יסודות עבירת הגניבה - יסוד עובדתי ויסוד נפשי

מאת: אלי דורון, עו"ד

7/4/2025

יסודות עבירת הגניבה - יסוד עובדתי ויסוד נפשי

• היסוד העובדתי (מעשה הגניבה): לפי הגדרת החוק, גניבה היא נטילת נכס של הזולת ללא רשות. בסעיף 383 לחוק העונשין מוגדר כי אדם “הנוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב” – מקיים את היסוד העובדתי של הגניבה. כלומר, המעשה האסור כולל לקיחה פיזית של נכס מוחשי או דבר בעל ערך כלשהו, השייך לאדם אחר, בלי ידיעתו או הסכמתו של הבעלים ובאופן לא תמים (במרמה או ללא זכות חוקית). חשוב לציין שנכס יכול להיות לא רק חפץ מוחשי; גם כסף, נכסים דיגיטליים וזכויות בעלות יכולים להיחשב “דבר הניתן להיגנב” כל עוד מדובר בערך רכושי שהחוק מגן עליו.
• היסוד הנפשי (כוונה פלילית): בנוסף לנטילה הפיזית, על התביעה להוכיח גם כוונה פלילית בעת ביצוע הנטילה. הדרישה המרכזית היא שהנוטל פעל “בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעליו שלילת קבע” – כלומר כוונה לשלול מהבעלים את הנכס לצמיתות. במילים פשוטות, היסוד הנפשי הוא כוונה להפקיע את הבעלות בנכס מבעליו ולהחזיק בו כאילו היה שלו ללא כוונה להחזיר. אם אדם נוטל חפץ מתוך כוונה זמנית (למשל “להשאיל” ולהחזיר מאוחר יותר), ייתכן שלא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לעבירת גניבה. מעבר לכוונה לשלילת קבע, היסוד הנפשי כולל גם אלמנט של מודעות: החשוד צריך להיות מודע לכך שהנכס שייך לאחר, שהוא נוטל אותו ללא רשות, ושבמעשיו הוא גורם לשלילת הנכס מבעליו. ללא מודעות זו (למשל, במקרה של טעות כנה של אדם שחשב שהנכס הוא שלו), לא תתגבש עבירת הגניבה.

