מאת:

תביעת לשון הרע בגין פרסום שקרי ברשתות חברתיות

בעידן הרשתות החברתיות, פרסומים פוגעניים המתפשטים במהירות עלולים להסב נזק כבד לשמו הטוב של אדם. החוק הישראלי מאפשר להתמודד עם פרסומים אלו באמצעות הגשת תביעת לשון הרע (דיבה) לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה–1965.
במאמר נפרט מהי לשון הרע על-פי החוק, מהם תנאי התביעה, העילות וההגנות הרלוונטיות, וכן נסקור את חשיבות תיעוד הפרסום, אסטרטגיות בהגשת התביעה, סיכונים וסיכויי הצלחה, סוגי הפיצויים ואופן ניהול ההליך בבית המשפט. הכל ייעשה בסגנון משפטי-מקצועי ובלשון כללית (גוף שלישי), על מנת להציג תמונה מקיפה של הנושא.
 

לשון הרע והגדרת פרסום אסור בחוק הישראלי

לשון הרע מוגדרת בחוק כדבר שפרסומו עלול לפגוע באופן חמור בכבודו או בשמו הטוב של אדם. סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא ביטוי שפוגע בשמו הטוב של אדם במגוון דרכים, למשל: תוכן העלול להשפיל אדם בעיני אחרים, להפוך אותו ל מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו (בין אם ציבורית ובין אם פרטית), בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, או לבזותו בשל השתייכותו לגזע, מוצא, דת, מקום מגורים, מין או נטייה מינית. כלומר, כל ביטוי – כתוב, בעל-פה, או בכל אמצעי אחר – שעלול לגרום לאדם להיות מבוזה או מושפל בעיני הציבור, נחשב ללשון הרע אם הופץ באופן לא מוגן על פי החוק.
החוק אוסר על פרסום ביטויים כאלה. “פרסום” בהקשר לשון הרע מוגדר בסעיף 2 לחוק באופן רחב מאוד: הוא יכול להיות בעל-פה, בכתב, בדפוס, בציור, בתמונה, בקול או בכל אמצעי אחר . חשוב להדגיש שלא כל אמירה פוגענית מהווה עילה חוקית - החוק מאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, ולכן רק פרסום שעונה על הגדרת “לשון הרע” בחוק ושאינו חוסה תחת אחת ההגנות יהווה פרסום אסור שבגינו ניתן לתבוע. לדוגמה, העלאת פוסט שקרי ופוגעני בפייסבוק הפתוח לקהל הרחב יכול בהחלט להיחשב “פרסום לשון הרע” אסור לפי החוק, שכן הדבר נאמר ברבים ועשוי בהחלט להשפיל או לבזות את האדם שנפגע .
 

תנאים לקיומה של עילת תביעה בגין לשון הרע

כדי שתקום עילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע, צריכים להתקיים מספר תנאים מצטברים:
  • פרסום בפני צד שלישי: תנאי יסודי הוא שהדברים הפוגעניים פורסמו לאדם או אנשים אחרים זולת הנפגע עצמו . אם הדברים נאמרו רק לאוזני הנפגע (בארבע עיניים) ולא הגיעו לאף אדם נוסף, לא מתקיים רכיב ה”פרסום” כמשמעו בחוק, ולא תקום עילת תביעה. לעומת זאת, ברגע שהביטוי הגיע אפילו לאדם אחד נוסף (למשל, פוסט שראה חבר בפייסבוק, או ציוץ בטוויטר שנצפה ע”י עוקב אחד לפחות) – מתקיים יסוד הפרסום. ברשתות חברתיות הפרסום לרוב גלוי לקהל רחב, ולכן רכיב זה מתקיים בקלות.
  • זהות הנפגע ואפשרות זיהויו: על התובע להיות האדם שאליו מכוונת לשון הרע, ויש להראות שהביטוי מתייחס אליו במישרין או בעקיפין. לפי סעיף 3 לחוק, אין נפקא מינה אם שמו של האדם הוזכר במפורש – די בכך שניתן יהיה לזהותו מההקשר או מנסיבות חיצוניות . כלומר, גם אם הפוסט לא נקב בשמו של הנפגע, אך מתוך תוכן הדברים והקשרם הקהל יכול להבין במי מדובר, ייחשב הדבר כלשון הרע כלפי אותו אדם. חשוב לציין שהחוק מגדיר “אדם” ככולל גם תאגיד , כך שגם חברה או עסק יכולים להיות “נפגעים” ולהגיש תביעת לשון הרע אם פורסם עליהם תוכן משמיץ (למשל פוסט המכפיש חברה באופן שעלול לפגוע במוניטין העסקי שלה).
  • תוכן פוגעני העולה כדי “לשון הרע”: יש לבחון שהביטוי עצמו אכן עולב או משמיץ ברמה שנקבעה בחוק (כאמור לעיל – משפיל, מבזה, וכדומה). ביטויים פוגעניים קלים או העלבות קלות שאינן מגיעות לסף של פגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני הציבור, עשויים שלא להספיק. בתי המשפט בוחנים את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית של האדם הסביר – האם פרסום כזה עלול היה באמת לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הזולת.
  • אין תחולה להגנות בחוק: גם אם הפרסום הוא לכאורה “לשון הרע”, לא תקום אחריות אם לנתבע עומדת אחת ההגנות שקובע החוק (כמו אמת בפרסום או פרסום בתום לב – ראו פירוט בהמשך). תנאי זה משלים את בחינת העילה: התובע צריך להראות לכאורה שהפרסום משמיץ אותו, פורסם לאחרים, ושהנתבע אינו חסין מאחריות בשל אחת ההגנות. רק בהיעדר הגנה, הפרסום ייחשב עוולה אזרחית המזכה בפיצוי.
ראוי לציין שני סייגים נוספים בנוגע לזהות הנפגע: לשון הרע על ציבור רחב (או קבוצה) או על אדם שנפטר. לפי סעיף 4 לחוק, אם לשון הרע כוונה כלפי “ציבור” בלתי מסוים של בני אדם (שאינם תאגיד) – אין לאף יחיד מאותו ציבור זכות תביעה אזרחית בשל כך . למשל, אמירה כללית המכפישה קבוצה גדולה (“כל הרופאים בעיר X מושחתים”) לא תאפשר לכל רופא ורופא לתבוע באופן פרטני, אם כי ייתכן הליך פלילי במקרים קיצוניים באישור היועץ המשפטי לממשלה. בדומה, סעיף 5 קובע כי פרסום משמיץ על אדם אחרי מותו אינו מקנה עילה לתביעה אזרחית למשפחתו (אלא יתאפשר הליך פלילי במקרים מיוחדים ובטווח זמן מוגבל, לבקשת קרוב משפחה). לכן, החוק בעיקרו נועד להגן על שמו הטוב של אדם חי ספציפי המתוייג בפרסום פוגעני.
 

