מאת:

ניהול משפטי חכם בסכסוך בין שותפים בעסקים בישראל - חלק א

סכסוכים בין שותפים בעסק הם תופעה שכיחה שיכולה לאיים על קיום העסק והצלחתו. כאשר מתגלע משבר בין שותפים – בין אם בשותפות רשומה, בחברה בע”מ או בסטארטאפ – נדרש ניהול נכון של המצב כדי לצמצם נזקים ולהגיע לפתרון יעיל. במאמר זה נסקור רקע משפטי על סוגי שותפויות בישראל, גורמים נפוצים לסכסוכי שותפים, דרכי יישוב סכסוך (גישור, בוררות והתדיינות בבית המשפט) וניתן דגשים לניהול חכם של הסכסוך. בנוסף נציע טיפים מעשיים למניעת הסלמה ולהגנה על זכויות השותפים, וכן נציג דוגמאות אמיתיות להצלחות ולכישלונות בניהול סכסוכי שותפים. מטרתנו היא לסייע לאנשי עסקים ויזמים להבין כיצד להתמודד בצורה מושכלת עם סכסוך בין שותפים, לטובת העסק ולטובת כלל המעורבים.
 
רקע כללי על שותפויות בישראל
הגדרת שותפות: שותפות היא צורת התאגדות עסקית שבה שני אנשים או יותר משתפים פעולה בניהול עסק לשם הפקת רווחים . שלא כמו בחברה בע”מ, לשותפות (שאינה מאוגדת כחברה) אין אישיות משפטית נפרדת מהשותפים עצמם . המשמעות היא שהשותפים אחראים באופן אישי ובלתי מוגבל לחובות העסק – נושים יכולים לתבוע כל שותף ולגבות ממנו את חובות השותפות . יחד עם זאת, ניתן להגביל אחריות חלק מהשותפים באמצעות יצירת שותפות מוגבלת, שבה יש לפחות שותף אחד כללי (אחראי בלתי מוגבל) ושותף אחד מוגבל שאחריותו לחובות העסק מוגבלת לסכום השקעתו בלבד . שותפות שיש בה רק שותפים כלליים (ללא מוגבלים) מכונה שותפות כללית, ובמבנה כזה כל השותפים אחראים לכל חובות העסק באופן מלא . בהתאם לדין בישראל, יש לרשום שותפות המנהלת עסק אצל רשם השותפויות, ולשלם אגרת רישום וכן אגרה שנתית (קיימים חריגים של מקצועות חופשיים מסוימים).
חברה פרטית בערבון מוגבל: רבים מהעסקים בישראל מתאגדים דווקא כחברה בע”מ (חברה פרטית), ולא כשותפות בלתי מאוגדת. חברה בע”מ היא ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלה, הפועלת לפי שיקולים עסקיים למטרת רווח . בחברה בע”מ האחריות של בעלי המניות לחובות החברה מוגבלת, ואין לתבוע אותם אישית בגין חובות החברה אלא במקרים חריגים של הרמת מסך . הקמת חברה מצריכה רישום ברשם החברות, תשלום אגרות שנתיות, הגשת דוחות ומינוי רואה חשבון מבקר . בעלי המניות של חברה פרטית הם “שותפים” בעסק במובן הרחב, אך יחסיהם מוסדרים בדיני החברות ובהסכמי בעלי מניות, ולא בפקודת השותפויות. חשוב להבחין בין סכסוך שותפים במסגרת חברה (סכסוך בין בעלי מניות או בין דירקטורים) לבין סכסוך במסגרת שותפות שאינה חברה – אף שברמה העסקית שני המצבים דומים, ההליך המשפטי והסעדים עשויים להיות שונים (למשל, סעד קיפוח המיעוט בחברה לעומת תביעה לפירוק שותפות).
