בקשות לפירוק חברה לפי הדין הישראלי

מאת: אלי דורון, עו"ד

7/4/2025

בקשות לפירוק חברה לפי הדין הישראלי

פירוק מרצון על ידי החברה (בידי בעלי המניות)

• החלטת בעלי מניות: פירוק מרצון מחייב החלטה של האסיפה הכללית. לרוב נדרשת החלטה מיוחדת (רוב של 75% מהקולות אלא אם נקבע אחרת בתקנון) בה בעלי המניות מחליטים על פירוק החברה מרצון. החלטה כזו יכולה להתקבל מכל סיבה עסקית (למשל, סיום פרויקט שלשמו הוקמה החברה, היעדר כדאיות כלכלית בהמשך הפעילות, רצון בעלי המניות לפרוש מהעסק וכיו”ב). לעיתים התקנון עצמו קובע שהחברה תפורק במועד או באירוע מסוים, ואז בהתקיים התנאי החברה רשאית להתפרק מרצון ללא צורך נוסף .
• תום תקופת החברה או יעדיה: אם התקופה שנקבעה בתקנון לקיום החברה הגיעה לסיומה, או שהתקיים תנאי מסוים שעל-פי התקנון מוביל לפירוק – אלו עילות מובנות לפירוק מרצון. במצב כזה האסיפה הכללית יכולה לאשר את פירוק החברה בהחלטה פשוטה, בהתאם לתנאי התקנון.

1. כינוס אסיפה כללית והחלטת פירוק: החברה מכנסת אסיפה של בעלי המניות לקבלת החלטה על פירוק מרצון ומינוי מפרק. לרוב נדרש רוב מיוחד של 75% אלא אם נקבע אחרת. בהחלטה זו ממנים מפרק – אדם (לעיתים רו”ח או עו”ד) שיהיה אחראי על ביצוע הפירוק – וניתן גם לקבוע את שכרו של המפרק.
2. הודעות ודיווחים לרשם החברות: על החברה להודיע לרשם החברות על ההחלטה להתפרק מרצון בתוך 7 ימים. נהוג לפרסם הודעה על הפירוק גם ב”רשומות” (העיתון הרשמי) כדי ליידע נושים וצדדים שלישיים . כמו כן, מרגע ההחלטה על הפירוק, בכל מסמך רשמי או חשבונית של החברה יש לציין שהחברה “בפירוק מרצון”, על מנת להגביר שקיפות מול צדדים שעוסקים עמה .
3. הפסקת ניהול עסקי החברה: מרגע תחילת הפירוק, החברה חדלה מלנהל את עסקיה השוטפים, למעט מה שדרוש לצורך הליך הפירוק עצמו . החברה כשלעצמה עדיין קיימת מבחינה משפטית, אך היא מצויה בסטטוס “בפירוק” עד להשלמת התהליך. סמכויות הדירקטורים נשללות עם מינוי המפרק (אלא אם האסיפה קבעה להותיר להם סמכויות מוגבלות) . המפרק נכנס בנעלי הנהלת החברה לצורך ביצוע הפירוק.