סוגים ודוגמאות לעבירות גניבה

• גניבה מחנויות (Shoplifting): אחת מצורות הגניבה הנפוצות היא נטילת מוצרים מחנות ללא תשלום וללא רשות. גניבה מחנויות יכולה להתבצע על ידי לקוח שמסתיר פריט ויוצא מבלי לשלם, ומהווה הפרה ישירה של בעלות החנות על המוצר. במקרים רבים חנויות מצוידות במצלמות אבטחה ומערכות למניעת גניבות, ולכן עבירות אלה מתועדות היטב ומובילות לאיתור מהיר של החשוד. למרות שלעתים מדובר בפריטים בערך לא גבוה, החוק רואה בכך עבירת גניבה לכל דבר, ועלול להביא לכתב אישום פלילי נגד הגנב. יש לציין כי בתי המשפט מתייחסים ברצינות גם לגניבות “קלות ערך” מחנויות, במיוחד כשהן חוזרות ונשנות.
• גניבה ממעסיק (עובד הגונב ממקום עבודתו): גניבה ממעביד היא דוגמה חמורה במיוחד, שבה עובד מנצל גישה שניתנה לו במסגרת העבודה כדי לגנוב נכסים או כספים של המעסיק. בשל פגיעה קשה באמון שבין עובד למעסיק, החוק בישראל מתייחס בחומרה יתרה למקרים כאלה. למעשה, סעיף 391 לחוק העונשין קובע עבירה נפרדת של גניבה בידי עובד, שעונשה המקסימלי גבוה יותר (עד 7 שנות מאסר). דוגמאות יכולות להיות קופאי שמועל בכספי הקופה, מנהל ש”מסיט” כספים מחשבון החברה לחשבונו הפרטי, או עובד במחסן הגונב סחורה ממלאי העסק. במקרים אלה, מעבר לנטילת הרכוש עצמו, מתקיימת הפרת אמון שמצדיקה ענישה מחמירה, וגם אם הגניבה בוצעה לאורך זמן ובסכומים קטנים – היא עלולה להצטבר לעבירה חמורה מאוד.
• גניבה בתוך המשפחה: למרות שאנו נוטים לא לחשוב על המשפחה כזירת עבירה, ישנם מקרים שבהם מתרחשת גניבה בין בני משפחה או קרובים. למשל, בן משפחה שלוקח כספים או חפצים יקרי ערך מקרוב משפחה מבוגר ללא רשות, או קרוב משפחה המתגורר בבית משותף ולוקח רכוש שאינו שלו. חוקית, גם מקרה כזה מהווה גניבה לכל דבר ועניין, אף שלעתים קרובות הנפגעים יעדיפו לטפל בכך בתוך המשפחה ולא לערב רשויות. חשוב להבהיר: הקשר המשפחתי כשלעצמו אינו מעניק פטור מאחריות פלילית. אם מוגשת תלונה, הרשויות יחקרו גם אירוע גניבה בין קרובים, והעבריין עשוי לעמוד לדין כמו כל חשוד אחר. עם זאת, במקרים מסוימים שיקולי ענישה והתערבות ייקחו בחשבון את ההקשר המשפחתי והאפשרות להשלים בתוך המשפחה.
• גניבה באמצעות הרשת (אונליין): בעידן הדיגיטלי, חלק ניכר מעבירות הגניבה עוברות למרחב המקוון. תחת כותרת זו נכללות גניבות של כסף ורכוש באמצעים דיגיטליים, כגון גניבת פרטי אשראי ושימוש בהם ללא רשות, פריצה לחשבונות בנק או ארנקים דיגיטליים והעברת כספים, וכן הונאות אינטרנט שבהן הקרבן מתפתה להעביר נכס או מידע לגנב. אף כי עבירות מסוג זה מערבות גם יסודות של עבירות מחשב והונאה, התוצאה מבחינת הקרבן היא שלילת רכוש – ולכן ניתן לראות בהן עבירת גניבה לכל דבר. מערכת המשפט מתמודדת עם האתגר של יישום הוראות הגניבה הקלאסיות על סיטואציות שלא תמיד כרוכה בהן “נטילה פיזית” במובן המסורתי. לדוגמה, גניבה של כסף מחשבון בנק דרך האינטרנט: אף שאין כאן הרמה פיזית של שטרות, החוק רואה במעשה זה גניבה (וגם עבירה לפי חוק המחשבים). דוגמה נוספת היא גניבת נכסים וירטואליים (כגון מטבעות קריפטוגרפיים או פריטי משחקים מקוונים) — סוגיות חדשות שבהן בתי המשפט בוחנים האם הם בגדר “דבר הניתן להיגנב” לפי החוק. בכל אופן, כשמדובר בגניבה באמצעות הרשת, לרוב החקירה תצריך מומחיות טכנית לאיתור העקבות הדיגיטליים של הגנב.

