רשלנות רפואית עקב ניתוח מיותר בישראל

מאת: אלי דורון, עו"ד

27/4/2025

רשלנות רפואית עקב ניתוח מיותר בישראל

מהי רשלנות רפואית?

• מיצוי אלטרנטיבות לא-ניתוחיות: על הרופא חלה חובה לשקול ולמצות טיפולים חלופיים לפני הפנייה לסכין הניתוחים . הרפואה המודרנית מציעה במקרים רבים פתרונות שאינם פולשניים למצבים רפואיים שבעבר טופלו בניתוח, ולכן ניתוח צריך להיות מוצא אחרון – רק לאחר שמוצו חלופות פחות פולשניות (טיפול תרופתי, טיפול פארא-רפואי, מעקב וכו’) ולא נשאו פרי. אם רופא מציע ניתוח מבלי לנסות או לפחות לשקול ברצינות אופציות אחרות, הדבר עשוי להיחשב כהחלטה רשלנית.
• התאמת ההחלטה למטופל, לא רק לממצאים: כלל מקובל בכירורגיה הוא ש”יש לנתח את המטופל ולא את הממצאים”. כלומר, גם אם בדיקות הדמיה מראות ממצא מדאיג (למשל גידול, פריצת דיסק וכדומה), אך מצבו הקליני של המטופל טוב והוא נטול תסמינים – יש לשאול האם הכרחי לסכן אותו בניתוח בשלב זה . אם הממצא אינו מהווה סכנת חיים מיידית וניתן לעקוב אחר מצב המטופל, ייתכן שעדיף להימנע מפעולה פולשנית. ביצוע ניתוח אך ורק בשל תמונת צילום, בעוד שהחולה א-סימפטומטי (ללא סימפטומים), עלול להתפרש כהחלטה שגויה ורשלנית – אלא אם קיימת הצדקה רפואית יוצאת דופן.
• יחס בין סיכון לתועלת: ככל שההליך הניתוחי מסוכן יותר, כך נדרשת הצדקה חזקה ומשכנעת יותר לביצועו . למשל, במצבים של ניתוחים מורכבים בעלי סיכון גבוה (כגון ניתוח מוח או ניתוח עמוד שדרה), על הרופא לוודא שהכרחיות הניתוח ברורה והתרומה הצפויה למטופל משמעותית, אחרת ההחלטה לנתח עלולה להיחשב בלתי סבירה. ולהפך – אם מדובר בהליך קטן יחסית עם סיכון נמוך ותועלת פוטנציאלית גבוהה, סף ההצדקה הנדרש נמוך יותר.
• עמידה בפרקטיקה הרפואית המקובלת: על החלטת הרופא להתיישב עם הפרקטיקה המקובלת והנורמות הנהוגות בתחום. סטייה מהנחיות קליניות מקובלות או מאסכולה רפואית מוכרת ללא סיבה מוצדקת, יכולה להיחשב רשלנות. למשל, מתן המלצה על ניתוח בניגוד לפרוטוקולים ולהמלצות המקובלות במקרים דומים, או התעלמות מהתוויות-נגד (Contraindications) ידועות שהמטופל מציג – יעמידו בספק את סבירות ההחלטה הניתוחית .
• תום לב מול שיקולים זרים: ברוב המקרים, החלטות שגויות לבצע ניתוח מתקבלות בתום לב עקב שגיאה בהערכה הרפואית. עם זאת, קיימים גם מקרים חריגים שבהם עלולים להתערב שיקולים זרים – למשל, ביצוע ניתוח מיותר מתוך מניע כלכלי (בפרט במסגרת הרפואה הפרטית, בה המנתח מתוגמל כספית פר ניתוח). ברור כי החלטה על הליך פולשני משיקולים שאינם רפואיים טהורים היא רשלנית ואף בלתי אתית. ואכן, תופעת הניתוחים המיותרים נפוצה יותר ברפואה הפרטית, שבה לעיתים נוצר תמריץ כלכלי לבצע יותר פרוצדורות, בהיעדר ביקורת עמיתים כפי שנהוג בבתי חולים ציבוריים.