4. סמכויות המפרק בפירוק מרצון: למפרק המתמנה בפירוק מרצון מוקנות כל הסמכויות שיש למפרק בפירוק על ידי בית משפט, ללא צורך באישור בית משפט. הוא מוסמך לכנס את נכסי החברה, לגבות חובות המגיעים לה, לממש (למכור) את נכסיה ולשלם את חובות החברה מתוך התמורה. כמו כן, עליו להסדיר את זכויות בעלי המניות בינם לבין עצמם בחלוקת יתרת הנכסים (אם תיוותר לאחר פירעון החובות). פעולות מסוימות של המפרק דורשות אישור האסיפה הכללית (בהחלטה מיוחדת של בעלי המניות), כגון: פשרה או הסדר עם נושה לגבי סכום חוב, פשרה בתביעות בין החברה לבין בעל מניות, או העדפת פירעון חוב לסוג מסוים של נושים . באופן דומה, האסיפה רשאית לאשר למפרק למכור את נכסי החברה בתמורה למניות או זכויות אחרות (למשל, להעביר פעילות לחברה אחרת בתמורה למניות בחברה החדשה שיחולקו לבעלי המניות של החברה המתפרקת) . בעל מניות שמתנגד לפעולה מסוימת רשאי לפנות למפרק ולדרוש שלא יבצע פעולה או לרכוש את חלקו (במידה ולא הצביע בעד אותה החלטה מיוחדת) . המפרק רשאי לכנס אסיפות נוספות של בעלי המניות במהלך הפירוק כדי לקבל אישורים נדרשים או לעדכן בהתפתחות ההליך.
5. חלוקת נכסים וסילוק חובות: המפרק ישלם תחילה את חובות החברה לנושים, בהתאם לסדרי הקדימה הקבועים בדין (ראו בהמשך על סדר העדיפות). במקרה של פירוק מרצון של חברה סולבנטית, לרוב ייפרעו כל החובות במלואם, ולאחר מכן אם נותרה יתרה היא תחולק בין בעלי המניות (לפי חלקם בהון או בהתאם לתקנון החברה).
6. סיום הפירוק ומחיקת החברה: לאחר שהמפרק סיים לכנס את כל נכסי החברה ולמכור אותם, וסילק ככל הניתן את חובות הנושים, מפיקה החברה דו”ח סופי. המפרק חייב לזמן אסיפה כללית אחרונה של בעלי המניות, שבה יוצג דו”ח מפורט המסביר כיצד התנהל הפירוק, פירוט הנכסים שנמכרו, סכומי הכסף שחולקו לנושים וכדומה . יש לפרסם ברשומות הזמנה לאסיפה הסופית לפחות 30 יום מראש . לאחר כינוס האסיפה הסופית, המפרק מגיש לרשם החברות את דו”ח הפירוק הסופי ומדווח על כינוס האסיפה ומועדיה. כשלושה חודשים מיום הגשת הדו”ח, רשם החברות רושם את החברה כ”מחוסלת” – ובכך החברה נמחקת ממרשם החברות והפירוק מסתיים רשמית . בשלב זה פוקעת האישיות המשפטית של החברה לחלוטין והחברה חדלה מלהתקיים.