נטל ההוכחה בהרשעה בגניבה

ראיות מרכזיות בעבירות גניבה

• תיעוד וידאו: בעידן המודרני, מצלמות אבטחה פרוסות כמעט בכל מקום – בחנויות, במקומות עבודה, ברחובות ובבתים פרטיים. תיעוד וידאו של האירוע יכול להיות הראיה החזקה ביותר להוכחת הנטילה של הנכס על ידי החשוד. למשל, סרטון ממצלמת אבטחה בחנות שמראה אדם מכניס פריט לכיס ויוצא מבלי לשלם, או מצלמה בבניין מגורים שמתעדת שכן הנכנס לדירת שכנו ויוצא עם חפץ. ראיות דיגיטליות נוספות, כגון צילומי מסך במקרה של גניבה ברשת, או לוגים ממוחשבים של פעולות, יכולים אף הם לשמש כתיעוד שמפליל את הגנב.
• עדי ראייה: עדות של אדם שצפה במעשה הגניבה יכולה להיות מכריעה. עדי ראייה יכולים להיות עובדים בחנות שראו לקוח גונב, עמית לעבודה שראה עובד אחר נוטל ציוד ללא רשות, שכן שראה אדם זר יוצא מבית עם רכוש, וכדומה. עדות אמינה וקוהרנטית בבית המשפט, שמזהה את הנאשם כמי שביצע את המעשה, היא ראייה ישירה חזקה. עם זאת, עדויות ראייה לפעמים חשופות לטעויות בזיהוי או בזיכרון, ולכן נוהגים לבסס אותן עם ראיות נוספות. במקרים של גניבה בתוך המשפחה, עדי הראייה יכולים להיות בני משפחה אחרים שנכחו באירוע או הבחינו בהיעלמות הרכוש.
• הודאת הנאשם: הודאה של החשוד במעשה הגניבה (בין אם בחקירה במשטרה ובין אם מחוץ לה) היא כמובן ראיה בעלת משקל רב. כאשר נאשם מודה שגנב – בין אם באופן מלא או חלקי – הודאתו יכולה לשמש כראיית “מלכת הראיות”. יחד עם זאת, בתי המשפט מטילים בדיקה קפדנית על הודאות, כדי לוודא שניתנו באופן חופשי ומרצון, ללא כפייה או פגיעה בזכויות החשוד. הודאה שנמסרה לאחר יעוץ משפטי ובאופן רצוני תהיה בדרך כלל חזקה מאוד, בעוד שהודאה תחת לחץ, הבטחות שווא או איום עלולה להיפסל. חשוב לזכור שגם הודאה דורשת סיוע – החוק מחייב שבמקרים מסוימים תהיה ראיה נוספת התומכת בהודאה כדי להרשיע, על מנת למנוע הרשעות שווא על בסיס הודאות כוזבות.
• ממצאים פורנזיים (מדעיים): בלא מעט זירות גניבה ניתן למצוא ראיות מדעיות הקושרות את החשוד למעשה. דוגמאות כוללות טביעות אצבע על חפץ שנגנב או בנקודת הפריצה, דגימת DNA של החשוד שנמצאה על פריט בזירה, סימני כלי פריצה המתאימים לכלים שנתפסו אצל החשוד, ועוד. למשל, אם נגנב חפץ מבית ונמצאה עליו טביעת אצבע של אדם שאיננו מורשה להיות בבית – זו ראיה נסיבתית חזקה למעורבות אותו אדם. גם התכתבויות דיגיטליות או רשומות במחשב יכולות לשמש כ”פורנזיה דיגיטלית” במקרה של גניבה דרך האינטרנט (למשל, כתובת IP שמקשרת למחשב של החשוד). ראיות מדעיות לרוב אינן עומדות לבדן, אך הן מחזקות מאוד את המארג הראייתי כשהן מצביעות ישירות על החשוד.
• דו”חות חקירה ותיעוד משטרתי: דו”חות רשמיים הנערכים על-ידי גורמי האכיפה מהווים חלק מהתיק: דו”ח פעולה של שוטר שהגיע לזירה, דו”ח חקירה המסכם את הממצאים, ודו”ח מסדר זיהוי במידה ונערך זיהוי של החשוד על-ידי העדים – כל אלו הם ראיות כתובות המסייעות לבית המשפט להבין את רצף האירועים. בנוסף, תיעוד של דוחות אירוע או קריאות למוקד 100 (משטרה) יכול להראות את התגובה הראשונית לאירוע. במסגרת החקירה גם נאספים רישומים עסקיים (למשל, ספרי חשבונות במקרה של מעילה בכספים בחברה), פנקסי רכוש (השוואת מלאי שהיה אמור להיות לנמצא בפועל) וכדומה – כל זאת כדי לבסס שגניבה התרחשה ושהנאשם קשור אליה. ישנה חשיבות לכך שהראיות יתועדו ויישמרו כראוי, כדי שיהיו קבילות בבית המשפט (למשל, שרשרת מוצג שמבטיחה שלא נעשתה מניפולציה בראיה).

