30/12/2015
מזונות הינם תשלומים תקופתיים/חודשיים שנועדו לפרנס ולכלכל את הזכאי להם וכוללים, בין היתר, תשלומים עבור מזון, ביגוד והנעלה, שכר דירה או משכנתא, הוצאות החזקת הבית והמיסים, קרי טלפון, חשמל, ארנונה, מים וכו’, הוצאות חינוך ובריאות וכל יתר ההוצאות והצרכים של הזכאים. ככלל הבעל/האב הוא שמחויב לשלם מזונות לאשתו ולילדיו.
איחור בביצוע תשלום דמי מזונות שנקבעו
בהסכם גירושין או בהחלטה שיפוטית הנו בגדר הפרה של החלטה שיפוטית או חיוב חוזי לתשלום סכום כסף, ומשכך עומדת לזכאי לדמי המזונות התרופה הקבועה בסעיף 11(ב)
לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, היינו פיצוי בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד ליום התשלום בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), אם לא קבעה הערכאה השיפוטית המוסמכת שיעור אחר.
בס' 5(ב) לחוק פסיקת ריבית נקבע כי סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם במועד הפירעון, ייווספו עליו ממועד הפירעון ועד למועד התשלום בפועל, הפרשי הצמדה וריבית בצירוף ריבית צמודה. ככלל, הלכה פסוקה היא כי תשלומי מזונות ברובם המכריע יוצמדו למדד, בין אם מקורם בהסכמה בין בני הזוג ובין אם מקורם בפסיקת בית המשפט (ראה:
ע"א 177/81 רחל גלעדי נ' ד"ר ישראל גלעדי, פ"ד לו(3) 179). מטרת ההצמדה, כאשר מדובר בדמי מזונות, הנה שמירה על ערך הכסף לצורך הבטחת סל המצרכים הריאלי לו נזקקים מי שהוצאות קיומם תלויים בתשלום דמי המזונות.
בדרך כלל, דמי המזונות צמודים למדד המחירים לצרכן המתפרסם ע”י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומעודכנים מידי 3 חודשים, ללא חיובי הפרשים בין עדכון אחד למשנהו. בשנים האחרונות ניתן לראות כי רוח חדשה מנשבת בין כותלי בית המשפט, ובפסיקה מאוחרת עולה כי בתי המשפט מייחסים משקל נכבד לנסיבות בהן מוגשת תביעה לתשלום דמי מזונות בשיהוי.
במה דברים אמורים?
בסעיף 11(ב) לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות"), נקבע: "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט."
משך שנים קבעה ההלכה הפסוקה כי הוראותיו של חוק המזונות אינן חלות על מי שהחיוב במזונות לגביו נובע מהוראות הדין האישי החל עליו. בשנים האחרונות החלה להתפתח פסיקה של בתי משפט לענייני משפחה, ואף של בית המשפט המחוזי, הקוראת להחלת הוראות החוק הנ"ל גם על יהודים ובעלי דין אישי (ראה למשל עמ"ש 9560-07-13 א' נ' א' [פורסם בנבו, 27.3.14] , רמ"ש (ת"א) 34024-01-13 ר' ל' נ' ע' ל' [פורסם בנבו, 17.4.13]). לפי עמדה זו, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך ורשאי להחיל את הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות גם על מי שחייב במזונות מכוח הדין האישי.
משכך, במקרים בהם נדרש מתן אישורו של בית המשפט במסגרת סעיף 11(ב) לחוק המזונות, הסעד הינו אישור לזכאי לגביית דמי מזונות שהוא נמנע מלפעול לגבייתם מעבר לתקופה בת שנתיים. בשני המקרים בוחן בית המשפט את תום ליבם של הצדדים, ובסופו של התהליך הסעד האופרטיבי הינו זכות לגביית ריבית והצמדה כפי שנפסק בהלכת יולזרי (ראה:
בר"ע 2153/04 עיריית תל אביב יפו נ' יולזרי ישראל [פורסם בנבו]).
ככלל, עמידה על זכות בשיהוי בלתי סביר נתפסת כמנוגדת לחובת תום הלב, ולאור מרכזיותו של עקרון זה ימנע בית משפט, דרך כלל, מלהעניק סעד לזוכה אשר "ישן על זכותו" ולא נקט בהליכים למימוש זכייתו בפסק דין. עם זאת, נקבע כי חוסר פעילות בגביית מזונות במשך שנים, אינה מעלה חזקה של מחילה או ויתור, אלא יש בה, לכל היותר, כדי להעביר את הנטל על שכמו של הזוכה להוכיח כי החוב לא סולק (ראה: תמ"ש 79052/98 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 2.01.01]).
לאור האמור, ניתן להבחין בסייג פרי הפסיקה לפיו במידה וחוב המזונות נידרש שלא בתום לב ולאחר יותר משנתיים מיום פסיקת המזונות, תשלומי ריבית והצמדה מכוח חוק הריבית נתונים לשיקול בית המשפט, ובמקרים חריגים אף עצם תשלום דמי המזונות.
בהקשרם של דיני המזונות ניתן למצוא יישום של עקרונות השיהוי וחובת תום הלב באכיפת חיובים גם בפסיקה אשר שללה גבית ריבית והצמדה מזוכה אשר השהתה במימוש זכויותיה (ראה: ע"מ 000416/06 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו]; תמ"ש 12081-04 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו, 16.9.10]. יש לציין כי סעד אופרטיבי דומה נתון לרשם ההוצאה לפועל לו סמכות להפחית מהחוב, אם בדרך של ביטול או בדרך של הפחתת ריבית או הצמדה, זאת הן מכוח סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 והן במסגרת
תקנה 126 א' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979. לפיכך, בני זוג אשר חל עליהם הדין האישי זכאים לקבל סעד זה שעניינו באופן ביצוע פסק הדין גם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.
לסיכום, ככל שמדובר בדיני מזונות, שיהוי בעמידה על זכות איננו מוביל באופן אוטומטי להפחתת תשלומי קרן, ריבית או הצמדה, אלא מוביל להיפוך נטל ההוכחה, מקום בו על הזוכה להוכיח כי לא סולק החוב ואין המבקש פועל בחוסר תום לב. במידה ולא עמד הזוכה בנטל, נתונה לבית המשפט ולרשם ההוצאה לפועל הסמכות להפחית מגובה החוב, בדרך כלל על ידי הפחתת תשלומי הריבית או ההצמדה, ובמקרים מיוחדים גם לבטלו לחלוטין.
חיפוש 
סגור 
