בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק בורר, שאושר ע"י בימ"ש מחוזי בתל אביב

מאת: אלי דורון, עו"ד; איריס בורקום, עו"ד; טל חשוב משפטן

15/2/2018

לאחר מאבק דיוני לא פשוט ולמרות קשיים שהוערמו על ידי הנתבעים, הצליחה עו"ד איריס בורקום ממשרדנו, להביא להכרעתה הסופית של מחלוקת חוזית רבת שנים שנתגלעה בין שותפים בחברה ולאשר את פסק הדין באופן סופי ומוחלט, המזכה את התובעים בתמורה החוזית.

שוב הוכח מוסד הבוררות כאמצעי שאין להתעלם ממנו ויש ליחס לו חשיבות דיונית, מקצועית, לא פחותה מזו הנדרשת בבתי המשפט. חשיבותו של פס"ד זה נוגעת לסמכויותיו של הבורר ולתוקפו ואופיו של הליך הבוררות כולו על פי הסכם בוררות אשר לא היה כפוף לשום התניות דיוניות ו/או סדרי דין.

רקע:

בין הצדדים, בעלי מניות בחברת "קוסמודילר" (להלן: "החברה"), נתגלע סכסוך בעניין הסכם ניהול ופיקוח בפרויקט בנייה. בעקבות כך, ניהלו הצדדים הליך בוררות. במסגרת פסק הבוררות חויב המבקש לשלם למשיבים סכום בסך 45,000$ המהווים חלק מדמי הניהול המגיעים על פי הסכם הניהול (להלן: "דמי הניהול") וכן סכום בסך 400,000₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאותיהם (להלן: "החזר ההוצאות").

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, בטענה כי הבוררת שניהלה את ההליך חרגה מסמכותה מאחר שפסקה למשיבים סכום חלקי בגין החזר דמי ניהול לאור זאת שהשלב שבו הופסקו העבודות בפרויקט לא הצדיק תשלום כאמור וכן מכיוון שהמשיבים לא עתרו לסעד "חלקי" חלופי[1]. כמו כן, טען המבקש כי הבוררת לא הייתה רשאית לפסוק למשיבים החזר הוצאות מכיוון שהם לא תמכו את טענותיהם בנדון בראיות.

בית המשפט המחוזי מפי כבוד השופטת י' שבח דחה את טענות המבקש. נקבע כי הבוררת לא חרגה מסמכותה ואף הובהר כי כשם שבימ"ש רשאי לפסוק חלק מהסעד, כך גם בוררת, בוודאי במסגרת הליך בו היא אינה כפופה לסדרי דין ויכולה לפעול בדרך הנראית לה מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של חילוקי הדעות. לא זו אף זו, נקבע כי משעה שהבוררת קבעה את שקבעה לאחר שנערכו לפניה חקירות ונטענו טענות – אין לומר כי קביעתה בדבר החזר ההוצאות מגלה פגם.

בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון:

בקשת רשות הערעור לביהמ"ש העליון התמקדה בשתי טענות מרכזיות. ראשית טען המבקש, כי פסק הבוררות ניתן ללא סמכות כנגד מי שלא היה צד לבוררות ולא היה מיוצג בה (טענה זו עניינה בכך שפסק הבוררות מטיל חיובים על החברה אף על פי שהחברה לא הייתה צד להליך הבוררות); שנית, שב המבקש על טענתו לפיה חיובו בתשלום החזר ההוצאות נקבע ללא שהונחה תשתית ראייתית לשם פסיקת הסכום.

מנגד, המשיבים שיוצגו על ידי עו"ד איריס בורקום, טענו כי פסק הבוררות אמנם מטיל חבות על החברה למרות שאינה רשומה כבעלת דין "פורמלית" בפסק הבוררות, אלא שהדבר מעוגן בהסכמה דיונית קודמת שאליה הגיעו הצדדים, לפיה הגם שהחברה לא תהא מיוצגת בהליך הבוררות, היא זו שתישא בתוצאותיו. עו"ד איריס בורקום ביססה טענתה זו על מסמכים שונים, לרבות מסמך הסכמות בין בעלי המניות בחברה, חלופת מיילים, והחלטה שניתנה על-ידי הבוררות בנדון. לטענת המשיבים, לנוכח ההסכמה הדיונית, המבקש מושתק מלטעון כי הטלת החיובים על החברה אינה כדין.

לאחר בחינה מדוקדקת של טענות הצדדים, הגיע כבוד השופט ניל הנדל לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות תוך חיובו של המבקש בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עו"ד. בהחלטתו, הבהיר כב' השופט הנדל כי בית המשפט לא נוטה ליתן רשות ערעור על פסקי דין שעניינים ביטול או אישור פסק בוררות אלא במקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת היבט עקרוני-כללי החורגת מעניינם המוגדר והפרטני של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות ערעורית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין[2].

בית המשפט העליון אפוא, קיבל את טענת המשיבים באשר לחיובה של החברה על אף שלא הייתה רשומה בפסק הבוררות כבעלת דין פורמלית, ובהתייחס לטענות המבקש קבע בית המשפט: "דומה שטענות המבקש אינן משכנעות, וממילא לא בנקל היה מקום להתערב בקביעת הבוררת בנדון, שהתבססה על היכרותה הקרובה את השתלשלות העניינים, נסיבות התיק, וההסכמה הדיונית".

החלטה זו של בית המשפט העליון מלמדת אותנו כי הליך בוררות איננו קרדום לחפור בו וכי על הצדדים המנהלים הליך בוררות להביא בחשבון את כוחו של פסק הבורר ולא להקל בו ראש. מהכרעתם של בתי המשפט המחוזי והעליון, אשר הביאו לידי ביטוי בפסיקתם את חשיבות הסכם הבוררות והתניות בו, ניתן ללמוד כי להסכם הבוררות חשיבות מהותית בחיי המעשה.