חובת הזהירות ואחריות הרופא

• אבחון נכון והערכת הצורך הרפואי: על הרופא לבצע אבחון מלא ומדויק של מצב המטופל, ולהעריך האם אכן קיים צורך רפואי בניתוח. חלק מחובת הזהירות הוא לברר לאשורם את כל הנתונים הרפואיים הרלוונטיים, כולל ביצוע בדיקות מתאימות והתייעצות עם מומחים לפי הצורך . רופא שלא אוסף את מלוא המידע הנדרש או מפרש ממצאים בצורה רשלנית, מסתכן בהחלטה שגויה לגבי נחיצות ההליך הניתוחי.
• שמירה על טובת המטופל והימנעות מסיכונים מיותרים: הרופא חייב להעמיד את טובת המטופל כשיקול עליון. משמעות הדבר היא להימנע מחשיפת המטופל לסיכון ללא הצדקה. אם מצבו של המטופל אינו דחוף, יש חובה לנסות טיפולים שמרניים לפני שפונים לפתרון כירורגי בלתי הפיך. על הרופא לשאול את עצמו בכל מקרה: “האם בנקודת זמן זו הניתוח הוא האפשרות הנכונה והבטוחה ביותר למטופל שלי?” – ואם התשובה אינה חיובית בבירור, ייתכן שאין הצדקה לנתח.
• חובת הגילוי והסכמה מדעת: חלק בלתי נפרד מאחריות הרופא לפי הדין הישראלי הוא לספק למטופל מידע רפואי מלא, כדי שיוכל לתת הסכמה מדעת לטיפול. חוק זכויות החולה, תשנ”ו–1996 קובע את זכותו של המטופל לקבל מידע על מצבו, על מהות הטיפול המוצע, על הסיכונים והסיכויים הכרוכים בו, וכן על קיומן של חלופות טיפוליות (כולל האפשרות להימנע מטיפול) . חובה זו חלה גם – ולעיתים ביתר שאת – לפני ביצוע ניתוח, במיוחד כשקיימות חלופות לא-ניתוחיות. על הרופא ליידע מיוזמתו את המטופל לגבי אלטרנטיבות אפשריות לניתוח, ולאפשר לו לבחור את הטיפול המתאים להעדפותיו על סמך מלוא המידע . אם הרופא לא גילה למטופל שיש אופציה לטפל בבעיה ללא ניתוח, או לא הסביר ביושר את הסיכונים לעומת התועלת, המטופל לא באמת יכול היה לתת הסכמה מדעת להליך. מחדל כזה מהווה הפרת חובת הגילוי, אשר עלול להיחשב הן כרשלנות רפואית והן כהפרת חובה חקוקה (הפרת הוראת חוק זכויות החולה) המזכה את המטופל בפיצוי, בין השאר בעילה של אי-קבלת הסכמה מדעת ו/או פגיעה באוטונומיה .
• ביצוע הניתוח במיומנות הנדרשת: משהוחלט על ביצוע הניתוח, מוטלת על המנתח ועל הצוות חובת זהירות בביצועו ברמה המקצועית הנדרשת. אמנם, סוגיית הניתוח המיותר נוגעת לרוב לשלב קבלת ההחלטה על עצם ביצוע הניתוח, ולא לשלבי הביצוע עצמו. אך עדיין, יש לזכור שגם כאשר הניתוח היה מוצדק, אם הוא בוצע ברשלנות (טכנית) וגרם נזק – תקום עילת תביעה. במקרים של ניתוח מיותר, לעיתים הניתוח מתבצע באופן תקין לחלוטין מבחינה טכנית – ובכל זאת המנתח יישא באחריות בשל ההחלטה השגויה לבצע הליך מסוכן שלא לצורך.