פירוק חברה על ידי בית המשפט (כפוי)

החלטת חברה על פירוק בידי בית משפט: אם האסיפה הכללית החליטה בהחלטה מיוחדת שיש לפרק את החברה באמצעות בית המשפט, זו עילה שבית המשפט רשאי לפירוק (למעשה זהו מצב חריג שבו החברה עצמה מבקשת פירוק אך בוחרת לעשות זאת דרך בית המשפט ולא בפירוק מרצון).

• אי התחלת פעילות או הפסקתה: אם החברה לא התחילה בעסקיה בתוך שנה לאחר שהתאגדה, או שהיא הפסיקה את עסקיה למשך שנה, בית המשפט רשאי לפרקה. עילה זו מיועדת לחברות “רדומות” או לא פעילות, שאינן ממלאות עוד תכלית עסקית. במקרים כאלה לעיתים הפירוק נעשה ביוזמת רשם החברות או בעל מניות, כדי למחוק את החברה מהמרשם באופן מסודר.
• פירוק מטעמי צדק ויושר (just and equitable): אם בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר לפרק את החברה, זו עילה כללית וגמישה המאפשרת פירוק חברות בנסיבות מיוחדות. למשל, מקרים של סכסוכים חמורים ומתמשכים בין בעלי המניות המובילים לקיפאון בניהול (“deadlock”) שאין לו פתרון חלופי; מקרים של ניצול לרעה של מבנה החברה או תרמית מצד ההנהלה; או מצב בו החברה למעשה אינה פעילה כלל והמשכה רק פוגע בבעלי מניות קטנים או בציבור. בתי המשפט הדגישו שהפעלת עילת “הצדק והיושר” תיעשה במשורה ורק כמוצא אחרון – במיוחד כאשר החברה סולבנטית ופעילה עסקית, לא יורה בית המשפט על “המתת עסק חי” בשל סכסוך פנימי אם יש תרופות פחות דרסטיות. למשל, במקרה של סכסוך בין בעלי מניות בחברה רווחית ומתפקדת, בית המשפט יטה להפנות לתרופות לפי חוק החברות (כגון הסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות) במקום לפרק את החברה. לעומת זאת, אם הוכח שהחברה משותקת לחלוטין או שאיבדה באופן בלתי הפיך את כושרה לפעול בצורה תקינה, ובנוסף לא קיימת חלופה פחות הרסנית (כגון רכישת חלקו של שותף או פתרון סכסוך בדרך אחרת) – אזי יישקל פירוק מטעמי צדק ויושר כאמצעי אחרון . עילת הצדק והיושר משמשת לעיתים קרובות כלי בידי בית המשפט להגן על בעלי מניות מיעוט בחברות פרטיות שבהן נקלעו לסכסוך עם בעל הרוב, או במקרים של כשל תכלית החברה. הפסיקה קבעה שאין רשימה סגורה של מצבים למצדיקי פירוק מצדק ויושר, והדבר נתון לשיקול דעת רחב של בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה.