העילות המרכזיות לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע מקים מספר עילות משפטיות בהתמודדות עם לשון הרע, וחשוב להבדיל ביניהן:
  • עוולה אזרחית (תביעת נזיקין): סעיף 7 לחוק קובע במפורש שלשון הרע היא עוולה אזרחית (עוולת נזיקין) שניתן לתבוע בגינה פיצויים בבית המשפט . מרבית המקרים אכן מתבררים במסלול האזרחי – אדם שנפגע מפרסום משמיץ (לשון הרע) רשאי להגיש תביעה כספית נגד המפרסם, כדי שיוטלו עליו פיצויים בשל הפגיעה בשם הטוב. התביעה האזרחית היא המסלול המרכזי למימוש זכויות הנפגע, וניתן לתבוע בה גם סעדים נוספים כמו צווי מניעה והסרת הפרסום.
  • הליכים פליליים (קובלנה או אישום): במקרים חמורים, החוק אף מגדיר את לשון הרע כעבירה פלילית. סעיף 6 לחוק קובע שמפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע כשהפרסום הופץ לשני אנשים או יותר (זולת הנפגע) עובר עבירה שדינה עד שנת מאסר . אמנם, הגשת כתב אישום פלילי רגיל נתונה לשיקולי המדינה (נדיר למדי בעבירות מסוג זה), אך החוק מאפשר לנפגע עצמו להגיש קובלנה פלילית פרטית נגד המפרסם . הליך פלילי עשוי לשמש להרתעה ולהכרזה פומבית על אשמת המפרסם, ויכול לכלול ענישה כמו קנס או מאסר על תנאי, אך אינו מקנה פיצויים לנפגע אלא אם מצורפת דרישה לכך (ראו סעיף 7א לחוק לגבי פיצוי בקובלנה, בהמשך). בפועל, רוב הנפגעים בוחרים במסלול האזרחי לשם קבלת פיצוי כספי והסרת הפגיעה, וההליך הפלילי שמור למקרים חריגים וקשים.
  • סעדים נוספים לפי החוק: מעבר לפיצויים, החוק מסמיך את בתי המשפט ליתן צווים שיפוטיים נוספים בתביעות לשון הרע. בסעיף 9 לחוק נקבע שכחלק מפסק הדין (במסלול אזרחי או פלילי) רשאי בית המשפט לצוות על פעולות כגון איסור הפצה או החרמה של עותקי הפרסום הפוגעני, וכן לצוות על פרסום תיקון או הכחשה לדברי לשון הרע או על פרסום פסק הדין (כולו או חלקו) . למשל, בית המשפט יכול להורות לנתבע להסיר לאלתר את הפוסט הפוגעני מהרשת, לפרסם התנצלות פומבית או תיקון בפלטפורמה שבה הופץ הפוסט, או לפרסם את הכרעת הדין המזכה את התובע – והכל על חשבון הנתבע ובאופן שיקבע בית המשפט. סעדים אלה מיועדים לתקן את הנזק למוניטין שנגרם בנוסף לפיצוי הכספי.
ראוי להזכיר כי לצד עוולת לשון הרע בחוק המיוחד, קיימת בדין הישראלי גם עוולת לשון הרע “כללית” יותר במסגרת פקודת הנזיקין – הידועה כעוולת שקר מפגיע (injurious falsehood). עוולה זו, המופיעה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין, עוסקת במי שמפרסם הודעה כוזבת בזדון לגבי עסקו, מקצועו או רכושו של אדם . במקרים עסקיים מובהקים, במיוחד כאשר מדובר בתחרות בלתי הוגנת והכפשת עסק של מתחרה, ייתכן שהתביעה תוגש גם (או במקום) על בסיס “שקר במפגיע”. עם זאת, עוולת השקר במפגיע דורשת הוכחת יסוד הכזב בזדון מצד המפרסם, בעוד שתביעת לשון הרע לפי החוק המיוחד לעיתים נוחה יותר לנפגע (מאחר ובתביעת לשון הרע הנטל להוכיח אמת מוטל על הנתבע כטענת הגנה). ברוב פרסומי השיימינג והשקר ברשתות החברתיות, עוולת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע תספיק ותהיה העילה המרכזית, מאחר שהיא מכסה כל פגיעה בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום דברי בוז או לעג פומביים.
 

הגנות אפשריות לנתבע בתביעת לשון הרע

דיני לשון הרע בישראל מכירים בצורך לאזן בין הגנת השם הטוב לבין חופש הביטוי, ועל כן החוק מעניק לנתבעים מספר הגנות שבהתקיימן הם לא יישאו באחריות, אף אם הפרסום היה לשון הרע. ההגנות העיקריות הקבועות בחוק הן:
  • הגנת “אמת בפרסום” (אמת דיברתי): סעיף 14 לחוק קובע כי אם הנתבע מוכיח שהדבר שפורסם היה אמת וכן שלפרסום היה עניין ציבורי, תהא זו הגנה טובה מפני אחריות . כלומר, על הנתבע להראות גם שהעובדות שפרסם נכונות ועדויות, וגם שהיה מוצדק וראוי לציבור לדעת עליהן. רק צירוף שני התנאים – אמת + עניין ציבורי – יעניק חסינות. חשוב לציין שאם נותרו בפרסום פרטים שוליים שלא הוכחו כאמת, אין בכך לבדו לשלול את ההגנה, ובלבד שמדובר בפרטי לוואי שאין בהם פגיעה מהותית. הגנה זו מבטאת את העיקרון שלא ניתן לחייב בפיצוי מי שאומר את האמת לתועלת הציבור, אף אם האמת הזו פוגעת במישהו.
  • הגנת “תום לב”: סעיף 15 לחוק מקנה הגנה לנתבע אם הוכיח שהפרסום נעשה בתום לב, באחת מהנסיבות המפורטות בחוק . רשימת הנסיבות ארוכה ומגוונת, וכוללת מצבים שבהם לחברה יש אינטרס לאפשר לאדם להתבטא בחופשיות בלי לחשוש מתביעה. בין היתר, נקבעו בחוק כסייגים בתום לב: פרסום שהנתבע לא ידע ולא היה עליו לדעת על קיום הנפגע או על האפשרות שהפרסום מתייחס אליו (כלומר פרסום פוגעני שלא במכוון לאדם שלא זוהה על ידו) ; פרסום שנעשה במסגרת חובה חוקית, מוסרית או חברתית למוסר המידע לאדם שהפרסום הופנה אליו (למשל תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת או דיווח פנימי במקום עבודה על מעשה פסול של עובד); פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או הנמען; הבעת דעה לגיטימית על התנהגות הנפגע כשהוא איש ציבור או בתפקיד ציבורי ; ביקורת על יצירה אומנותית או ספרותית שהנפגע פרסם ברבים ; דיווח אמת מתוך הליך משפטי פומבי או הליך של תלונה לרשות מוסמכת ועוד. המכנה המשותף של כל אלה הוא שהנתבע פעל מתוך אמונה כנה בלגיטימיות הפרסום ולא בזדון לשם פגיעה גרידא. כאשר הפרסום נעשה בהבעת דעה (להבדיל מקביעת עובדה), והדעה נשענת על תשתית עובדתית נכונה ותום לב, בתי המשפט נוטים לראות בכך ביטוי מוגן. הגנת תום הלב לא תחול אם יוכח שהפרסום חרג מתחומי הסביר בנסיבות העניין, נאמר מתוך כוונת זדון או עוינות אישית, או ללא כל בסיס עובדתי סביר – אלה יישללו את תום הלב.
  • חסינויות מיוחדות (פרסומים מותרים): החוק מונה בסעיף 13 רשימה של מצבים בהם לדברי לשון הרע יש חסינות מוחלטת מפני תביעה, בשל חשיבות המעמד שבו נאמרו. בין אלה: דברים הנאמרים במסגרת עבודת הכנסת או הממשלה, במסמכים רשמיים של מבקר המדינה, או בדיונים משפטיים והליכים רשמיים שונים. כך למשל דובר אמת בבית המשפט או חבר כנסת במליאת הכנסת – דבריהם חסינים מתביעת דיבה, גם אם היו פוגעניים, כדי לאפשר להם למלא תפקידם ללא חשש . חסינות זו מלאה ואינה תלויה בתום לב.
יש לשים לב שהנטל להוכיח את קיום ההגנה מוטל לרוב על הנתבע. כלומר, משהתובע הראה שהיה פרסום המהווה לכאורה לשון הרע לגביו, על הנתבע לשכנע את בית המשפט שחל אחד הסייגים (אמת, תום לב וכד’) הפוטר אותו מאחריות. רק אם יעמוד בכך – תידחה התביעה. אם אף הגנה לא חלה, יישא הנתבע באחריות לפרסום הפוגע.
 