שותפויות בסטארטאפים ובמיזמים חדשים: יזמים בתחילת דרכם נוטים לפעול כ”שותפים” עוד לפני שהתאגדו רשמית. בתקופה הראשונית, לעיתים ללא רישום מסודר, עלול להיווצר מצב של שותפות למעשה – אם מספר מייסדים מקדמים יחד מיזם במטרה להפיק רווח, החוק עשוי לראות בהם שותפות גם בלי מסמך רשמי . עם זאת, מקובל שבשלב מוקדם יחסית מייסדי סטארטאפ מתאגדים כחברה בע”מ ומסדירים בהסכם מייסדים את חלקו של כל אחד, זכויות ההצבעה, אופן קבלת החלטות, מנגנוני יציאה וכו’. הסכם המייסדים (או הסכם שותפים) נועד למנוע אי-בהירות בעתיד ולקבוע מראש איך להתמודד עם תרחישים של סכסוך. למשל, חלוקת מניות או יחידות השתתפות לפי תרומת כל מייסד, קביעת תקופות הבשלה (Vesting) למניות המייסדים, והכללת סעיפי פתרון סכסוכים כמו בוררות או מנגנון רכישה הדדית (עליו נרחיב בהמשך). בהיעדר הסכם, סכסוך בין מייסדים עלול להתגלגל לטענות לגבי עצם הבעלות והאחוזים בשותפות – תרחיש לא נדיר, שבו שותף אחד פתאום מכחיש את זכויות האחר לאחר שהמיזם הצליח . לכן, בסטארטאפ כמו בכל עסק, מומלץ להסדיר בכתב את מערכת היחסים בין השותפים כבר בתחילת הדרך.
שותפויות במקרקעין: צורה נוספת של שותפות היא בעלות משותפת בנכס מקרקעין (קרקע או בניין) על ידי מספר גורמים. “שותפות במקרקעין” יכולה להיות התאגדות רשומה לצורך השקעה או יזמות בנדל”ן, או פשוט בעלים משותפים של נכס ללא ישות נפרדת. החוק מאפשר לכל שותף במקרקעין לדרוש פירוק שיתוף בקרקע (חלוקה או מכירה), אלא אם השותפים ערכו הסכם שיתוף במקרקעין הקובע אחרת. לפיכך, יזמי נדל”ן ומשקיעים לרוב חותמים על הסכם שיתוף המסדיר את זכויות וחובות כל שותף, אופן הניהול של הנכס (מי רשאי לקבל החלטות לגבי מכירה, השכרה, בנייה וכו’), חלוקת ההוצאות והרווחים, ותנאים למקרה של סכסוך. כך ניתן למנוע מצב שבו שותף יחיד “מריץ” פירוק או מנצל לרעה את זכויותיו בנכס המשותף. שותפות במקרקעין עשויה גם היא להתנהל באמצעות חברה בע”מ ייעודית לכל פרויקט, או באמצעות שותפות מוגבלת (למשל, קרנות השקעה בנדל”ן לעיתים מאורגנות כשותפויות מוגבלות). בכל מבנה שנבחר – חשוב שהמסמכים המשפטיים יקבעו מנגנונים ליישוב מחלוקות בין השותפים.
הסכמים משפטיים בניהול שותפות: הכלי המרכזי למניעת סכסוכים ולניהול תקין של שותפות הוא הסכם שותפות (Partnership Agreement) או הסכם מייסדים/בעלי מניות (בחברות). בהסכם כזה מגדירים מראש את חלקו של כל שותף בבעלות וברווחים, את חלוקת התפקידים וסמכויות הניהול, דרכי קבלת החלטות (לדוגמה: החלטות רגילות ברוב קולות, החלטות מהותיות פה אחד), ופתרונות למקרה של מבוי סתום. כמו כן נכללים לרוב סעיפי יציאה – איך שותף יכול לפרוש או למכור את חלקו, האם ניתנת זכות סירוב ראשון לשותפים הנותרים, או מנגנון BMBY (Buy Me Buy You) המאפשר רכישה הדדית במקרה סכסוך (מנגנון “במבי” שבו אחד מציע מחיר והשני חייב לבחור אם לקנות או למכור במחיר זה) . ההסכם גם עשוי לכלול תניית גישור או בוררות לחילוקי דעות, למנוע פנייה מיידית לבית משפט. נקודה חיונית נוספת היא הגדרת חובת אי-תחרות וניגוד עניינים – למנוע מצב ששותף ינצל את מעמדו כדי לקדם עסק מתחרה או אינטרס אישי על חשבון השותפות. הסכם מקיף וברור יכול לחסוך הרבה כאבי ראש: כפי שצוין במאמר מקצועי, עליו להסדיר את כל הנושאים החשובים – חלוקת רווחים, קבלת החלטות, סמכויות הניהול, השקעת כספים נוספים, וכמובן הליכי פירוק או יציאה מהעסק . ללא מסמך כזה, במקרה של סכסוך יידרש בית המשפט להתחקות אחר כוונת הצדדים בהתנהלותם – הליך יקר וממושך שאפשר למנוע באמצעות תכנון משפטי מראש.