• בעלי מניות בחברה: בעל מניות (או קבוצת בעלי מניות) רשאי לפנות לבית המשפט ולבקש את פירוק החברה, בעיקר בהתבסס על עילות לפי חוק החברות – למשל, טענה שהחברה מצויה במבוי סתום או שיש קיפוח חמור המחייב פירוק (עילת הצדק והיושר). בעל מניות אינו רשאי לבקש פירוק בעילת חדלות פירעון גרידא (אם הוא אינו נושה); במצב של חדלות, על בעלי המניות לפעול באמצעות החברה עצמה או לפנות לרשויות, ולא כמבקשים עצמאים . עם זאת, בעלי מניות יכולים להחליט כאמור על פירוק מרצון, ואם מתגלה חדלות פירעון – להמיר את ההליך לפירוק רשמי.
• נושה של החברה: נושים (כגון ספקים, בנקים, עובדים שלא קיבלו שכר, רשויות מס) הם הגורם המרכזי ביוזמות לפירוק כאשר החברה בחובות. נושה רשאי להגיש בקשה לצו לפתיחת הליכים (פירוק) לפי חוק חדלות פירעון אם החברה לא פרעה חוב שהגיע מועדו או שיש אינדיקציות מובהקות לחדלות פירעון . הנושה צריך להוכיח את החוב ועמידת התנאים בחוק (כגון סכום מינימלי, משלוח התראה וכו’). נושה אינו יכול לפנות במסלול חוק החברות (כפי שהיה בעבר דרך “פקודת החברות”), ולכן אם העילה היא אי-תשלום חוב – הפירוק ידון תחת חוק חדלות פירעון . נושה שפותח בהליכי פירוק יועדף בדרך כלל על פני נקיטת הליכי הוצאה לפועל פרטניים, משום שהצו שיינתן (אם יינתן) יחול על כלל הנושים ויבטיח חלוקה שוויונית לפי דין.
• החברה עצמה (באמצעות הנהלתה): חברה יכולה ליזום את פירוקה שלה – בין אם ע”י בקשה לפירוק מרצון מול רשם החברות (כאשר היא סולבנטית), ובין אם באמצעות פנייה לבית המשפט בבקשה למתן צו פירוק או צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון. במקרים של חדלות פירעון, הדירקטוריון מחויב לשקול פנייה כזו כדי למנוע החמרת המצב ואי-סדר בניהול חובות. החברה רשאית גם, כאמור, להחליט באסיפה על פירוק מרצון ולמנות מפרק – אך אם יש לה נושים משמעותיים, ההליך יגיע בסופו של דבר לפיקוח בית משפט.
• רשם החברות: רשם החברות מוסמך לפעול לפירוק חברה במצבים מסוימים, בעיקר כאשר החברה אינה פעילה ואינה מקיימת את דרישות החוק. למשל, אם חברה חדלה לדווח דיווחים שנתיים במשך זמן רב, או שאינה משלמת אגרות, רשם החברות רשאי לאחר התראות למחוק אותה מרישומי המרשם (מחיקה מנהלית). במקרים מסוימים, במיוחד אם יש עדיין נכסים או חובות, רשם החברות או הכנ”ר (הממונה על חדלות פירעון) יכולים לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי מפרק לחברה. בנוסף, בעבר (ולפי פקודת החברות הישנה) רשם החברות היה גורם שיזם פירוק כאשר חברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה, אך כיום עילה זו מתקיימת במסגרת חוק החברות וניתן להגיש בקשה לבית המשפט לפירוק גם ע”י בעל מניות או היועמ”ש .
• היועץ המשפטי לממשלה (המחלקה האזרחית): היועמ”ש רשאי להתערב ולהגיש בקשת פירוק בכל מקרה שיש בו עניין ציבורי. למשל, אם פעילות החברה פוגעת באופן חמור בציבור או בנושים רבים, או שהחברה פועלת באופן בלתי חוקי שיטתי. היועמ”ש יכול לפעול תחת חוק החברות (מטעמי צדק ציבורי) או תחת חוק חדלות פירעון (אם החברה גם חדלת פירעון ויש צורך בהגנה על הנושים והציבור) . לעיתים קרובות, כאשר רשם החברות או רגולטור אחר מזהה עילה ציבורית לפירוק, הפנייה תיעשה באמצעות פרקליטות המדינה (היועמ”ש). יש לציין שבתי המשפט מייחסים משקל כבד לעמדת היועמ”ש בהליכי פירוק, במיוחד בעילות של הגנה על ציבור או מניעת פעילות בלתי חוקית במסגרת חברה.