חשיבות התיעוד של הפרסום הפוגעני והשפעתו

לאחר התרחשות פרסום משמיץ ברשת חברתית, אחת הפעולות החשובות ביותר לנפגע היא תיעוד ההוכחה לקיומו ותוכנו של הפרסום. בעולם הדיגיטלי, בו פוסטים וציוצים יכולים להימחק או להשתנות בדיעבד, חובה על הנפגע לתעד באופן מיידי את הדברים שפורסמו עליו. תיעוד זה נעשה בדרך כלל באמצעות צילום מסך (Screenshot) או הורדת עותק של דף האינטרנט הפוגעני, בצירוף תאריך ושעה. בתי המשפט מקבלים צילומי מסך והדפסות של פרסומי אינטרנט כראיות קבילות, בהנחה שניתן להעיד על אמיתותן. אכן, צילומי מסך או העתקים של הפרסום הפוגעני יכולים לשמש כראיה חשובה בהליך המשפטי . ללא תיעוד כזה, עלול הנפגע להתקשות להוכיח מה בדיוק נאמר עליו, במיוחד אם המפרסם יסיר את הפוסט הפוגעני לאחר שיקבל מכתב התרעה או ייוודע לו על כוונה לתבוע.
בנוסף לתוכן הפוסט עצמו, רצוי לתעד גם תגובות ודיונים שנלוו אליו ברשת החברתית, ככל שישנם. תגובות של משתמשים אחרים עשויות לחזק את הטענה שהפרסום נתפס כפוגעני, או להמחיש את היקף התפוצה והנזק – למשל אם מישהו בתגובות חוזר על הדברים או מביע זלזול בנפגע בעקבות הפוסט, הדבר מלמד שאכן מוניטין הנפגע נפגע בעיני קוראים. כמו כן, מספר ה”לייקים”, שיתופים (Share) או ציוצים מחדש (Retweets) יכולים ללמד על היקף החשיפה שקיבל הפרסום המשמיץ. כל נתון כזה עשוי להיות רלוונטי הן להוכחת עצם הפרסום (שהגיע לאנשים רבים) והן לשאלת הנזק והיקף הפגיעה (ככל שיותר אנשים נחשפו – הפגיעה בשם חמוררה יותר, לכאורה).
נושא חשוב נוסף הוא שמירת הקשר הסיבתי בין הפרסום הפוגעני לבין הנזק שנגרם בפועל לנפגע, אם נגרם. אם הנפגע ירצה לתבוע לא רק פיצוי סטטוטורי אלא גם פיצוי על נזקים ממשיים (כגון אובדן הכנסה, פיטורים, מצוקה נפשית וכד’), עליו להוכיח שהנזקים נגרמו עקב אותו פרסום משמיץ. לכן, יש לשמור ראיות המראות את ההשפעה: למשל, אם בעקבות הפוסט לקוחות ביטלו התקשרויות עם עסקו של הנפגע, רצוי לשמור תכתובות או הודעות מהם המראות שהדבר קרה לאחר שראו את הפרסום. אם הנפגע סבל מהטרדה, לעג או חרם חברתי – ניתן לתעד פניות שקיבל מאנשים בעקבות הפרסום. כל אלה יסייעו להוכיח את הנזק ולקשור אותו ישירות ללשון הרע שפורסמה.
לסיכום חלק זה, תיעוד מידי ומלא של הפרסום ברשת הוא קריטי. יש לבצע צילומי מסך של כל חלק רלוונטי (הפוסט, תגובות, מספר שיתופים וכד’), לשמור קישורים ולוודא שיהיה בידיכם עותק של ההוכחה. מומלץ גם לערוך תרשומת של תאריך, שעה ופלטפורמה (פייסבוק, אינסטגרם וכו’) בהם הופיע התוכן הפוגעני. תיעוד זה יהווה את התשתית הראייתית בתביעה, בלעדיה יתקשה הנפגע להוכיח את תביעתו, במיוחד אם הפרסום הוסר בינתיים.
 