דוגמאות כלליות לניתוחים מיותרים

• ניתוח בריאטרי (קיצור קיבה) ללא צורך רפואי ברור: לדוגמה, מטופל הסובל מהשמנת יתר עבר ניתוח לקיצור קיבה למרות שמצבו הבריאותי לא הצריך הליך כה דרסטי, ולפני שמוצו אפשרויות שמרניות כגון דיאטה מבוקרת, פעילות גופנית וטיפול תרופתי. ייתכן גם מצב בו המנותח לא היה כשיר פיזית או נפשית לעבור את הניתוח (שהוא עצמו בעל סיכונים לא מבוטלים), אך נותח בכל זאת. במקרים אחרים התברר תוך כדי הניתוח או לאחריו כי למעשה לא הייתה הצדקה רפואית מספקת לביצועו, וכי ההחלטה לנתח התקבלה על סמך מידע מוטעה או שיקול דעת בלתי סביר – שאלמלא הם, ניתן היה לחסוך מן המטופל את הסיכונים והסבל הבלתי נחוצים של ההליך.
• ניתוח להסרת ממצא שהתברר כבלתי קיים: מטופלת הופנתה לניתוח להסרת ציסטה בשחלה, אך רק לאחר פתיחת הבטן התברר שבדיקת האולטרסאונד המקדימה פוענחה בטעות – אין כלל ציסטה. כלומר, הממצא שבעטיו הוחלט על ניתוח היה ממצא מדומה. במקרה כזה, המטופלת נחשפה לכל הכאב, הסיכונים וזמן ההחלמה של ניתוח מיותר לחלוטין, כאשר טיפול שמרני (או למעשה שום טיפול) היה הראוי נוכח העדר בעיה אמיתית.
• ניתוח מוח או עמוד שדרה על ממצא א-סימפטומטי: רופא גילה אצל מטופל ממצא חריג בבדיקת MRI – גידול שומני קטן מסוג מנינגיומה בקרומי המוח. אף שהמטופל לא סבל מתסמינים כלשהם, הומלץ לו לעבור ניתוח מידי להסרת הגידול. במבט לאחור התברר שהגידול לא גרם ולא היה צפוי לגרום לנזק או לחסרים נוירולוגיים, והמטופל יכול היה לחיות עמו בבטחה עוד שנים רבות. זהו מקרה קלאסי שבו ניתוח מורכב ומסוכן בוצע ללא הצדקה, שכן ניתן היה להסתפק במעקב תקופתי – ההחלטה החפוזה לנתח על סמך ממצא רדיולוגי בלבד, כשהחולה א-סימפטומטי, עלולה להיחשב לרשלנית.
• כריתה רדיקלית של איבר אף שקיימות חלופות מתונות: מטופל אובחן עם סרטן הערמונית בדרגה נמוכה. האפשרויות הטיפוליות במצב כזה מגוונות – החל ממעקב פעיל (כלומר, דחיית הטיפול תוך מעקב אחר הגידול), דרך טיפולים כגון הקרנות או טיפול הורמונלי, ועד ניתוח כריתה מלאה של הערמונית. נניח שהרופא המליץ למטופל לעבור מיד ניתוח לכריתה מלאה של הערמונית, מבלי לדון עמו ברצינות באופציות האחרות. אם יתברר שמצבו הרפואי של המטופל היה מאפשר גם פתרונות פחות פולשניים עם סיכויי ריפוי טובים, אזי ביצוע ניתוח כה מרחיק לכת בלי הצדקה מספקת עלול להיחשב מיותר ורשלני.

תנאים להוכחת רשלנות רפואית בניתוח מיותר

1. 1. קיומה של חובת זהירות – יש להראות שלנתבע (הרופא או המוסד הרפואי) הייתה חובה כלפי התובע (המטופל). במסגרת טיפול רפואי, חובת זהירות זו בדרך כלל מתקיימת אוטומטית, שכן ברור שרופא חב חובת זהירות למטופליו. (למעשה, בפסיקה נקבע שחובת זהירות מושגית מתקיימת בין רופא למטופל תמיד, ונבחנת רק החובה הקונקרטית בנסיבות המקרה).
2. הפרת החובה (התרשלות) – יש להוכיח שהרופא הפר את חובת הזהירות, כלומר פעל באופן שלא תואם את רמת הזהירות או המיומנות המצופה מרופא סביר. בענייננו, הפרת החובה תתבטא בהחלטה הרשלנית לנתח ללא צורך. למשל, אם הרופא סטה מהפרקטיקה המקובלת והמליץ על ניתוח כשלא היה אינדיקציה מספקת לכך – זו חריגה ממה שרופא סביר היה עושה באותן נסיבות. במילים אחרות, על התובע להראות שהחלטת הרופא “ללכת לניתוח” הייתה החלטה שאף רופא סביר ונבון לא היה מקבל תחת הנתונים שהיו.
3. נזק – על התובע להוכיח שנגרם לו נזק כתוצאה מההתנהלות הרשלנית, הנראה בעיני החוק כנזק בר-תביעה . הנזק יכול להיות גופני, נפשי או רכושי. במקרה של ניתוח מיותר, הנזקים יכולים לכלול: פגיעה גופנית (סיבוכי הניתוח, נכות, זיהום וכו’), כאב וסבל שחווה המטופל עקב ההליך המיותר, הפסדי שכר בשל ימי מחלה, הוצאות רפואיות נוספות, ולעיתים אף אובדן חיים. אפילו אם למרבה המזל לא נותר נזק קבוע, עצם החוויה של ניתוח על סיכוניו וכאביו – כשלא הייתה הצדקה רפואית לכך – נחשב פגיעה שיש לה ערך במסגרת הפיצויים . ללא נזק ממשי לא ייפסק פיצוי (גם אם היה כשל בטיפול), אך ברוב מקרי הניתוח המיותר קיים לפחות נזק של כאב וסבל ועוגמת נפש.
4. קשר סיבתי – יש להוכיח קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לתובע . כלומר, שהנזק הוא תוצאה של ההחלטה הרשלנית לנתח. לדוגמה, אם מטופל סובל משיתוק עקב פגיעה עצבית שנגרמה בניתוח, ונקבע שהניתוח מלכתחילה לא היה הכרחי – הרי שקיים קשר סיבתי ברור: אלמלא ההחלטה השגויה לנתח, לא היה נגרם הנזק. יש לבחון גם קשר סיבתי משפטי – האם הנזק שנגרם הוא תוצאה צפויה למדי של ההתרשלות ( foreseeability). בניתוחים, סיבוכים הם אמנם אפשריים, אך אם סיבוך התממש בניתוח שלא היה צריך להתבצע כלל, מקובל לראות בכך קשר סיבתי מספק.