תוצאות משפטיות של פתיחת הליך פירוק

• צו פירוק ו”תחילת הפירוק”: ברגע שבית המשפט נותן צו פירוק, מתחיל רשמית שלב פירוק החברה (למעשה, תחילת הפירוק נחשבת רטרואקטיבית למועד הגשת הבקשה בפועל, כדי למנוע הברחת נכסים לאחר הגשה). עם מתן הצו, כותרת החברה משתנה וכל מסמך רשמי שלה חייב לציין את העובדה שהיא “בע״מ (בפירוק)” – דבר המעיד לצדדים שלישיים על שינוי הסטטוס המשפטי . החברה ממשיכה אמנם להתקיים כאישיות משפטית נפרדת לאורך הפירוק, אך מטרותיה כעת מוגבלות לסיום ענייניה בלבד, ולא לפעילות עסקית רגילה.
• עיכוב הליכים (Stay): עם פתיחת הפירוק נכנס לתוקף עיכוב הליכים אוטומטי נגד החברה . משמעות הדבר היא שעם מתן צו הפירוק, נושים אינם רשאים להמשיך או לפתוח בהליכים משפטיים לגביית חובות מהחברה באופן עצמאי . כל תביעה נגד החברה, הליך הוצאה לפועל, עיקול או אכיפת חיוב – מוקפאים. מטרת עיכוב ההליכים היא למנוע “מירוץ נושים” ולאפשר טיפול מרוכז ושוויוני בכל החובות במסגרת הפירוק. למעשה, הנושים יעברו למסלול של הגשת תביעות חוב למפרק במקום תביעות בבית משפט רגיל.
• הקפאת פעולות בנכסי החברה: מרגע צו הפירוק, נכסי החברה מוקפאים לטובת הליך הפירוק. כל פעולה של הוצאת נכסים מהחברה ללא אישור – בטלה מעיקרה . כלומר, העברת כספים, מכירת רכוש או שעבוד נכס לאחר מועד הפתיחה, ייחשבו חסרי תוקף (אלא אם אושרו על-ידי בית המשפט או המפרק במסגרת ניהול ההליך). נכסי החברה הופכים ל”קופת הפירוק” המיועדת לחלוקה לפי סדר עדיפויות בדין.
• מינוי מפרק זמני: בתקופה שבין הגשת הבקשה ועד לדיון והחלטה סופית, בית המשפט מוסמך למנות מפרק זמני (או נאמן זמני בהליך חדלות פירעון) כדי לשמור על נכסי החברה ולפקח שכללי ההקפאה לא מופרים . המפרק הזמני יקבל סמכויות מוגבלות להחזיק בנכסים ולהמשיך פעילות דחופה עד הכרעה. לאחר מתן צו הפירוק, יתמנה מפרק קבוע (או נאמן קבוע) שינהל את הפירוק עד סופו. במקרים דחופים, בית המשפט לעיתים ממנה מפרק זמני מיד עם הגשת הבקשה, במיוחד אם קיים חשש להברחת נכסים או לפגיעה בנושים בתקופת הביניים.
• כניסת כונס הנכסים הרשמי לתמונה: עם מתן צו הפירוק (במסלול השיפוטי), התיק מועבר לממונה על הליכי חדלות פירעון (בעבר “כונס הנכסים הרשמי” – גוף ממשלתי במשרד המשפטים). הממונה או נציג מטעמו יבצע בחינה ראשונית של מצב החברה – סך נכסיה וחובותיה, הסיבות לכשליה – ויוודא שאין מאפייני תרמית או הפרות חוק שמצריכים חקירה מעמיקה . הממונה גם יכנס אסיפות נושים ובעלי מניות לשם הצעת מועמדים לתפקיד המפרק הקבוע . המלצות הממונה והנושים יובאו לבית המשפט, שלרוב יכבדן במינוי המפרק הקבוע. אפשר שבמקרים מסוימים הממונה עצמו (הכנ”ר) יתמנה כמפרק או נאמן.
• החלפת הנהלת החברה במפרק: מרגע מתן צו הפירוק והמינוי הקבוע של מפרק/נאמן, חדלים הדירקטוריון והמנכ”ל מלתפקד והם למעשה מאבדים את סמכותם בניהול החברה . המפרק הקבוע נכנס לנעלי הנהלת החברה ומקבל שליטה מלאה על נכסיה וניהולה לצורכי פירוק. בעלי המניות כבר אינם שולטים בחברה, אם כי האסיפה הכללית שלהם ממשיכה להתקיים לצרכים מוגבלים הנוגעים לפירוק (כגון קבלת דיווחים או בחירת נציג מטעמם לוועדת ביקורת) . בית המשפט רשאי למנות לחברה בפּירוק גם ועדת ביקורת של נושים ובעלי מניות שתפקח על פעולות המפרק ותסייע לו לפי הצורך . במילים אחרות, מרגע שהחברה “נכנסת לפירוק”, האורגנים הרגילים שלה מתחלפים: המפרק (או הנאמן) הוא המנהל בפועל תחת פיקוח בית המשפט, והדירקטורים ובעלי השליטה מאבדים את כוחם.
• עיכוב והגבלות על הליכים נגד נושאי משרה: ככלל, עיכוב ההליכים חל על החברה עצמה ועל נכסיה. תביעות אישיות נגד דירקטורים או בעלי מניות ערבויות – אינן נעצרות אוטומטית כתוצאה מפירוק החברה, משום שהן לא תביעות “נגד החברה”. עם זאת, בית המשפט של הפירוק מוסמך להרחיב עיכוב הליכים גם כנגד ערבויות אישיות, למשל עיכוב הליכים נגד ערב (בעל מניות) כדי למנוע שיבוש בהליך. כמו כן, נושים מובטחים (בעלי שעבודים ספציפיים על נכסי החברה) יכולים לבקש לממש את הבטוחה שלהם למרות הפירוק, אך לרוב הדבר נדון במסגרת הליך הפירוק עצמו ותחת פיקוח המפרק.

