19/7/2023
פסק הדין נוסף בעניין יינות ביתן - קנס גירעון והטלתו
בית המשפט העליון דחה ערעור מס הכנסה שהגישה רשת מרכולים לממכר קמעונאי של מוצרי מזון בעקבות דיווח על הכנסה חייבת והפחתת מס שעליה לשלם
בפסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 3454/21, יינות ביתן בע"מ נ' פקיד שומה אשקלון קבע בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור שהגישה חברת המערערת בע"מ ("המערערת") על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את החלטתו של פקיד שומה אשקלון לחייב את המערערת בקנס גירעון בשיעור 15% ובהוצאות משפט בסך 250,000 ₪ על רקע החשד שהמערערת יצרה מצג עובדתי שגוי, שלא בתום לב, בניסיון להצדיק את הדיווח על הכנסתה החייבת ולהפחית את המס שעליה לשלם.
כב' השופטת ברון קבעה כי בית משפט הדן בערעור מס רשאי לקבוע את שיעורו של קנס הגירעון שיוטל, בתנאי שהונחו לפניו כל הנתונים הדרושים בעניין, ושלצדדים ניתנה הזדמנות לטעון לגביו. תנאים אלה מתקיימים במקרה דנן, ועל כן קבעה כי אין מקום להורות על ביטול הקנס. ובנוסף, בימ"ש המחוזי עמד על ההוצאות משפט בהתאם לאמות המידה לעיל, תוך התאמתן למאפייניו הייחודיים של הליך ערעור המס, ואף שלחובת המערערת נפסקו הוצאות על הצד הגבוה, פסיקתן נעשתה בהתאם לנסיבות המקרה. ומשכך דחה בית המשפט העליון את הערעורים.
רקע עובדתי בתמצית
ברקע המחלוקת המרכזית בין הצדדים נערכה עסקת רכישת מניות בשנים 2013-2014 שבגדרה רכשה המערערת 100% ממניות של רשת החנויות 'כמעט חינם', חברה ציבורית. התמורה ששילמה המערערת בעד המניות, לאחר חלוקת דיבידנד ע"י כמעט חינם עמדה על 266.9 מיליון ₪ .
המערערת ייחסה את עלות רכישת המניות לשני נכסים נפרדים: "רכישת מניות" ו"זכות למענק ספקים", כאשר עלות ה'זכות למענק הספקים' הופחתה ונוכתה מהכנסתה החייבת כהוצאה במהלך השנים העוקבות, וזאת בהתאם לחוות דעת כלכלית שקיבלה המערערת.
פקיד השומה חייב את המערערת במס וקבע ביחס לעסקת רכישת מניות כי הנכס היחיד שרכשה המערערת בעסקה היה מניות, בהתאם להערכות שבוצעו לשווין. פקיד השומה טען ש"זכות למענק ספקים", נוצרה יש מאין ולצרכי מס בלבד, וכי לא קיים נכס שניתן להפחיתו. למערערת נוצרו עלויות שונות ברכישת המניות בסך כולל של 1.7 מיליון ₪, בעוד שבדוחותיה הכספיים בחרה היא לרשום 750,000 ₪ מהסכום האמור תחת "חייבים לזמן ארוך", ותבעה אותו בניכוי מהכנסתה החייבת על פני חמש שנים. כפועל יוצא מכך, ניכתה המערערת סכום של 150,000 ₪ בשנים הנדונות. פקיד השומה סיווג סכום זה כחלק מעלות רכישת המניות, היוון אותו לעלות המניות, וכפועל יוצא לא התיר ניכוי של הוצאה בסך של 150,000 ₪ בכול שנה.
על שומתו זו הגישה המערערת ערעור בפני בית המשפט המחוזי שנדון בהליך ע"מ 54050-01-18, יינות ביתן בע"מ נ' פקיד שומה אשקלון. מיסים לה/2 (יוני 2021) ה-21
פסק דינו של בית משפט קמא
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המס על כל חלקיו, ובתוך כך הטיל על המערערת קנס גירעון בשיעור של 15% וקבע כי תישא בהוצאות פקיד השומה בסך 250,000 ש"ח. בפסק הדין המקיף נקבעו ממצאי עובדה ומהימנות רבים ונפרשה יריעה נורמטיבית רחבה בהתייחס לדיני המס הרלוונטיים. כל אלה הובילו למסקנה חד-משמעית שלפיה המערערת רכשה בעסקה מניות ותו לא, וכי גם אם הייתה רוכשת זכות למענק ספקים כנטען, לא היה בכך כדי לאפשר לה לנכות פחת מהכנסתה בהיעדר הוראה נורמטיבית המתירה לעשות זאת.
-
עצם הגדרת הזכות למענק ספקים כנכס: בית המשפט המחוזי קבע שהזכות למענק ספקים אינה מסווגת כ"נכס" לפי דיני המס, והיא אינה מקור עצמאי להפקת הכנסות ("עץ" שממנו מופקים "פירות"). בניגוד לאופן בו הוצגה זכות זו מצד המערערת, נקבע שה-"עץ" הוא המניות שרכישתן הצמיחה למערערת זכויות שונות ובהן זכויות לגבי יחסיה עם ספקים.