אסטרטגיות אפשריות בהתמודדות ובהגשת התביעה

עמידה על הזכויות במקרה של לשון הרע ברשת יכולה להיעשות בכמה דרכים ואסטרטגיות. להלן מספר צעדים מקובלים שנפגע לשון הרע ברשת חברתית יכול לשקול, על מנת להפסיק את הפגיעה ולמצות את זכויותיו:
  • פנייה מהירה למפרסם בדרישה להסיר ולתקן (מכתב התראה): צעד ראשון נפוץ הוא משלוח מכתב התראה רשמי מהמ נפגע (בדרך כלל באמצעות עורך דינו) אל המפרסם הפוגעני. במכתב זה דורשים מהפוגע להסיר מיד את הפרסום המשמיץ, לפרסם התנצלות תיקונית בפומבי, ולהימנע מהמשך הפצה. לעיתים אף נדרש פיצוי כספי בפנייה המקדימה, כתנאי להימנע מהגשת תביעה לבית המשפט. מטרת ההתראה היא לתת לנתבע הזדמנות לתקן את המעוות בלי הליך משפטי יקר, וכן להראות לבית המשפט בהמשך שהתובע ניסה לצמצם נזקיו. אין חובה חוקית לשלוח מכתב התראה לפני הגשת התביעה, אך פעולה זו נתפסת בדרך כלל בחיוב על-ידי בתי המשפט והיא עשויה להביא לפתרון מהיר: במקרים מסוימים הפוגע, משהבין את חשיפתו לתביעה, בוחר להתנצל ולהסיר את הפוסט באופן מיידי. חשוב שההתנצלות, אם ניתנה, תהיה פומבית באותה פלטפורמה ובעלת תפוצה דומה לזו של הפרסום המקורי, על מנת לתקן את הרושם בפני אותו קהל שנחשף ללשון הרע.
  • פנייה למפעילי הפלטפורמה (הרשת החברתית): במקביל או בנוסף לפנייה למפרסם עצמו, ניתן לפנות גם אל הנהלת הרשת החברתית או האתר שבהם בוצע הפרסום. לכל רשת גדולה (כגון פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר) יש מנגנונים לדיווח על תוכן פוגעני או מפר כללים. דיווח כזה יכול להיעשות דרך כפתורי “Report” מובנים. אם הפרסום מפר גם את תנאי השימוש או כללי הקהילה של אותה פלטפורמה (למשל מהווה בריונות, הטרדה או דברי שטנה האסורים לפי מדיניות האתר), ייתכן שהמנהלים יסירו אותו ביוזמתם לאחר בדיקה. עם זאת, יש להבין שהרשתות החברתיות אינן בוררות משפטיות בשאלות של אמת או לשון הרע פרטנית, ואם התוכן אינו מפר כלל ברור שלהן, ספק אם יתערבו. במקרים חמורים, אפשרי גם לפנות באופן רשמי יותר – למשל באמצעות מכתב מעורך דין לצוות המשפטי של הפלטפורמה, המתריע על תוכן בלתי חוקי (Defamation Notice) ודורש את הסרתו. צעד זה יכול להיות יעיל במיוחד אם המפרסם האנונימי או אם הוא מסרב בתוקף להסיר את הדברים. חשוב לתעד גם את הפניות הללו. ככלל, על הנפגע לפעול להסרת הפרסום הפוגעני מהרשת במהירות האפשרית, כדי לצמצם את הפגיעה המצטברת – “בכל רגע נחשפים אליו רבבות גולשים והפגיעה מתעצמת” . לכן הפנייה למנהלי האתר או הרשת בבקשה לסילוק התוכן היא צעד מתבקש, ובמקביל יש להתייעץ עם עורך דין לגבי המשך צעדים.
  • הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט: אם הפוסט לא הוסר, או שהוסר אך הנזק כבר נגרם ומשמעותי, וגם אם לא התקבלה התנצלות ופיצוי לשביעות רצונו של הנפגע – הצעד הבא הוא הגשת תביעת לשון הרע לבית המשפט המוסמך. ברוב המקרים, התביעה תוגש לבית משפט השלום (השלום מוסמך לדון בתביעות כספיות עד סכום גבוה יחסית, וברגיל תביעות דיבה הן בסכומים שבסמכותו). כתב התביעה יפרט את עובדות המקרה (מה פורסם, מתי, באיזו פלטפורמה, מי נחשף וכמה), יסביר מדוע התוכן מהווה לשון הרע לפי החוק, יתאר את הנזק שנגרם, ויכלול את סעדי התביעה – בדר”כ דרישת פיצויים בסכום מסוים, ולעיתים גם דרישה לצווים (כמו פרסום התנצלות). כאמור, אפשר לבקש במסגרת התביעה גם צו עשה המורה לנתבע להסיר כל עותק של הפרסום מרשת האינטרנט, אם טרם הוסר, וכן להימנע מפרסום דומה בעתיד.
  • בקשה לסעד זמני (צו מניעה זמני): במקרים חריגים שבהם הפרסום ממשיך להסב נזק כבד ומיידי (למשל פוסט ויראלי במיוחד שממשיך להיות מופץ ברגעים אלה), ניתן לשקול הגשת בקשה דחופה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד, עוד לפני בירור התביעה העיקרית. בית המשפט, במקרים נדירים וחריגים, יסכים להוציא צו זמני המסיר תוכן פוגעני עוד בטרם ההכרעה הסופית – אך רק אם שוכנע בסבירות גבוהה שמדובר בלשון הרע חמורה ושסיכויי התביעה טובים, וכן שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הנפגע. בתי המשפט זהירים במתן צווים מקדמיים מחשש לפגיעה יתרה בחופש הביטוי טרם בירור מלא. אולם, אם מדובר למשל בתוכן משמיץ מובהק ושקרי לחלוטין שמופץ באופן ויראלי וגורם לנזק מיידי וקשה, ייתכן שבית המשפט יוציא צו להסרתו המיידית עד להכרעה. לעיתים עצם הגשת הבקשה מזעזעת את הנתבע, המעדיף אז בעצמו להסיר את הפוסט כדי לא להסתכן בצו.
חשוב לציין שכל אסטרטגיה כזו רצוי לנקוט בהתייעצות עם עורך דין, כדי להתאימה לנסיבות המקרה. לדוגמה, ישנם מצבים בהם פרסום פוגעני קטן שהתנצלות מהירה לגביו עשויה לפתור את העניין – כניסה להליך משפטי עלולה דווקא להעצים את החשיפה (תופעת “אפקט סטרייסנד”) ולגרום לנזק תדמיתי נוסף. לכן, יש לשקול היטב את מידת חומרת הפגיעה מול האפקט האפשרי של תביעה פומבית. במקרים מסוימים, במיוחד לעסקים או דמויות ציבוריות, פרסום דבר התביעה בתקשורת עשוי למשוך תשומת לב נוספת לטענות המשמיצות. לעומת זאת, במקרים אחרים הגשת התביעה והפומביות שלה דווקא משמשות ככלי הרתעה ותיקון, ומבהירות לציבור שהדברים היו כזב משמיץ.
 