ניהול הליך הפירוק – סמכויות ואופן התנהלות

ניהול הליך פירוק, במיוחד כשמדובר בפירוק על ידי בית משפט או פירוק עקב חדלות פירעון, הוא תהליך מורכב שמתבצע תחת פיקוח שיפוטי. להלן המרכיבים המרכזיים של ניהול ההליך:

• סמכויות בית המשפט: בית המשפט המחוזי (בדרך כלל המחלקה הכלכלית או שופט חדלות פירעון ייעודי) מפקח על כל שלבי הפירוק. לבית המשפט סמכות לתת הוראות והחלטות בכל עניין מהותי בהליך – החל ממינוי המפרק, דרך אישור פעולות חריגות של המפרק, ועד לאישור דו”חות וחלוקת דיבידENDS (חלוקת כספים לנושים או לבעלי מניות אם נותרה יתרה). בית המשפט מכריע במחלוקות שעולות במהלך הפירוק: למשל, השגות של נושים על החלטות המפרק, סכסוכים בין נושים שונים (כגון עדיפויות ביניהם), או טענות על התנהלות לא ראויה של נושאי משרה לשעבר. במסגרת חוק חדלות פירעון, לבית המשפט אף שיקול דעת לבחור מסלול שיקום במקום פירוק אם מסתמן סיכוי ממשי להצלת החברה, או להפך – להורות על מימוש מלא (פירוק) אם ניסיון השיקום נכשל.
• תפקידי המפרק/הנאמן: המפרק (בפירוק רגיל) או הנאמן (במסגרת הליך חדלות פירעון) הוא בעל התפקיד המרכזי שמנהל בפועל את החברה בתקופת הפירוק. תפקידו העיקרי הוא כינוס נכסי החברה – לאתר, לשמור ולממש את כל נכסי החברה, לרבות גביית חובות חייבים לחברה, מימוש שעבודים שהחברה נתנה (בכפוף לזכויות הנושים המובטחים), ומכירת נכסי מקרקעין, מלאי וציוד של החברה. בנוסף, על המפרק לבדוק את חובות החברה – לקבל תביעות חוב מכל הנושים, לברר את אמיתות החובות, ולאשר או לדחות תביעות לפי המסמכים והדין. לעיתים המפרק ינהל חקירות לברר האם היו פעולות לא תקינות טרם הפירוק – למשל, העדפת נושים אסורה (תשלומים חשודים לפני הקריסה), הברחת נכסים או רישומים כוזבים. אם מתגלים ממצאים כאלה, בסמכות המפרק (באישור בית המשפט) להגיש תביעות נגד נושאי משרה או צדדי ג’ בשם החברה (למשל, תביעה להשבת נכס שהוברח מהחברה, או תביעת רשלנות נגד דירקטורים שהובילו לחדלות פירעון). המפרק למעשה “נכנס לנעלי” החברה לצורך כל התדיינות משפטית – הוא יכול להמשיך או לפתוח הליכים משפטיים שהחברה הייתה צד להם, אם הדבר יועיל לנושים.
• חובות דיווח ושקיפות: המפרק חייב לנהל דוחות כספיים ודו”חות התקדמות ולדווח באופן תקופתי לבית המשפט ולכנ”ר על מצב הליך הפירוק. תקנות הפירוק מחייבות, למשל, דו”ח אחת לתקופה (שנקבעת על ידי בית המשפט, לעיתים כל חצי שנה) על הנכסים שמומשו, סכומים שנגבו, הוצאות שהוצאו, ותשלום ביניים לנושים אם נעשה. כמו כן, בסיום הפירוק יגיש המפרק דו”ח סופי לאישור בית המשפט. לכל נושה ובעל מניה יש זכות לעיין בדו”חות הללו ולפנות לבית המשפט בהתנגדות אם משהו נראה לא תקין. בית המשפט יכול לזמן את המפרק לדיון ולבקש הבהרות או הנחיות לגבי אופן הניהול. ועדת ביקורת (אם מונתה) תשמש כנציגת הנושים לפקח על המפרק בין דיוני בית המשפט, ותוודא שהמפרק מפעיל שיקול דעת הוגן ומקצועי. שקיפות מלאה והגינות הן ערכי יסוד בניהול הליך פירוק, שכן המטרה היא הגנה על ציבור הנושים והאמון בניהול נכסי אחרים.
