מיהו עובד זר לצורך חבות מעסיק בהיטל עובדים זרים?

זו השאלה שעלתה שוב לאחרונה בפני בית המשפט העליון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 7553/14 רצון ואח' נ' פקיד שומה). השאלה שנידונה בפני ביהמ"ש התייחסה לפרשנות הנכונה שיש ליתן למושג "עובד זר" בכל הקשור לעצם חבות המערערים בתשלום היטל בגין העסקת עובדים זרים על ידם לפי חוק ההיטל [חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003].

ביהמ"ש העליון מפי הנשיאה נאור דחה את הערעור וקבע כי נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי מפי השופט ד"ר אחיקם סטולר מקובלים עליו ואין מקום להתערב בפסק הדין המנומק. ביהמ"ש העליון קבע כי הפרשנות של המערערים למונח "עובד זר" איננה מתיישבת עם לשונו של החוק, וכמפורט בהרחבה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, המונח עובד זר יפורש בהתאם לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

 

טענות הצדדים
טענת המערערים היתה כי פרשנות נכונה בעניין העובדים שהועסקו על ידם מחייבת את המסקנה שלעניין תשלום ההיטלים על ידם, העובדים הינם תושבי ישראל ועל כן אין הם חייבים בתשלום ההיטל. עיקר טענתם של המערערים נשענה על פרשנות המונח "תושב" בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], וזאת לאור האמור בסעיף 44(ב) בחוק ההיטל לפיו "לכל מונח בפרק זה תהיה המשמעות הנודעת לו בפקודת מס הכנסה, אלא אם כן נאמר במפורש אחרת". לטענת המערערים, מאחר ומתקיימות החזקות המספריות אשר מכוחן יחיד ייחשב תושב ישראל בהתאם לפקודה, (וזאת אם יחיד שהה בישראל מעל 183 ימים בשנה או אם שהה בסה"כ 425 ימים בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה, כאשר מתוך זה שהה לכל הפחות 30 ימים בשנת המס בישראל), הרי שהנטל לסתור חזקות אלה מונח על כתפי המשיב. יתרה מכך, לטענת המערערים אף מתקיים מבחן מרכז החיים בעניין עובדיהם וגם לפיכך הם למעשה תושבי ישראל, לאור שורה של אינדיקציות וביניהן - מקום עיסוקם של העובדים, מקום מגוריהם, חיי החברה שניהלו, כוונתם הסובייקטיבית להמשיך לשהות בארץ ועוד. משכך, לאור היות עובדיהם תושבי מדינת ישראל, אין הם חייבים בתשלום היטל בגין העסקתם כעובדים זרים. 

מנגד טען פקיד השומה כי עובד זר המועסק בישראל מכוח חוק עובדים זרים ומקבל היתר שהיה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 איננו יכול להיות תושב. עצם העובדה שאדם נכנס לישראל כעובד זר עפ"י היתר מיוחד שניתן למעסיקו מכוח חוק עובדים זרים ובהתאם לחוק הכניסה לישראל, שוללת ממנו את האפשרות להיות "תושב ישראל", תהא אשר תהא משך תקופת העסקתו. על מנת שחוק ההיטל לא יחול בעניינו של מעסיק, על העובד שלא להיות מועסק בהתאם להוראות חוק עובדים זרים. עוד טען פקיד השומה, כי המערערים הפסיקו לשלם את ההיטל ללא כל הודעה לרשות המיסים, ובכך למעשה הכשילו המערערים את האפשרות לבחון את סוגיית מרכז החיים בזמן אמת, ועתה משהעובדים עזבו את ישראל, לא ניתן יותר לבחון את הסוגיה, מה גם שאף בזמן אמת בחינת שאלת מרכז החיים היתה בעייתית ללא שיתוף פעולה מצד המערערים.

 

החלטת בית המשפט המחוזי
כאמור, ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים ואף הרחיב לעניין תכליתו של חוק ההיטל. מסקירת ההיסטוריה החקיקתית של חוק ההיטל ניתן ללמוד כי המחוקק פעל לצמצם את התמריץ הכלכלי הטמון בהעסקתם של עובדים זרים לאור היות עלות העסקתם נמוכה מעלות העסקת עובד ישראלי. קרי, מטרת החוק הינה הטלת מס לצורך הקטנת הכדאיות בהעסקתם של עובדים זרים ומניעת העדפתם על פני תושבי מדינת ישראל. על כן הפרשנות שמציעים המערערים, לפיה יש לפנות לפקודת מס הכנסה על מנת להגדיר את המונח תושב בחוק עובדים זרים חסרת כל הגיון ומחטיאה את כוונת המחוקק. ביהמ"ש קבע כי חוק ההיטל מפנה לחוק עובדים זרים אשר קובע את הכללים החלים על מעסיק החפץ להעסיק עובד זר.

מלשון החוק עולה כי עובד זר מורשה לעבוד בישראל ולשהות בה רק על בסיס היתר מיוחד הניתן למעסיק מכוח חוק עובדים זרים ולפי חוק הכניסה לישראל. לפיכך, עצם הגעתו של עובד זר לישראל על מנת לעבוד, גם אם נמשכה על פני מספר שנים, איננה עובדה ההופכת אותו כשלעצמה לעובד שאינו זר. כן דחה ביהמ"ש את טענת המערערים כי לפי סעיף 44(ב) לחוק ההיטל יש לפרשו לפי פקודת מס הכנסה. סעיף 44(א) לחוק ההיטל קובע מפורשות כי עובד זר יהיה כהגדרתו בחוק עובדים זרים. בנוסף, בסעיף 48א לפקודה קיימת הגדרה למושג עובד זר אשר דווקא מפנה לחוק עובדים זרים. כמו כן, המחוקק לא התייחס בפקודה לשאלת החבות בהיטל למרות שחזקה עליו שהיה עושה כן אילו היה מעוניין בכך. יתירה מכך, במסגרת סעיף 44(א) לחוק ההיטל, החריג המחוקק קבוצות ייחודיות אשר העובדים נשוא הערעור אינם נמנים עליהם.

 

קביעת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון, בפסק דין תמציתי וקצר, קבע כי הוא מאמץ את כל נימוקיו של בית המשפט המחוזי והוסיף כי הפרשנות שהציעו המערערים מוקשית ואינה מתיישבת עם לשונו של החוק. אמנם נקבע בחוק ההיטל כי מונחים יפורשו לפי הפקודה, אך זאת "אלא אם נאמר במפורש אחרת", ובענייננו נאמר במפורש בחוק ההיטל כי המונח "עובד זר" יפורש בהתאם לחוק עובדים זרים. לפיכך, אין רלוונטיות להוראות הפקודה, במיוחד בשים לב לכך שעל פי ההלכה, משמעותו של מונח – לרבות של המונח "תושב ישראל" – יכולה להיות שונה בחוקים שונים, בהתאם להקשרו של המנוח ובהתאם לתכליותיהם.

לסיכום, עובד זר המועסק בישראל מכוח חוק עובדים זרים ומקבל היתר לשהייה בישראל על פי חוק הכניסה לישראל - איננו תושב, תהא אשר תהא תקופת העסקתו בישראל. עם זאת, ככל שנישום חפץ לטעון לתושבותו של עובד זר המועסק על ידו, טענתו צריכה להיות נתמכת בהוכחות ואסמכתאות באופן פרטני בהתייחסות לעובד הספציפי, תוך הודעה לפקיד השומה בזמן אמת כי הוא סבור שאיננו חייב בהיטל בגין העובד.