נזקים אפשריים ופיצויים

• נזק גופני: סיבוכים ותוצאות בריאותיות של הניתוח עצמו. למשל, ניתוח עשוי לגרום לזיהום, לדימום מסכן, לפגיעה באיברים סמוכים, לצלקות משמעותיות, להגבלה בתנועה, לפגיעה עצבית, לאובדן איבר או תפקודו, ולעיתים אף למוות. אם כתוצאה מניתוח שלא היה הכרחי נגרם למטופל נזק רפואי משמעותי או החמרה במצבו, זהו נזק בר-פיצוי ברור.
• כאב וסבל נפשי: כל ניתוח גורם מטבעו לכאב פיזי בתקופת ההחלמה, לאי-נוחות ולעוגמת נפש. כשמדובר בניתוח מיותר, תחושות אלה מחריפות נוכח הידיעה שהסבל היה לשווא. המטופל עשוי לחוות מצוקה פסיכולוגית, פחד מפני הליכים רפואיים עתידיים, ואובדן אמון בצוות הרפואי. המשפט מכיר בפגיעה זו וניתן לפסוק בגינה פיצוי לא-ממוני (עבור כאב, סבל ופגיעה באוטונומיה על הגוף). אפילו אם לא נותר נזק קבוע, עצם הפגיעה באוטונומיה של המטופל – בכך שהתערבו בגופו שלא לצורך – יכולה להצדיק פיצוי מסוים.
• הוצאות רפואיות ועזרת צד ג’: ניתוח כרוך בהוצאות: אשפוז, תרופות, ציוד רפואי, טיפולי פיזיותרפיה או שיקום אם נדרש, וכדומה. בנוסף, ייתכן שהמטופל נזקק לעזרה סיעודית או תמיכת בני משפחה בתקופת ההחלמה. במידה והניתוח היה מיותר, הרי שכל ההוצאות הללו היו יכולות להיחסך, ולפיכך המטופל זכאי להשבתן. גם הוצאות עתידיות – למשל על טיפולים לתיקון נזקי הניתוח – נכללות.
• אובדן הכנסה וכושר השתכרות: בזמן החלמתו, המטופל עשוי להיעדר מעבודתו ולאבד ימי שכר. אם נותרה לו נכות או מגבלה עקב הניתוח, הדבר עלול לפגוע גם בהכנסותיו העתידיות או ביכולת העבודה שלו. במסגרת תביעת רשלנות ניתן לתבוע פיצוי על הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, הנובעים מההליך המיותר. לדוגמה, אם אדם נאלץ לפרוש מעבודתו בגלל נכות שנותרה בו שלא לצורך – ייפסק לו פיצוי משמעותי על אובדן כושר עבודה.