• מימוש הנכסים וחיסול העסק: לאחר שאוסף המפרק את נכסי החברה, הוא פועל למימושם (liquidation of assets). המפרק רשאי למכור את הנכסים בדרך המניבה את התמורה המרבית – במכרז פומבי, במכירה ישירה, ואפילו כהמשך הפעלת העסק באופן זמני כדי למכור אותו כ”עסק חי” (Going Concern) אם זה יביא ערך גבוה יותר. בתקופת הביניים המפרק יכול להעסיק עובדים חיוניים ולהמשיך לספק שירותים כדי לשמר את ערך החברה עד המכירה. למשל, אם החברה בעלת מפעל פעיל שניתן למכור, לעיתים יפעיל המפרק את המפעל לזמן קצר עד שיימצא קונה. פעולה כזו דורשת אישור בית המשפט. לאחר מכירת כלל הרכוש, המפרק מרכז את הכספים שהתקבלו ב”קופת הפירוק”.
• סדר עדיפויות הנושים (חלוקת דיבידנדים): אחד התפקידים החשובים של המפרק הוא חלוקת כספי הפירוק לנושים בהתאם לסדרי הקדימות שבדין. החוק מגדיר מדרג חלוקה: בראש ובראשונה נפרעים נושים מובטחים מנכסי הביטחון שלהם – למשל, בנק שיש לו משכנתה על נכס של החברה, יקבל מתוך תמורת מכירת הנכס את חלקו עד גובה החוב המובטח. אם נותר עודף מאותו נכס, הוא חוזר לקופת הפירוק הכללית. לאחר מכן, הוצאות הפירוק עצמן (שכר טרחת המפרק, הוצאות ניהול, אגרות) משולמות מתוך הקופה הכללית. בהמשך נפרעים נושים בדין קדימה (ככל שיש כאלו לפי החוק החדש) – historically, דוגמאות היו חובות שכר עבודה לעובדים עד תקרה מסוימת, חובות למס הכנסה שנוכו משכר ולא שולמו, וכו’. לפי חוק חדלות פירעון החדש, סדר הקדימויות עודכן, אך עדיין חובות מסוימים ועובדים נהנים מקדימות מוגבלת. לאחר מכן, כל יתר הנושים הבלתי מובטחים (בנקים ללא ביטחונות, ספקים, לקוחות שקיבלו מקדמה וכו’) חולקים ביתרת הכספים באופן יחסי (פרו-רטה) לגובה תביעותיהם המאושרות – זהו ה”דיבידנד” שמקבלים הנושים הרגילים. אם בסופו של התהליך נפרעו 100% מהחובות (תסריט נדיר בפירוק חדלות פירעון), וכל הנושים קיבלו מלוא סכומם ועדיין נותר כסף – היתרה מחולקת בין בעלי המניות של החברה (שכן לבעלי המניות מגיע מה שנשאר אחרי סילוק כל החובות). בפועל, ברוב המקרים של חדלות פירעון, בעלי המניות אינם מקבלים דבר, והנושים גם הם מקבלים רק חלק יחסי מחובם. המפרק חייב לחלק את הכספים לפי סדר זה ובאישור בית המשפט. לעיתים מחולקות מקדמות (“דיבידנד ביניים”) לנושים במהלך הפירוק אם הצטבר סכום משמעותי, כדי שלא יצטרכו לחכות שנים לסיום מלא.
• סיום הפירוק: לאחר שמימש המפרק את כל הנכסים שביכולתו, הכריע בכל תביעות החוב וחילק את הקופה לנושים כפי שקבע בית המשפט, הוא יגיש דו”ח סופי ויפנה לבית המשפט בבקשה למתן צו חיסול (או פירוק סופי) של החברה. צו זה מסיים את ההליך באופן רשמי. בית המשפט יתן את הצו אם שוכנע שהכל בוצע כדין, ויורה לרשם החברות למחוק את החברה מהמרשם. מרגע מחיקת החברה – היא חדלה מלהתקיים כלל, ולא ניתן עוד לנקוט בשמה שום הליך. כל תביעה או זכות שהייתה לחברה ואינה ממומשת – מתבטלת (אלא אם כן הועברה לבעלי המניות דרך הפירוק). חשוב לציין: פירוק החברה מנתק גם את הקשרים המשפטיים בין החברה לבעלי מניותיה – כלומר בעלי המניות אינם בעלי “חברה” עוד, והם גם לרוב פטורים מכל אחריות לחובותיה (בכפוף לחריגים של הרמת מסך או אחריות אישית במקרים מיוחדים). הנושים שלא נפרעו במלואם נותרים ללא חוב כלפי החברה (הוא נמחק עם מחיקתה), אך כמובן הם רשאים להמשיך לממש כל בטוחה או ערבות אישית שהייתה להם מחוץ לחברה.