 
גורמים נפוצים לסכסוכים בין שותפים
סכסוכים עסקיים יכולים להתפרץ בשלל סיבות, לעיתים באופן בלתי צפוי. עם זאת, ישנם דפוסים חוזרים שרצוי שהשותפים יהיו מודעים להם מראש. להלן הגורמים העיקריים והנפוצים לסכסוכים בין שותפים בישראל:
  • אי-הסכמות בניהול העסק: חילוקי דעות מהותיים לגבי אסטרטגיה, כיוון העסק או אופן התפעול היומיומי הם זרז שכיח למתיחות בין שותפים. למשל, מקרה בו שותף אחד רוצה להתרחב לשוק חדש או להשקיע במוצר חדש, בעוד שותף אחר סבור שהמהלך מסוכן מדי . דוגמאות נוספות: ויכוחים על התקציב, גיוס עובדים לעומת קיצוץ, נטילת סיכונים מול שמרנות. גם חלוקת תפקידים עלולה לעורר מחלוקת – אם כל אחד מהשותפים רואה עצמו כמוביל, ייתכן עימות על “מי הבוס”. חוסר הגדרה ברורה של תחומי אחריות מגביר את הסיכון ששני שותפים יתערבו זה בעבודתו של זה ויגררו למאבק אגו.
  • חלוקת רווחים וכספים: כסף הוא לרוב שורש המחלוקת. כאשר אחד השותפים חש שאינו מקבל את חלקו ההוגן ברווחי העסק, או שקיימות אי-הבנות וחשדות לגבי חלוקת הכנסות והוצאות, האמון מתערער. שותף שמשקיע עבודה רבה עשוי לדרוש לעצמו תגמול גבוה יותר, בעוד האחרים סבורים שיש לחלק שווה בשווה. לעיתים שותף אחד מושך כספים או טובות הנאה מהעסק (למשל משכורת, בונוס או הוצאות אישיות) באופן שנתפס כמופרז, מה שגורם לתרעומת אצל האחרים. כך אירע למשל במקרה שבו משקיע בעסק קטן גילה שאינו מקבל חלק ברווחים, בעוד חבריו-שותפיו “משמנים” את עצמם – הוא נאלץ לפנות לבית המשפט כדי לקבל את כספו בחזרה . שקיפות מלאה בדוחות הכספיים חשובה למניעת חשדות מסוג זה.
  • מאבקי כוח וסמכויות ניהול: פעמים רבות סכסוך מתפתח כשהשותפים אינם רואים עין בעין את חלוקת הסמכות. שותף אחד אולי מרגיש שהוא נושא בעיקר הנטל הניהולי ולכן דורש שליטה בהחלטות, בעוד אחר מתנגד לריכוז הכוח. מצב קלאסי הוא שותפות 50/50 בלי מנגנון הכרעה – כששני הצדדים חייבים להסכים, די במחלוקת אחת כדי ליצור שיתוק עסקי. כל צד עשוי אז להאשים את השני ב”סרבנות” ולנסות להשיג יד חופשית. ישנם אף מקרים קשים שבהם שותף מנסה להשתלט על העסק באופן חד-צדדי – למשל להשתלט על חשבונות הבנק או על הנכסים ללא תיאום . במצב כזה הסכסוך הופך לקרב על עצם השליטה בחברה, והעסק עלול להיתקע בין הכיסאות.
  • ניגודי עניינים ופגיעה באמון: אמון הוא דבק חיוני בין שותפים, וברגע שהוא נסדק – הדרך לסכסוך קצרה. חוסר אמון יכול לנבוע מתחושת מרמה או חשד ששותף פועל מתוך אינטרס אישי סמוי . למשל, אם מתגלה שלשותף יש עסק צדדי מתחרה, או שהוא נתן עדיפות בעסקאות לקרובי משפחתו. אפילו תחושה שמשהו לא שקוף (למשל חוסר דיווח מלא על עסקאות או קשרים) עלולה להצית משבר. ניגוד עניינים קלאסי הוא שותף שמנצל הזדמנות עסקית של השותפות לטובתו האישית, בלי ליידע את השותפים – דבר המהווה הפרת חובת נאמנות. במצב כזה, שאר השותפים יראו זאת כבגידה. כך היה, למשל, בסכסוך ידוע בחברת משפחתית בתחום הקמעונאות: אחד האחים חשד שאחיו מנסה להשתלט על נכסי החברה מאחורי גבו – הסכסוך הידרדר להליכים משפטיים ממושכים . כדי לצמצם ניגודי עניינים, רצוי להסכים מראש מה אסור ומה מותר לכל שותף לעשות מחוץ לעסק, ולחייב גילוי נאות של כל אינטרס רלוונטי.