סיכונים וסיכויי הצלחה – הערכת חוזק התיק

לא כל תביעת דיבה מבטיחה הצלחה, ועל הנפגע להביא בחשבון את הסיכונים מול הסיכויים טרם פנייה לבית המשפט. הנה מספר קווים מנחים להערכת חוזק התיק:
  • עמידה בתנאי העוולה: יש לוודא שהתיק “סוגר את הפינות” מבחינת תנאי החוק. אם הפרסום אינו חד-משמעי, או שבקושי אפשר לזהות שהכוונה היא לתובע, הסיכוי נמוך. למשל, התבטאות כללית או סאטירית שאינה נוקבת בשם ולא ברור שהכוונה לתובע – עשויה לא להתקבל בבית המשפט כ”לשון הרע” אישית נגדו. לעומת זאת, ביטוי ברור, שקרי ומבזה המופנה ישירות כלפי התובע, פורסם לקהל - מקים תיק חזק יותר. יש לשאול: האם אדם סביר שהיה שומע או קורא את הפרסום היה מבין שמדובר בתובע, והאם היה חושב פחות על התובע בעקבות אותו פרסום? אם התשובה חיובית בברור – זה סימן טוב לתובע.
  • היעדר הגנה לנתבע: סיכויי ההצלחה מושפעים מאוד מקיומן או העדרן של הגנות אפשריות. אם נראה שהנתבע יוכל לטעון להגנת “אמת בפרסום” עם הוכחות מוצקות (כלומר, יתברר שהפרסום אמיתי בעיקרו והיה גם עניין ציבורי לחשיפתו) – אזי סיכויי התביעה קטנים, כי בית המשפט לא יפסוק לטובת הנפגע אם הדברים אמיתיים וחשובים לציבור. כמו כן, אם הפרסום הפוגעני נאמר כדעה במסגרת דיון לגיטימי (למשל ביקורת עסקית או ציבורית) ובתום לב, הנתבע עשוי ליהנות מהגנת תום הלב. לעומת זאת, אם ברור שהנתבע הפיץ שקר גס מתוך כוונה לפגוע, ללא שום בסיס – סיכוייו למצוא מחסה תחת הגנות החוק קלושים, וסיכויי התביעה להתקבל גדלים.
  • ראיות ואמינות: לטיב הראיות שתומכות בטענות שני הצדדים יש משקל מכריע. תובע שמציג לבית המשפט תיעוד ברור (כגון צילום מסך אותנטי של הפוסט) ועדויות של צדדים שלישיים שאכן הבינו את הפרסום כפוגע ומכוון כלפיו – ישכנע יותר את השופט בצדקתו. מנגד, אם הגרסאות מעורפלות או חסרות, קיים סיכון של “גרסה מול גרסה” או שהשופט יטיל ספק. כמו כן, אם לשני הצדדים יש מוניטין - למשל התובע כבר נודע לציבור באור שלילי מסיבות אחרות, או הנתבע ידוע כמי שמוסר מידע אמין – גורמים אלו עשויים להשפיע בעקיפין על ההכרעה. באופן כללי, כאשר לשון הרע מפורסמת בכתב (כמו ברשת), סוגיית ההוכחה קלה יותר מאשר בלשון הרע שבעל-פה (שבה צריך עדים שיאשרו מה שנאמר).
  • נזק והשלכות התביעה: חלק מהערכת התועלת שבתביעה הוא בחינת הנזק שנגרם אל מול העלות והמאמץ של הליך משפטי. אם מדובר בפגיעה קטנה יחסית, ייתכן שהתנצלות תספיק ואין טעם בהליך יקר. גם אם התביעה תזכה, פעמים רבות פסיקת הפיצויים היא מתונה (ראו בפרק על פיצויים). מצד שני, בתיקים חמורים, הנזק למוניטין יכול להיות עילה מוצדקת למאבק משפטי, אף במחיר של דיון פומבי נוסף בפרטים. יש לקחת בחשבון שגם לזוכה במשפט עשויים להיות הפסדים: ניהול תיק כרוך בהוצאות (אגרות, שכר טרחת עו”ד) ובטרחה אישית, ולא תמיד ייפסקו הוצאות משפט מלאות. אם התביעה נדחית, התובע עלול אפילו להידרש לשלם שכר טרחת עו”ד לצד שכנגד. לפיכך, יש לשקול היטב את סיכויי ההצלחה בטרם יציאה לדרך, לעומת הסיכון בדחייה.
  • מעמד ציבורי של הצדדים: לבסוף, יש משמעות גם לשאלה מי הנפגע ומי המפרסם. אם הנפגע הוא דמות ציבורית (פוליטיקאי, ידוען) והפרסום עוסק בענייני תפקודו הציבורי – בתי המשפט נוטים להעניק משקל לחופש הביטוי ולאפשר ביקורת, אפילו נשכנית, כחלק משיח ציבורי. אנשי ציבור זוכים לרף הגנה מעט נמוך יותר בהשוואה לאדם פרטי בנושאים הנוגעים לתפקידם הציבורי, בהינתן שהדברים נאמרו בגבולות הסביר ולא בזדון של ממש. מנגד, כאשר אדם פרטי שאינו מוכר הוכפש ברבים ללא הצדקה, בתי המשפט רואים בחומרה פגיעה בשמו הטוב. גם זה שיקול להערכת הסיכויים: תביעות של אנשים פרטיים על שיימינג ברשת פעמים רבות זוכות לאמפתיה רבה מבית המשפט, בעוד שתביעות “השתקה” (SLAPP) של בעלי כוח המנסים לסתום פיות של מבקרים עלולות להידחות אם בית המשפט יתרשם שהפרסום היה לגיטימי. למעשה, נתונים סטטיסטיים עדכניים מלמדים שכשני שלישים מתביעות לשון הרע בישראל מתקבלות (כולן או חלקן) או מסתיימות בפשרה, ורק כ-18% נדחות לחלוטין . משמעות הדבר היא שבמקרים המתאימים – כאשר אכן מדובר בלשון הרע ללא הגנה – לבתי המשפט יש נכונות להכיר בפגיעה ולפסוק פיצויים. אולם מנגד, אחוז לא קטן נדחה או נמחק, כך שחשוב לפעול רק במקרים מוצדקים ובניהול מקצועי.
לסיכום, תובע פוטנציאלי צריך לבצע הערכה מקדימה: האם המקרה שלו “נקי” וברור להפרת החוק, האם יש לו ראיות חזקות, והאם הנתבע לא יוכל להתחמק מאחריות באמצעות הגנה כלשהי. התייעצות עם עורך דין מנוסה בתחום תסייע לכמת את הסיכויים והסיכונים ולהחליט אם להגיש את התביעה, לנסות להסתפק בהתנצלות, או אולי לוותר על צעד משפטי אם הסיכוי קלוש.
 

