16/12/2015
ביום 14.10.2015 דחה בג"ץ את העתירה בתיק בג"ץ 3820/10 זאב אייזקס נ' מנהל האוכלוסין -משרד הפנים, בה טען העותר לזכאות לתעודת עלייה ולאזרחות מכוח יהדותו של אביו, וזאת על פי סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950. סעיף זה מקנה את הזכויות המוקנות ליהודי מכוח חוק זה גם לבניו ונכדיו, למעט אדם שהיה יהודי, אך המיר דתו מרצון.
התכליות לסעיף זה, כפי שתוארו בידי השופטת ארבל בבג"ץ 6247/07, הן עידוד עלייה, מניעת התבוללות, איזון בין ההגדרות השונות למונח "יהודי" בחוק השבות, עשיית צדק ושמירה על שלמות התא המשפחתי. המשיב טען כי אין העותר זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות, מכיוון שהמיר דת מרצון בבגרותו, אינו מגדיר את עצמו כיהודי ואף מתפרנס מהפצת כתבי קודש משיחיים נוצריים. על כן, לטענת המשיב, חל על המקרה הסיפא של
סעיף 4א(א): "להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". בפסק דינו, קבע בג"ץ כי ההכרעה בעניין מתן מעמד מכוח חוק השבות צריכה להיעשות לאור תכליתו של חוק זה. תכלית זו אינה מתקיימת במקרה בו מדובר באדם אשר עיסוקו בהפצת כתבי קודש נוצריים וכי אינו טוען כי הוא יהודי במשמעות המקובלת. לאור כל זאת, דחה בית המשפט את העתירה ואף ביטל את הצו הזמני האוסר להרחיק את העותר מישראל.
חיפוש 
סגור 