האפשרויות המשפטיות העומדות בפני נפגעים

1. הגשת תביעת פיצויים בנזיקין: זהו המסלול העיקרי. המטופל (התובע) רשאי להגיש תביעה אזרחית נגד הגורם המטפל שהיה אחראי – לרוב נגד הרופא המנתח ו/או נגד המוסד הרפואי (בית החולים או קופת החולים) שבו בוצע הניתוח . בפועל, הצוות הרפואי והמרכז הרפואי מבוטחים בדרך כלל בביטוח אחריות מקצועית, ולכן התביעה תתנהל מול חברת הביטוח שמבטחת אותם. במסגרת התביעה יידרש התובע להוכיח את רכיבי הרשלנות כפי שתואר לעיל, תוך הסתייעות בחוות דעת מומחה מטעמו. אם התביעה תתקבל, יפסוק בית המשפט פיצויים כספיים לתובע בהתאם לנזקיו. תביעות רשלנות רפואית עשויות להתברר בבית משפט השלום או בבית המשפט המחוזי – בהתאם לסכום התביעה – ולעיתים קרובות מסתיימות בפשרה טרם מתן פסק דין, במיוחד כאשר אחריות הנתבע נראית ברורה.
2. עמידה במועדי התיישנות: יש לשים לב שתקופת ההתיישנות לתביעות נזיקין בישראל (לרבות תביעות רשלנות רפואית) היא בדרך כלל 7 שנים מיום האירוע שבו התרשל הנתבע וגרם לנזק . כלומר, מטופל שעבר ניתוח רשלני חייב, ככלל, להגיש את התביעה בתוך שבע שנים ממועד הניתוח. קיימים חריגים לכלל זה: אם הנזק התגלה רק במועד מאוחר יותר, ניתן במקרים מסוימים למנות את 7 השנים מיום גילוי הנזק (ובלבד שלא חלפו יותר מ-10 שנים מהאירוע עצמו, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות). אם הנפגע היה קטין בזמן המעשה הרשלני, 7 השנים נספרות מהגיעו לגיל 18 – כך שלמעשה יש לו זמן עד גיל 25 להגיש תביעה . חריגים נוספים יכולים לחול במצבים של חוסר כשירות שכלית או נפשית, או כאשר הייתה מניעה חיצונית לגלות את פרטי המקרה. על כן, נפגע הסבור שהתרשלו כלפיו לא צריך להשתהות, ורצוי שייפנה לייעוץ משפטי בהקדם כדי שלא לאבד את זכותו בשל התיישנות.
3. הגשת תלונה לרשויות המקצועיות: במקביל לתביעת הפיצויים (או לפעמים לפניה, לפי שיקול הנפגע), המטופל יכול לנקוט גם בהליכים משמעתיים או מנהליים. לדוגמה, ניתן להגיש תלונה למשרד הבריאות – ליחידה לניהול סיכונים או לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות – כדי שייבדק החשד לרשלנות. משרד הבריאות מוסמך למנות ועדת בדיקה ולעשות בירור מקצועי, ואף להעמיד את הרופא לדין משמעתי במקרים המתאימים. אפשר גם להתלונן להסתדרות הרפואית (או לגוף הסטטוטורי המופקד על רישוי מקצועי) כדי שישקול נקיטת סנקציות ברישיון הרופא. הליכים אלה לא נועדו להשיג פיצוי כספי לנפגע, אלא לברר אחריות מקצועית ולהעניש או לתקן ליקויים מערכתיים. עם זאת, תוצאתם עשויה להיות אזהרה, השעיה או שלילת רישיון של רופא רשלן – מה שיכול לספק לנפגע תחושת צדק ולהגן על מטופלים אחרים בעתיד. לעיתים גם עצם הגשת התלונה מביאה את בית החולים או הרופא ליזום פשרה מול המטופל, כדי להסדיר את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט.
4. בחינת הליכים פליליים: במקרים נדירים ביותר, כאשר הרשלנות הרפואית היא חמורה באופן קיצוני והביאה לתוצאה טראגית (כגון מוות של מטופל או פגיעה גופנית קשה מאוד), ייתכן שגם המשפט הפלילי ייכנס לתמונה. הרשויות (הפרקליטות) עשויות לשקול פתיחה בחקירה והגשת כתב אישום נגד המעורבים בעבירות כמו גרם מוות ברשלנות או חבלה ברשלנות. חשוב להדגיש: ההליך הפלילי יזום על-ידי המדינה ולא על-ידי הנפגע, והוא נועד להעניש את האשם (במאסר או בקנס) ולא לפצות את המטופל. במובן זה, עבור הנפגע עצמו הליך פלילי אינו ערוץ למימוש סעד, אם כי במקרים מסוימים הידיעה שננקטו צעדים פליליים נגד האחראים עשויה להביא מעט תחושת צדק והרתעה.