פיצוי ללא הוכחת נזק - סעיף 7א לחוק

אחד המנגנונים החשובים להגנת הנפגע בדיני לשון הרע הוא האפשרות לקבל פיצוי כספי ללא צורך בהוכחת נזק ממשי, בהתאם לסעיף 7א לחוק. סעיף זה מאפשר לבית המשפט לפסוק לטובת הנפגע פיצויים סטטוטוריים בסכום קצוב מירבי, גם אם הנפגע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממון או נזק מדיד אחר. מטרת ההסדר היא להכיר בכך שעצם הפגיעה בשם הטוב היא קשה להוכחה בכסף, אך ראויה לפיצוי, כדי להרתיע מפרסומי דיבה.
על-פי החוק, בית המשפט רשאי (אך לא חייב) לחייב נתבע שהורשע בדיבה לשלם לנפגע פיצוי עד 50,000 ש”ח ללא הוכחת נזק . סכום זה היה הסכום המקורי בחקיקה (נחקק בשנת 1998), אך הוא מתעדכן לפי עליית המדד (מדד המחירים לצרכן) אחת לשנה . נכון לשנים האחרונות, התקרה המעודכנת עומדת על כ-70,000 ש”ח ללא הוכחת נזק, ובמקרים שבהם הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע – עד כפל הסכום (כלומר כ-140,000 ש”ח) . החריג של כוונת הפגיעה מצוין בסעיף 7א(ג) לחוק, ומאפשר הכפלת הפיצוי הסטטוטורי, כדי לשקף חומרה יתרה כאשר המפרסם פעל בזדון ממשי לפגוע בנפגע.
חשוב להבין כי פיצוי ללא הוכחת נזק הוא סעד מרבי ולא מובטח אוטומטית בכל מקרה. לשון הסעיף היא שבית המשפט “רשאי” לפסוק עד סכום זה , וההלכה היא שבית המשפט יפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל נסיבות המקרה. בפועל, הסכומים שנפסקים משתנים: במקרים חמורים עשויים לפסוק את מלוא התקרה (וכאשר יש כוונה לפגוע – אף להכפיל), אך במקרים קלים יחסית ייפסקו סכומים נמוכים יותר, ולעיתים אף לא ייפסק פיצוי כלל אם הפגיעה הייתה מזערית או שהתובע לא שכנע שנגרם לו עוול של ממש. ישנם אף מקרים שבהם פוסקים פיצוי סמלי בלבד, במטרה להצהיר על עצם הפרת החוק אך בלי להעניק סכום משמעותי.
הסעיף גם מבהיר שאדם לא יקבל כפל פיצוי ללא הוכחת נזק בגין אותה לשון הרע . פירוש הדבר, למשל, שאם אותו פרסום נדון גם בקובלנה פלילית וגם בתביעה אזרחית, לא ניתן לצבור פעמיים 70,000 ש”ח. בדרך כלל הנפגע יבחר אפיק אחד או שבית המשפט יקזז כדי למנוע כפל פיצוי. כמו כן, אם היו מספר פרסומים נפרדים (למשל סדרת פוסטים נפרדים, או פרסום שחזר על עצמו מספר פעמים בתקופות שונות), ייתכן שבית המשפט יראה בכל אחד “אירוע” נפרד לצורך חישוב הפיצוי הסטטוטורי, אך סוגיה זו מורכבת ותלויה בנסיבות – לעיתים פרסומים חוזרים ייחשבו מסכת אחת.
נציין שהאפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק אינה שוללת מהנפגע את הזכות לטעון ולהוכיח נזק ספציפי גבוה יותר, אם נגרם. כלומר, אם הנפגע הצליח לכמת את נזקיו (למשל, איבד עסקאות בסכום ידוע בעקבות לשון הרע, או שנגרמה לו עגמת נפש חמורה עם חוות דעת מומחה) – הוא רשאי לתבוע פיצוי לפי הנזק הממשי שנגרם לו, גם מעבר ל-70 אלף ש”ח. במקרה כזה, עליו להוכיח את הנזק (לדוגמה באמצעות עדויות וחשבונות להפסדים). בית המשפט יכול לפסוק פיצוי גבוה מהתקרה הסטטוטורית אם שוכנע בנזק ממשי גדול יותר. אולם, לרוב הנפגעים קשה לכמת בדיוק את הפגיעה בשמם הטוב, ולכן רבים בוחרים לתבוע פשוט את הסכום הקבוע בחוק (או חלק ממנו) ללא הוכחת נזק, וכך לפשט את ההליך.
במקרים חריגים מאוד, כאשר נגרם נזק כבד וממשי (למשל, סגירת עסק עקב קמפיין הכפשות שקרי), התובע עשוי לטעון הן למסלול הסטטוטורי והן למסלול הרגיל, אולם הוא לא יזכה בכפל-פיצוי אלא במה שיוכח או בתקרה – הגבוה מביניהם. בפסיקה נקבע שברגע שבית המשפט משוכנע שהייתה לשון הרע, עליו להחליט אם לתת פיצוי סטטוטורי ואם כן – כמה, עד התקרה. אין נוסחה מתמטית, אך נהוג להתחשב בחומרת ההאשמות, בהיקף התפוצה, בכוונת המפרסם, בהתנהגות הצדדים (למשל האם הנתבע התנצל מיד או הכפיש עוד) וכדומה.
בסופו של דבר, סעיף 7א לחוק הוא כלי חשוב שמאפשר לנפגע לקבל סעד מוחשי על הפגיעה בשמו, גם אם לא איבד כסף ישירות. הסכום של כ-70,000 ש”ח (או עד 140,000 ש”ח במקרים חמורים) מהווה איתות ברור לכך שהמחוקק רואה בלשון הרע עניין רציני. לצד זאת, על הנפגע לזכור שסכום הפיצוי הנתבע צריך להיות ריאלי ומבוסס: תביעה מוגזמת בסכומים דמיוניים עלולה להיראות כבלתי רצינית. בתי המשפט גם לא מחויבים לתת את המקסימום – הכל לפי שיקול דעתם ורמת ההוכחה של הפגיעה.
 