- המחיר המקורי של הזכות למענק ספקים: בית המשפט המחוזי קבע שהתמורה ששילמה המערערת הייתה בעבור מניות בלבד, ולא בעד הזכות למענק ספקים. לפיכך, גם לו דיני המס היו מתירים להכיר בזכות למענק ספקים כ"נכס" – הרי שלנכס זה אין "מחיר מקורי", או שמחירו המקורי הוא 0 ש"ח. כלומר, אין לנכס מחיר שממנו ייגזר אחוז מסוים כפחת שנתי ויוכר כהוצאה.
- הגדרתה של הזכות למענק ספקים כנכס בר-פחת: בית המשפט המחוזי קבע שלא ניתן לנכות פחת בגין כל נכס , אלא זכאות זו מוגבלת לסוגי נכסים שהוגדרו בפקודה ובתקנות מס הכנסה (פחת) 1941. זכות למענק ספקים לא מוגדרת כנכס בר-פחת ולא נקבע עבורה שיעור לניכוי כפחת. המערערת קבעה על דעת עצמה כי המדובר בנכס בר-פחת ומהו שיעורו.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המערערת ערעור לעליון.
בית המשפט העליון דחה את הערעור
הערעור בפני בית המשפט העליון הצטמצם לשתי סוגיות: קנס הגירעון, וההוצאות שנפסקו לחובת המערערת.
ראשית, בית המשפט העליון דן בהליך הטלת קנס הגירעון, המערערת חויבה ע"י בית משפט בקנס גירעון בשיעור של 15% מסכום הגירעון, זאת מתוקף הוראת סעיף 191(ב) לפקודה, שקובע: " נישום שלגביו נקבע גרעון העולה על 50% מהמס שהוא חייב בו ולא הוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה שלא התרשל בעריכת הדו"ח שמסר או באי מסירת דו"ח, יהא חייב בקנס בשיעור של 15% מסכום הגרעון".
נטל ההוכחה לעניין התרשלות לצורך הטלת קנס גירעון "רגיל" רובץ על כתפי הנישום עצמו, ועליו להוכיח לפקיד השומה שלא התרשל בעריכת הדיווח.
בית המשפט העליון הגיע למסקנה חד-משמעית שהתנהלותה של המערערת עולה כדי התרשלות לכל הפחות. אשר לשיקול דעת פקיד השומה, גם אם לא ברור מהו שיקול הדעת שהופעל על ידו "בזמן אמת" – נציגת פקיד השומה הבהירה לבית המשפט כיצד נכון להפעילו בנסיבות המקרה הנדון. אף שבית המשפט סבר כי בהינתן התמונה שנגלתה לפניו פקיד השומה רשאי היה לשקול גם הטלת קנס גירעון מוגדל, בשיעור של 30%, בית המשפט לא "החליף" את שיקול הדעת של פקיד השומה בשיקול דעתו, ופסק בהתאם לבקשת פקיד השומה קנס בשיעור של 15% בלבד.
שנית, בית המשפט העליון דן בסוגיית הוצאות המשפט שבהן חויבה המערערת. נקודת המוצא של הערכאה הדיונית בנוגע לגובה ההוצאות שיש לפסוק לזכות בעל דין שזוכה בהליך, נכון שתהא ההוצאות הריאליות שהוציא. ואולם מדובר אך בעוגן ראשוני, כשבכל מקרה ומקרה צריך בית המשפט לשקול את הדברים לגופם, בין היתר בהתאם לאופי ההליך ומורכבותו; לגובה הסעד שנתבקש, ולפער בינו לבין הסעד שנפסק; להיקף המאמץ שהושקע על ידי בעלי הדין; ולהתנהלותם הדיונית של בעלי הדין לאורך בכל אופן, על ההוצאות להיות סבירות ומידתיות, והן אינן יכולות להיות גבוהות מן ההוצאות הריאליות של בעל הדין שנפסקו לזכותו. זאת מכיוון שהוצאות אינן בגדר כלי עונשי, ומטרתן היא אך שיפוי של בעל הדין שזכה על ההוצאות שהוציא לצד יצירת מערך תמריצים הולם בפני בעלי דין עתידיים. לנוכח האמור, ציינה כב' השופטת ברון, לא ניתן לצפות כי פקיד השומה יציג קבלות המוכיחות את גובה ההוצאות שבהן נשא. על הערכאה הדיונית לעמוד על ההוצאות בהתאם לאמות המידה שצוינו לעיל, תוך התאמתן למאפייניו הייחודיים של הליך ערעור המס. כתוצאה מכך, בימ"ש העליון קבע כי ההוצאות שנפסקו לטובת המערערת אינן הוצאות "עונשיות" כטענתה, לכן הערעור נדחה גם לגבי רכיב זה.