חשיבות קבלת ייעוץ משפטי לאורך תהליך הפירוק

• ניווט בין החלופות החוקיות: עורך דין המתמחה בדיני חדלות פירעון וחברות יוכל לבחון את מצב החברה ולהמליץ על מסלול הפירוק המתאים – האם לפעול לפירוק מרצון מהיר (למשל במקרה של חברה ללא חובות משמעותיים), או שעל החברה לפנות מיד להליך פירוק בבית משפט עקב חובות כבדים. החלטה נכונה בשלב הראשון יכולה לחסוך זמן, עלויות ואחריות מיותרת. כמו כן, עו”ד ידריך את הדירקטורים כיצד להכין תצהירי כושר פירעון כדין, מבלי לסכן אותם בתצהיר כוזב.
• הגנה על בעלי המניות והמנהלים: בזמן שהחברה נקלעת לקשיים, עלולים נושאי המשרה ובעלי המניות למצוא את עצמם חשופים לטענות מצד נושים – למשל, טענות על ניהול כושל, העדפת נושים, או אפילו אחריות אישית לחובות (במקרים חריגים של מרמה או הפרת חובות אמון). ייעוץ משפטי יוכל לכוון את המנהלים כיצד לפעול בהתאם לחובותיהם החוקיות בתקופת המשבר. לפי חוק חדלות פירעון החדש, מוטלת על מנהלי חברה חובת נקיטת אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון, אחרת הם עלולים להיות חשופים לתביעה אישית על נזקים לנושים. עורך דין יבהיר למנהלים מה מותר ואסור לעשות בסמוך לחדלות פירעון, כיצד להימנע מהעדפת נושים פסולה, ואיך להפחית סיכון של “הרמת מסך” וייחוס חובות החברה להם באופן אישי. במקביל, אם קיים סכסוך בין בעלי מניות (למשל שותפים שמנהלים יחד חברה), עורך הדין יסייע בניהול המשא ומתן או ההליך המשפטי בצורה שתגן על זכויות מרשיו – בין אם אלה בעלי מניות מיעוט שמבקשים לפרק את החברה בגלל קיפוח, או בעל רוב המתמודד עם דרישת פירוק ורוצה להציע פתרון אחר.
• התמודדות מול נושים ושמירה על זכויות: לאורך הפירוק, במיוחד בפירוק עקב חדלות פירעון, מתנהלים הליכים רבים מול הנושים: הגשת תביעות חוב, בחינת התנגדויות, דיונים על אופן מכירת נכסים ועל הסדרי נושים אפשריים. עורך דין מנוסה ייצג את האינטרסים של הלקוח מול המפרק ובבית המשפט – למשל, בעל עסק שהוא גם נושה של החברה ירצה לוודא שתביעת החוב שלו מתקבלת ומדורגת נכון, ואילו בעל חברה ירצה לוודא שהמפרק לא דוחה תביעות חוב שלא לצורך. במקרים מסוימים, ניתן להגיע להסכמי פשרה עם נושים קריטיים (כגון בנקים או ספקים חיוניים) כדי לאפשר מכירה טובה יותר של עסקי החברה כעסק חי – מהלך שרצוי לבצע במעורבות עורכי דין. בנוסף, בהליכי פירוק רבים נושים מנסים לטעון לבטוחות או קדימויות; ייעוץ משפטי יסייע להתמודד עם טענות כאלה ולהבטיח חלוקה הוגנת.
• עמידה בדרישות החוק והפרוצדורה: תהליך הפירוק כולל הגשת מסמכים רבים בלוחות זמנים שנקבעו, פרסומים ברשומות, כינוס אסיפות, הגשת דו”חות לבית המשפט וכו’. טעות פרוצדורלית – כמו איחור בהגשת דו”ח, אי-פרסום הודעה כנדרש, או ניסוח לקוי של בקשת פירוק – עלולה לעכב את ההליך או לגרור סנקציות. ליווי של עורך דין מבטיח שהתהליך יתנהל כשורה ובהתאם לתקנות, וכי זכויות הלקוח נשמרות לאורך הדרך. במיוחד נכון הדבר כשמדובר בפסיקה ותקנות מתעדכנות: בתחום חדלות הפירעון חלו שינויים רבים בשנים האחרונות, וחשוב שעורך הדין יהיה מעודכן בפסיקה העדכנית ביותר של בתי המשפט הכלכליים.
• מניעת סיכונים והפתעות: באמצעות ייעוץ משפטי, ניתן לצפות מראש בעיות אפשריות ולתכנן אסטרטגיה מתאימה. למשל, אם ידוע על נכס משועבד ששוויו נמוך מהחוב המובטח – עו”ד יכול לייעץ לבעל החברה לגבי אחריותו כערב פוטנציאלי. אם יש חשש לפעולות שבוצעו בעבר וניתנות לתקיפה (כגון משיכת דיבידנדים בסמוך לחדלות פירעון), ניתן לייעץ על דרכי ההתמודדות. עורך דין גם יכול לסייע לבעלי התפקיד בחברה להכין תשתית מסמכים וראיות כדי להסביר כל פעולה שנעשתה, למקרה שתיחקר ע”י המפרק או בית המשפט. בקצרה, ייעוץ משפטי טוב מסייע לצמצם את הנזקים לכל המעורבים, לקצר תהליכים ולפעול בשקיפות ותום לב מול הרשויות.