ניהול ההליך בבית המשפט – מתביעה ועד הכרעה

כאשר מחליטים על הגשת תביעת לשון הרע, ההליך בבית המשפט מתנהל בדומה לכל תביעת נזיקין אזרחית, עם מספר שלבים עיקריים:
  1. הגשת כתב תביעה: התובע (הנפגע) פותח את ההליך בהגשת כתב תביעה לבית המשפט המוסמך. בכתב התביעה מפרטים את פרטי המקרה: מתארים מי הנתבע (המפרסם הפוגע), מה בדיוק פורסם (כולל ציטוטים רלוונטיים או צילומי מסך כנספחים), מתי והיכן פורסם (למשל “בתאריך X בשעה Y פרסם הנתבע בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים…”), וכיצד הפרסום הגיע לאנשים (מספר תגובות/שיתופים וכו’ אם ידוע). עוד מפרט התובע מדוע הפרסום מהווה לשון הרע לפי החוק (מצטט את הקריטריונים הרלוונטיים – השפלה, ביזוי וכו’), מאשר שאין הגנה שחלה (לדעתו), ומתאר את הנזק שנגרם לו או את עגמת הנפש שחווה. בסיום כתב התביעה מפורט הסעד המבוקש – לרוב סכום הפיצויים שהתובע עותר לו (יכול להיות פיצוי סטטוטורי או סכום אחר), וכן סעדים נוספים אם רלוונטי (כגון צו למנוע מהנתבע לחזור על הפרסום, צו לפרסם התנצלות פומבית, חיוב בהוצאות וכיוצ”ב). כתב התביעה נתמך לעיתים בתצהיר או בתיעוד מצורף (למשל עותק הפוסט הפוגעני).
  2. הגשת כתב הגנה וכתבי טענות נוספים: לאחר שהתביעה נמסרת לנתבע כדין (המצאה משפטית), יש לנתבע פרק זמן קצוב (30 יום בד”כ) להגיש כתב הגנה. בכתב ההגנה, הנתבע יכחיש את הטענות או ינסה להצדיק את פרסומו. לעיתים יטען שהפרסום אינו לשון הרע (לדעתו לא משמיץ או שלא כוון לתובע), או שהתובע הסכים לסיכון הפרסום (למשל פרסם בעצמו משהו והנתבע רק שיתף – טענת “הסכמה” או “הסתכנות מרצון”). נפוץ שהנתבע יעלה במפורט את טענות ההגנה לפי חוק איסור לשון הרע: למשל, יטען אמת בפרסום (ויצרף ראיות לנכונות הדברים) או תום לב בנסיבות המוגנות (למשל שהפרסום הוא דעה בתום לב על עניין ציבורי, או דיווח לרשות מוסמכת וכד’). כמו כן, לעיתים מעלים טענות מקדמיות: למשל שהסמכות לדון אינה לבית משפט זה, שהתביעה קנטרנית או שהתובע השהה יותר מדיי את הגשת התביעה (אף שאין התיישנות קצרה במיוחד – ההתיישנות היא 7 שנים, אך השהיה לא סבירה יכולה לפגוע באמינות). במקרים מסוימים, הנתבע אף יכול להגיש תביעה שכנגד נגד התובע, למשל אם במהלך האירועים גם התובע השמיץ אותו. לאחר כתב ההגנה, רשאי התובע להשיב בטענותיו (אם למשל נתבע טען עובדות חדשות בכתב ההגנה), במסגרת כתב תשובה.
  3. קדם משפט וניסיונות פשרה: לאחר הגשת כתבי הטענות, בית המשפט קובע לרוב דיון מקדמי שנקרא קדם משפט. במעמד זה, השופט/ת מברר/ת את עמדות הצדדים, מנסה לחדד את המחלוקות ולשאול האם יש סיכוי להגיע לפשרה לפני השקעת זמן שיפוטי מלא. תביעות דיבה רבות מסתיימות למעשה בפשרה בין הצדדים בשלב זה או מאוחר יותר, לעיתים לפי המלצת בית המשפט. פשרה יכולה לכלול למשל תשלום פיצוי לתובע (בדרך כלל פחות ממה שתבע מלכתחילה) ופרסום התנצלות, בתמורה לכך שהתביעה תימחק. בית המשפט מאשר פשרות כאלה בפסק דין של הסכמה. אם לא הושגה פשרה, ממשיכים בהליך.
  4. בשלבי הביניים, מתקיימים גם הליכי גילוי ועיון במסמכים וגילוי נאות: כל צד זכאי לבקש מהצד שכנגד לגלות מסמכים הרלוונטיים לטענות. למשל, התובע יבקש מהנתבע לחשוף פוסטים נוספים או נתוני צפייה, הנתבע עשוי לבקש מהתובע מסמכים על נזקיו הנטענים (כגון דוחות כספיים להראות ירידה בהכנסות). שלב זה נועד לחשוף את כל הקלפים לפני המשפט, כדי למנוע הפתעות.
  5. שמיעת ראיות (הוכחות): זהו שלב הדיון העיקרי. כל צד מביא את עדיו וראיותיו לבית המשפט. בהליך לשון הרע, העדים הטבעיים הם: התובע עצמו (שיעיד על הפגיעה בו, תחושותיו ונזקיו), אולי מקורבים (שיעידו שראו את התובע נפגע, או יודעים על השפעות שקרו בעקבות הפרסום), ועדים להוכחת תפוצת הפרסום (למשל חברים שראו את הפוסט ויכולים להעיד שאכן הבינו שמדובר בתובע ושזה פגע בשמו). מן הצד השני, הנתבע יעיד ויציג את גרסתו: לעיתים ינסה להסביר את ההקשר של הדברים, או להביא עדים מטעמו שיאשרו למשל שהפרסום היה נכון (עדי אמת לפרטים שנטענו), או שהפרסום נאמר כבדיחה/סאטירה וכו’ ולא התכוון ברצינות. אם הנתבע טוען לחיסיון עיתונאי (במקרה של עיתונאים) או חסינות אחרת – ייטען בשלב זה. שני הצדדים יכולים להציג מוצגים – כמו מסמכים, צילומי מסך (בכפוף לכך שמישהו מאמת את אמיתותם), הודעות, וכיו”ב. לאחר שכל צד הביא את עדיו, כל צד גם מחקר נגדית את עדי היריב. באופן זה מתבררת התמונה העובדתית לבית המשפט.
  6. סיכומים ופסק דין: בתום שמיעת הראיות, ובית המשפט רשאי גם לבקש סיכומים – בין בעל-פה באותו דיון, ובמקרים מורכבים בכתב לאחר מספר שבועות. בסיכומים כל צד טוען מדוע, על בסיס הראיות והדין, יש לקבל את עמדתו. לאחר מכן, השופט כותב פסק דין. בפסק הדין בית המשפט קובע ממצאים – האם אכן הדברים שפורסמו עולים כדי לשון הרע על התובע, האם לנתבע הייתה אחריות לכך (למשל, הנתבע ייתכן ויטען “לא אני כתבתי את הפוסט” במקרי התחזות – בית המשפט יכריע אם השתכנע מי הפרסם), והאם עומדת לנתבע הגנה המונעת חיובו. אם המסקנה היא שהפרסום היה לשון הרע ללא הגנה – התביעה תתקבל. אז יידרש בית המשפט לקבוע את סכום הפיצויים המגיע לתובע, וכן את יתר הסעדים (האם להוציא צווי מניעה, האם להורות על פרסום תיקון או התנצלות, וכו’ כפי שביקש התובע). בית המשפט גם יפסוק הוצאות משפט – בדרך כלל סכום לשכ”ט עורך הדין והוצאות התובע (אגרות וכד’) אם זכה, או לשכ”ט הנתבע אם התביעה נדחתה. בית המשפט רשאי לפסוק סכום הוצאות גבוה אם הוא סבור שהתביעה הייתה מוצדקת ונתקל בהכחשות סרק, או מנגד אם התביעה הייתה קנטרנית – כדי להרתיע תביעות סרק.
  7. ערעור: לאחר פסק הדין, לכל צד不ר שי להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר (בדרך כלל לבית המשפט המחוזי, כי תביעות לשון הרע נדונות בערכאה ראשונה בשלום). הערעור יכול לתקוף ממצאים או את גובה הפיצוי. ערכאת הערעור לרוב לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא אם נפלה טעות בולטת, אך יכולה להתערב בשאלות משפטיות (למשל פרשנות החוק, סיווג האמירה כדעה מוגנת או לא) ובהיקף הפיצוי. ערעורים בתיקי דיבה אינם שכיחים מאוד אם הסכומים אינם גדולים, אך במקרים עקרוניים או בעלי פרופיל תקשורתי – לא נדיר שהמפסיד מערער.
משך זמן ניהול התיק יכול לנוע בין כמה חודשים (במסלול מהיר ופשוט) ועד שנה-שנתיים ואף יותר, תלוי בעומס בתי המשפט ובמורכבות הראיות. יש לציין שקיימת אפשרות לנהל חלק מתביעות לשון הרע ב”סדר דין מהיר” (הליך דיוני מקוצר לתביעות עד סכום מסוים, כיום כ-75,000 ש”ח) – ואז הדיון מהיר יותר, עם הגבלות על כמות העדים ואורך הסיכומים, ופסק הדין ניתן בתוך 30 יום מהדיון. רבים מתביעות הדיבה על פרסום יחיד אכן נופלות בגדר סכום זה (70,000 ש”ח ללא הוכחת נזק), ולכן ניתן לנהלן בסדר דין מהיר, מה שמקצר זמנים. עם זאת, במקרים שבהם נדרש בירור מעמיק או סכום גבוה יותר, ההליך יתנהל בסדר דין רגיל.
 