  • יציאה או פרישה של שותף: שינוי בהרכב השותפים הוא אירוע רגיש. כאשר שותף מחליט לעזוב, או לחלופין שאר השותפים רוצים להוציא מישהו מהעסק, צפים מתחים סביב הערכת השווי של חלקו, פיצוי הפרישה, והמשך הפעילות. ללא מנגנון “אקסיט” ברור, שותף פורש עלול לדרוש סכום גבוה בעד חלקו, בעוד הנותרים מרגישים שזה לא מוצדק או שאין באפשרותם לשלם. מאידך, אם השותף היוצא אינו זוכה לתמורה ראויה, הוא עלול להגיש תביעה ולדרוש לפרק את העסק כדי לקבל את חלקו מתוך הנכסים. מצב נוסף – שותף שפועל באופן שפוגע בעסק, והאחרים רוצים לדחוק אותו החוצה (Outster). אם ההסכם לא מקנה דרך להסיר שותף בעייתי, הסכסוך יכול להסלים מאוד. למשל, בסכסוך מייסדים בחברת הייטק, הרגישו שני מייסדים שאחד השותפים לא תורם כמצופה; הם ניסו לצמצם את מעורבותו ו”לדלל” את חלקו, והוא מצידו תבע אותם על קיפוח והדחה בלתי הוגנת . התמודדות עם עזיבת שותף מחייבת איזון עדין – ועל כן חשוב שהיה קבוע מראש מתווה לתרחיש כזה (כגון אופציית Buyout במחיר שנקבע ע”י מעריך שווי בלתי תלוי, או אותה תניית BMBY שבה הצדדים עצמם מייצרים את הערכת השווי ).
  • חשד להונאה, גניבה או הברחת נכסים: במקרים החמורים ביותר, סכסוך נולד מחשד ששותף אחד ממש מרמה את העסק. זה יכול להיות באמצעות זיוף דוחות, העלמת הכנסות, גניבת כספים מהקופה, הברחת נכסים לצד שלישי בשליטתו, וכדומה. ברגע שאחד השותפים חושד ששותף אחר “שם יד בקופה” או מסתיר נכסים, האמון נשבר לחלוטין. לדוגמה, שותף יכול לטעון שהעסק מפסיד בזמן שהוא למעשה מסיט רווחים לעסק אחר שלו או לחשבון פרטי. מקרים כאלה מובילים לעיתים קרובות לפנייה מיידית לערכאות בבקשה לצווים דחופים (כמו צווי מניעה וצווי עיקול). כך למשל בסיפור על רשת מסעדות: אחד הבעלים חשד שהשותף מנהל ספרים כפולים ומבריח כספים – הסכסוך הגיע לבית המשפט והתוצאה הייתה פירוק החברה ומינוי מפרק חיצוני . חשוב להבין שגם אם החשד אינו נכון, עצם העלאתו היא “נקודת אל-חזור” כמעט – כי שותף שמאשימים אותו בגניבה לרוב יתקשה להמשיך בשותפות כאילו כלום. לכן, מניעה עדיפה: קיום בקרות פנימיות, שקיפות בדיווחים וביקורת תקופתית יכולים לגלות בזמן אם יש אי-סדרים, ולמנוע מהמצב להידרדר להונאה של ממש.
