17/2/2016
על פי הדין בישראל, יכולים אנשים להתחתן ולהתגרש בישראל אך רק לפי הדין הדתי של הדת אליה הם משתייכים. כך למשל נישואין וגירושין של יהודים נעשים על פי ההלכה היהודית, מוסלמים על פי כללי הדין השרעי, ונוצרים על פי הדין הנוצרי הרלוונטי.
בעבר הליך התרת הנישואין נערך בשני שלבים מה שהפך אותו להליך מורכב ומסובך שהטיפול בו הצריך זמן ממושך ועיכובים ללא צורך בהתרתם של נישואין:
1. השלב הראשון היה קביעת סמכות השיפוט, על ידי בית המשפט העליון. הקביעה כי זוג נשוי היו יכולים להתיר את נישואיהם בבית משפט אזרחי, הייתה נעשית על בסיס ראיות שהיו מוגשות לבית המשפט, לכך שבני הזוג אינם יכולים להתגרש על פי הדין הדתי. רק אם היה מוכח שאחד מבני הזוג הנו חסר דת או כי כל אחד מבני הזוג משתייך לדת שונה, היה ניתן ההיתר ונקבעת הסמכות לדון בעניינם של בני הזוג.
2. בשלב שני, היו בני הזוג פונים לבית המשפט האזרחי ואו לבית הדין הדדי הרלוונטי. הליך דו שלבי זה היה עלול להתפרס על חודשים רבים ולעתים אף על פני שנים.
ביום 27 ביולי 2005 התקבל בכנסת
חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית). חוק זה, מסדיר בין היתר את סמכות השיפוט מבחינה בין-לאומית בעניין התרת נישואין של בני זוג, ואת פישוט ההליך של התרת נישואין במקרים המיוחדים. על פי החוק, בני זוג המבקשים להתיר את נישואיהם שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית משפט לענייני משפחה אלא אם כן על פי הוראות החוק נתונה סמכות השיפוט לבית דין דתי.
הגירושין האזרחיים נועדו כאמור לאותם אנשים שלא חל עליהם דין דתי. מדובר בזוגות מעורבים או זוגות חסרי דת. כך, סע' 3(א)(1) לחוק קובע כי היה והוגשה לבית המשפט בקשה להתרת נישואין ואחד מבני הזוג הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, או התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור או ששני בני הזוג הם בני דתות מוכרות שונות, יפנה סגן נשיא בית המשפט או שופט מוסמך לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן על מנת שבן הזוג שעליו חל אותו דין יוכל להינשא מחדש.
לפי סע' 5א לחוק, ביהמ"ש לא ידון לפי דין דתי כאמור אם חלים דינים שונים על שני בני הזוג. בית משפט לענייני משפחה ששיפוטו נקבע לפי סדר ההעדפה הבא הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג דין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג. או הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין.
יישום של החוק ניתן לראות בפסק הדין הדן בנושא
תה"ן 16082-08-12 בלואיס נ' בלואיס. באותו עניין היה מדובר בנוצרי אזרח צרפת שנישא ליהודייה תושבת ואזרחית ישראלית בטקס
נישואים אזרחיים בצרפת. לאחר כשנתיים של נישואין בהם גרו בנפרד הגיש הבעל בקשה להתרת נישואין בנימוק של חוסר התאמה ורצון להיפרד בגירושין. הואיל והנתבעת לא נתנה את הסכמתה להתרת הנישואין, וכן עמדתה אינה ידועה היות ולא הוגש מטעמה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון שהתקיים, נדרש מהתובע להוכיח את הדין הזר.
מאחר ועניין התרת הנישואין אינו בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי, מסורה סמכות השיפוט לבית משפט לענייני משפחה לדון בהתרת הנישואין של הצדדים. בהתאם לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין לאומית) התשכ"ט- 1969 נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בעניין לפי סדר העדפה הבא: הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג; הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון; הדין הפנימי של ארץ אזרחות המשותפת; הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין.
מחוות הדעת שניתנה ע"י מומחית לדין הצרפתי,
עו"ד סנדרין דרעי ממשרד דורון, טיקוצקי צדרבוים, עולה כי על פי הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין, הדין הצרפתי, פירוד ממושך מעל לשנתיים של בני הזוג מהווה עילה להתרת הנישואין. מעדותו של התובע עלה כי בני הזוג פרודים זה מזה כבר שנתיים וארבעה חודשים. המדובר בפירוד ממושך כאשר אין סיכוי לשלום בית. עובדות אלה מהוות עילת גירושין לפי הדין הפנימי של מקום עריכת הטקס.
סוף דבר תיקון חוק השיפוט פישט במקצת את הליך התרת הנישואין, שהנו מייגע והמורכב ממילא, הן נפשית והן משפטית.
חיפוש 
סגור 