חשיבות הליווי המשפטי המומחה

התמודדות עם לשון הרע ברשת, משלב ההתלבטות האם לתבוע ועד ניהול ההליך, היא מלאכה מורכבת המחייבת הבנה משפטית מעמיקה ויד מקצועית מנוסה. לכן, ליווי משפטי על-ידי עורך דין הבקיא בדיני לשון הרע הוא חיוני למיצוי זכויות הנפגע ולהגדלת סיכויי ההצלחה. חשיבות הייצוג המקצועי באה לידי ביטוי בכמה היבטים:
  • הערכת מקדמית של המקרה: עו”ד מנוסה בתחום יוכל כבר בתחילת הדרך להעריך באופן מפוכח את חוזקות וחולשות התיק. הוא יבחן את הפרסום בעין משפטית – האם הוא אכן עולה כדי לשון הרע מובהקת או אולי מדובר בדעה מוגנת? האם קיימות ראיות מספיקות? האם צפויה הגנת “אמת דיברתי” או טענת הגנה משמעותית אחרת מצד היריב? הערכה זו תמנע מנפגעים להיגרר להליך שסיכוייו קלושים, או לחלופין תיתן אור ירוק לנפגע מוצדק לפעול במהירות. עורך הדין גם יכוון מה לדרוש במכתב ההתראה וכיצד לנהל מו”מ לפשרה אם זה אפשרי, באופן שלא יפגע בסיכויי התביעה אם תוגש.
  • ניהול אסטרטגיית התביעה: אם מחליטים לתבוע, עורך הדין ינסח כתב תביעה מדויק ומשכנע, שיעלה את כל העילות הרלוונטיות. ניסוח טוב יכול לעשות הבדל משמעותי: הדגשת הפרטים הנכונים, צירוף פסיקה מתאימה, בקשת סעדים באופן ראוי – כל אלה מציגים לשופט תמונה ברורה ומסייעים לבסס את התביעה. כמו כן, עורך הדין יבחר את האסטרטגיה הדיונית – האם ללכת לסדר דין מהיר (אם סכום התביעה מאפשר), האם לצרף נתבעים נוספים (למשל אם היו משתפים רבים – החלטה טקטית אם לתבוע גם אותם או רק את המפרסם המקורי), וכיצד לנהל את ההוכחות. הוא גם ידריך את התובע כיצד להתנהג ולדבר בהליך, כדי לא לפגוע בעניינו (למשל, להימנע מהתבטאויות פומביות נוספות בזמן התביעה שעלולות לשמש נגדו).
  • הוכחת הטענות באופן מיטבי: במשפט עצמו, לעורך דין תפקיד קריטי בהצגת הראיות והחקירות. עורך דין מיומן ידע כיצד להגיש את צילומי המסך כראיה קבילה, כיצד לזמן עדים רלוונטיים ולהפיק מהם עדות תומכת, וכיצד לחקור את הנתבע ועדים מטעמו בחקירה נגדית באופן שמערער את אמינות גרסתם או מדגיש סתירות. דיני לשון הרע כוללים דקויות – למשל, בהחלטות האם וכיצד לנסות להוכיח את “אמת” הפרסום או להשאיר זאת כנטל על הנתבע. החלטות כאלו דורשות ניסיון. בנוסף, עו”ד דיבה בקיא מכיר את הפסיקה הענפה בתחום ויודע אילו פסקי דין לצטט כדי לשכנע את בית המשפט, הן בשאלת האחריות והן בגובה הפיצוי הראוי.
  • מניעת טעויות יקרות: ללא ייעוץ משפטי, נפגע עלול לטעות – למשל, לשלוח תגובה חריפה מדי לנתבע שעלולה לשמש נגדו, או לנסח תביעה לא נכונה (כמו תביעה נגד הפלטפורמה במקום נגד המפרסם היחיד, דבר שבד”כ נדחה על הסף). עו”ד יבטיח שהתביעה מוגשת כנגד הגורם הנכון, במסגרת הזמן הנכונה, ובערכאה הנכונה, כדי שלא תידחה מטעמים טכניים. הוא גם יוודא שהנוסח לא יחשוף את התובע עצמו לתביעת דיבה שכנגד (יש לזכור שכתב טענות חסין מתביעת דיבה רק אם נאמר בתום לב ורק במסגרת המשפטית הנדרשת – כתבי בי-דין מוגנים לרוב, אך פרסומים פומביים שמחוץ לכתלי בית המשפט עלולים להוות בעצמם דיבה).
  • ניהול מו”מ מושכל: עורך דין מנוסה ידע גם מתי וכיצד להתפשר. לא כל תיק חייב להתגלגל עד פסק דין; לעיתים פשרה טובה יכולה להעניק לנפגע פיצוי מהיר והצהרה של הנתבע על טעותו, ללא הסיכון והעיכוב שבמשפט. עו”ד ידע להעריך האם ההצעה שמונחת על השולחן סבירה, ולהמליץ ללקוח אם לקבלה או להמשיך להילחם. מאידך, אם הנתבע מכחיש לחלוטין ולא מציע כלום, עו”ד מיומן לא יירתע מניהול מלא של ההליך עד תום.
 
בסופו של יום, תביעות לשון הרע הן תחום משפטי מורכב ומתפתח, במיוחד בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. פסיקות חדשות יוצאות חדשות לבקרים, ודקויות קטנות בעובדות יכולות להטות את הכף. עורך דין הבקיא בתחום יכיר את המגמות העדכניות (למשל, יחס בתי המשפט לפרסומי פייסבוק לעומת עיתונות מסורתית, סוגיית אחריות על שיתוף (share) של פוסט וכדומה) ויידע למנף את הידע לטובת הלקוח. הליווי המשפטי מעניק לנפגע גם שקט נפשי – שהוא פועל נכון, לא מתוך אמוציות אלא באופן מקצועי, וכך הסיכוי לתוצאה צודקת וגמול הולם על הפגיעה גדל משמעותית.
 
 

לשיחת ייעוץ
חייגו 03-6109100

או השלימו את הפרטים הבאים

הדפסת המאמר

דירוג המאמר

 

1 ע"י 1 גולשים

הוסף תגובה

זקוקים לעורך דין?

חייגו: 03-6109100 או השאירו פרטים
אני מאשר/ת בזאת לדורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס ושות' לשלוח לי ניוזלטרים/דיוור של מאמרים, מידע, חידושים, עדכונים מקצועיים והודעות, במייל ו/או בהודעה לנייד. הרשמה לקבלת הדיוור כאמור תאפשר קבלת דיוור שבועי ללא תשלום. ניתן בכל עת לבטל את ההרשמה לקבלת הדיוור ע"י לחיצה על מקש "הסרה" בכל דיוור שיישלח.