובעים לטעון כי טענות הנתבעים מביאה למחיקת התביעה בלבד שכן מדובר בהיעדר עילה. אלא שביהמ"ש דחה את טענתם של התובעים לאור טענת הנתבעים להיעדר יריבות. טענה שביהמ"ש קיבל ואשר מביאה לידי דחיית התביעה.
עוד קבע ביהמ"ש כי טעם נוסף לדחיית התביעה היא העובדה שהתובע לא ציין בתצהירו ובכתבי טענותיו את עובדת העברת הזכויות במגרש לאחותו עובר להגשת התביעה, וכי אחותו העבירה את הזכויות במגרש הלאה לצד שלישי. ביהמ"ש קבע לאור זאת, כי חוסר ניקיון כפיו של התובע הוא שיקול בפני עצמו אשר יכול להשפיע על ביהמ"ש להיעתר למתן הסעד ההצהרתי לו עתר, וגם בשל כך דין התביעה להידחות.
אם כן, מתן סעד הצהרתי הם מסוגי הסעדים הנתונים לשיקול דעתו של ביהמ"ש אשר יכול לשקול לצורך העניין גם את התנהגות בעל הדין במסגרת המחלוקת. כאשר עולה רושם של חוסר ניקיון כפיים מצד בעל דין הדורש את הסעד, ימנע ביהמ"ש מלהעניקו לאותו בעל דין.