קווי הגנה אפשריים לחשוד/נאשם בעבירת גניבה

• טענת בעלות או זכות בנכס: אחת ההגנות הבסיסיות היא הטענה שהנכס שלכאורה נגנב שייך למעשה לחשוד עצמו או שהוא האמין שיש לו זכות בו. אם הנאשם מראה שהוא הבעלים החוקי של הפריט, או שהיה משוכנע בתום לב שהפריט שלו (למשל, חפץ דומה ששייך לו והתבלבל בין השניים), אזי לא מתקיים רכיב הנטילה “מאחר”. בדומה, אם החשוד יוכיח שהייתה לו הרשאה או הסכמה מהבעלים לקחת את הנכס (אפילו בעקיפין או במשתמע), כי אז הנטילה לא הייתה שלא כדין. דוגמה: אדם שלוקח כלי עבודה מאתר בנייה כי הובטח לו שיכול להשתמש בו – אם יואשם בגניבה יטען שקיבל רשות.
• טענת טעות (העדר כוונה פלילית בשל טעות כנה): הגנה זו קשורה ליסוד הנפשי. אם החשוד פעל תחת טעות כנה במצב הדברים כך שהוא לא הבין שהוא עושה משהו בלתי חוקי, ייתכן שיוסר ממנו היסוד הפלילי. למשל, אדם שלקח בטעות מטרייה שנראתה לו כשלו מתוך מתלה במסעדה – כאשר למעשה הייתה של אחר – יכול לטעון טעות בעובדה: הוא באמת ובתמים סבר שהמטרייה שלו, וממילא לא התכוון לגנוב. או עובד שקיבל רשות כללית “לקחת הביתה סחורה פגומה” ולקח פריט מסוים בהנחה שזה במסגרת אותה רשות – בעוד שהמעסיק לא התכוון לפריט כזה – יכול לטעון שזו הייתה אי-הבנה כנה. טענת הטעות אם מתקבלת שוללת את הכוונה הפלילית, שכן לא הייתה כוונה לשלול לצמיתות רכוש של אחר ביודעין.
• כפירה בקיום היסוד הנפשי (העדר כוונה לשלול לצמיתות): גם בלי טעות, נאשם יכול לנסות להראות שלא הייתה לו כוונה פלילית במעשיו. למשל, לטעון שהוא התכוון להחזיר את הפריט לבעליו ולא לשלול אותו לצמיתות. אם הגרסה הזו מצליחה לעורר ספק, ייתכן שהעבירה לא תוכח במלואה. דוגמה: אדם שנתפס עם חפץ של חברו ונטען ש”גזל” אותו, יכול לטעון שהוא רק לווה את החפץ וזמן קצר לאחר מכן תכנן להשיבו. כמובן, כדי שקו הגנה כזה ישכנע, עליו להיות סביר ולהתיישב עם יתר הנסיבות (אם אדם הוציא בסתר כסף מחשבון של חבר בטענה שיחזיר, אך לא יידע את חברו – הטענה פחות אמינה). עוד היבט הוא מצב שבו לא הוכחה מרמה או כוונה פלילית – למשל אם ההגנה מצליחה להראות שהמעשה בוצע ללא מחשבה פלילית (כמו במצב של הפרעה נפשית, אם כי אז טענת ההגנה היא יותר לכיוון אי-שפיות או העדר אחריות פלילית).
• • אליבי (לא הייתי שם): הגנה קלאסית שמטרתה לערער על היסוד העובדתי היא טענת אליבי – כלומר, שהנאשם לא נכח בזירת הגניבה בעת התרחשותה, ולכן לא ייתכן שהוא שביצע את המעשה. הצגת אליבי מוצק (למשל, עדים או ראיות שהנאשם היה במקום אחר באותו זמן, צילומי זמן-אמת המראים אותו במקום אחר, כרטיסי נוכחות בעבודה וכו’) יכולה לסתור ישירות את טענת התביעה שהנאשם הוא הגנב. חשוב להודיע טענת אליבי בהקדם האפשרי במהלך ההליך (רצוי כבר בשלב החקירה) כדי שתיבדק. אליבי חזק שהתביעה לא מצליחה לערער, מביא לזיכוי מוחלט. עם זאת, אליבי שקרי עלול לפעול לרעת הנאשם אם יתגלה, כיוון שהוא מחזק את ההנחה שהנאשם ניסה להסתיר את מעשיו.
• טענה שלא בוצעה כלל גניבה/נטילה: במקרים מסוימים ההגנה תטען שלא אירעה גניבה בפועל. למשל, אם נעלם רכוש והתביעה טוענת שהנאשם גנב אותו – ההגנה יכולה לטעון שייתכן שהרכוש אבד, הושלך בטעות או גורם אחר נטל אותו, ולא הנאשם. כלומר, לערער על עצם האירוע כעבירת גניבה. כך למשל, במצב של עסק שטוען שעובד גנב סחורה, ההגנה עשויה להראות שספירת המלאי שגויה ושייתכן שלא חסר דבר, או שהחסר נובע מטעות רישום ולא ממעילה. דוגמה אחרת: אדם נאשם שפרץ לבית וגנב, אך ההגנה מראה שייתכן שהדלת נשארה לא נעולה ואדם זר נכנס – מה שמעלה ספק אם הייתה “נטילה במרמה”. למעשה, כאן ההגנה מכוונת להראות שהתביעה לא הוכיחה את היסוד העובדתי עצמו במידה מספקת. במידה והספק הזה מחלחל, הנאשם יזוכה מחמת הספק.

זכויות החשוד בחקירת גניבה

• זכות היוועצות בעורך דין: לכל חשוד בפלילים זכות בסיסית להתייעץ עם עורך דין לפני החקירה ובמהלכה. זכות זו מעוגנת בחוק ובפסיקה, וחוקר המשטרה מחויב לאפשר לחשוד ליצור קשר עם עו”ד ולהיפגש עמו בפרטיות טרם גביית גרסה מפורטת. היוועצות בעורך דין מאפשרת לחשוד להבין את זכויותיו, לקבל הסבר על מהות החשדות נגדו, ולקבל הנחיה כיצד להתמודד עם שאלות החוקרים. בהקשר של חשד בגניבה – עורך הדין יבהיר לחשוד מה עליו להוכיח או לשמור לעצמו, יסביר את ההשלכות של הודאה או של שתיקה, ויסייע לו למנוע טעויות העלולות לפגוע בו. ויתור על זכות זו עלול לגרום לחשוד לומר דברים באופן לא מחושב, מבלי להבין את השלכותיהם המשפטיות, ולכן מומלץ בחום לממש זכות זו תמיד.
• זכות השתיקה: חשוד בעבירה, לרבות גניבה, אינו חייב להשיב לכל שאלות החוקרים. בהליך הפלילי הישראלי עומדת לחשוד זכות השתיקה, שמשמעותה שהחשוד רשאי לשמור על שתיקה בחקירה ככל שהוא חושש שדברים שיאמר עלולים להפלילו. זכות השתיקה נובעת מעקרון הגנתו מפני הפללה עצמית, ומטרתה לאזן את פערי הכוחות בין המדינה לחשוד. מימושה של זכות השתיקה עשוי להיות קריטי במצבים שבהם החשוד אינו בטוח כיצד להסביר את מעשיו ללא שיראו כמפלילים. עם זאת, על החשוד לדעת כי לשתיקה יכולה להיות גם השלכה שלילית בהמשך – אם התיק יגיע לבית משפט, שתיקת הנאשם בחקירה יכולה, במקרים מסוימים, לחזק את הראיות נגדו (בית המשפט עשוי להסיק שאדם ששתק ייתכן שעשה זאת משום שלא הייתה לו תשובה תמימה). לכן החלטה על שתיקה צריכה להיעשות בהתייעצות עם עורך דין שמבין את מצב הראיות.
• הזכות לא להפליל את עצמו: זו זכות רחבה שעומדת בבסיס זכות השתיקה. המשמעות היא שאף רשות חקירה לא יכולה לכפות על חשוד למסור הודאה או תשובות שיהוו הפללה עצמית. אסור לחוקרים לאיים על חשוד או להפעיל אלימות כדי לחלץ ממנו אמרות מפלילות, ואסור גם להציע לו טובות הנאה מפוקפקות (כמו הבטחה ש”אם תודה, תשוחרר הביתה” – הבטחה שעלולה להיות חסרת כיסוי). החשוד זכאי ליחס הוגן, ושיטות חקירה פסולות עשויות להוביל לפסילת הודאות או ראיות. למעשה, “זכות אי-ההפללה” מתבטאת גם בכך שהחשוד אינו חייב למסור דגימות או ראיות מפלילות ללא צו (למשל, דגימת DNA, טביעות אצבע או סיסמא למחשב – במקרים רבים יידרש צו בית משפט או הסכמה מודעת). יש מקרים בהם החוק מחייב מסירת פריטים מסוימים (למשל, Breathalyzer בבדיקת אלכוהול בנהיגה), אך בעבירות רכוש כמו גניבה, עיקר ההתמודדות היא על אמרות החשוד. עורך דין פלילי יכול לייעץ לחשוד היכן עובר הגבול בין שיתוף פעולה לגיטימי לבין ויתור מזיק על הזכויות.

החשיבות הקריטית של ייצוג משפטי כבר בשלב החקירה