יש לציין שלא כל חילוקי דעות קטנים בין שותפים מיד מתפתחים ל”סכסוך שותפים” חריף. שותפים רבים מצליחים לגשר על פערים וליישב חיכוכים יומיומיים תוך כדי העבודה השוטפת. סכסוך של ממש נוצר כאשר המחלוקת יוצאת משליטה ומתחילה לפגוע בתפקוד העסק או ביחסים האישיים באופן שאינו בר-תיקון ללא התערבות חיצונית. בשלב כזה, נדרשת בחירה בדרך פעולה לפתרון – כפי שנפרט כעת. חשוב לזהות את הסימנים המקדימים לסכסוך מתפתח (טונים עולים בישיבות, האשמות, סודיות פתאומית של אחד השותפים, וכדומה) ולטפל בהם בהקדם, לפני שהמצב מחריף. כפי שממליצים מומחים, תקשורת פתוחה ושקופה בין השותפים היא כלי מרכזי למניעת הסלמה – שיח כן שבו כל צד מביע את עמדותיו וחששותיו יכול למנוע אי-הבנות ולפתור הרבה בעיות עוד בתחילתן .
 
דרכי יישוב סכסוכים בין שותפים
כאשר סכסוך בין שותפים כבר התפרץ, יש שלוש דרכים עיקריות להתמודדות: פנייה להליך גישור (יישוב סכסוך בהסכמה בעזרת מגשר ניטרלי), פנייה להליך בוררות (הכרעה על ידי בורר פרטי במקום בית משפט), או ניהול הסכסוך באמצעות התדיינות משפטית בבית המשפט. לכל דרך יתרונות וחסרונות, ובחירת המסלול תלויה באופי הסכסוך, ברצון הצדדים, ובהסכמים המחייבים ביניהם. נפרט על כל אחת מהדרכים:
 
גישור – פתרון בהסכמה
מהו גישור? גישור הוא הליך ליישוב סכסוך שבו צד שלישי ניטרלי (המגשר) מסייע לשותפים להידבר ולהגיע להסכמה מוסכמת הדדית, מבלי לכפות פיתרון. הליך הגישור בעסקים מתנהל בדרך כלל כך שהמגשר נפגש עם שני הצדדים (לעיתים גם בנפרד בכל פעם) במטרה לשמוע את טענותיהם, להבין את האינטרסים האמיתיים של כל צד, ולהוביל אותם להצעות פשרה. המגשר אינו שופט ואינו מכריע מי צודק – תפקידו “לתווך” ולסייע לתקשורת יעילה.
יתרונות הגישור: הוא הליך לא-פורמלי, מהיר וזול יחסית לליטיגציה. הצדדים שומרים על שליטה בתוצאה – שום הסכם לא נכפה עליהם אלא אם בחרו להסכים לו. בכך, הגישור מאפשר להגיע לפתרונות יצירתיים ומותאמים אישית, שלא בהכרח זמינים בבית משפט (למשל, אחד השותפים יכול להסכים להתניה עסקית מסוימת שבתמורה לה השני ירכוש את חלקו – הסדר שחורג מפסק דין רגיל של “כן/לא”). הגישור גם חסוי בדרך כלל, כך שהלכלוך לא יוצא החוצה לתקשורת או ללקוחות. חשוב במיוחד – גישור עשוי לשמר את מערכת היחסים בין השותפים. בניגוד למאבק משפטי חריף שעשוי לשרוף גשרים, הליך גישור מוצלח עשוי לאפשר להם להמשיך לעבוד יחד או לפחות להיפרד בצורה מכובדת ועניינית. לא פעם, עצם קיום הגישור משפר את התקשורת בין הצדדים ומפיג מתחים.
חסרונות הגישור: הצלחתו תלויה ברצון הטוב של שני הצדדים. אם אחד השותפים אינו מוכן באמת להתפשר, או משתמש בגישור רק כטקטיקה למשיכת זמן, ההליך לא יניב הסכם. מגשר אינו יכול לכפות פתרון, ולכן כאשר הפערים גדולים מאוד או שמעורבים רגשות קשים (כגון בגידה או חשד לגניבה), הגישור עלול להתקע. כמו כן, אם יש פערי כוחות גדולים בין השותפים (למשל אחד שולט במידע או במשאבים והשני מוחלש), קיים חשש שפשרה “מרצון” תשקף בעצם כפייה עקיפה – במצב כזה דרושה זהירות והקפדה שההסכם הוגן. חסרון נוסף הוא שגישור שלא מצליח עלול להתברר כבזבוז זמן, בזמן שהיה אפשר אולי לפנות מוקדם יותר לערכאות.
מתי גישור מתאים? ברוב המקרים, מומלץ לנסות גישור כשלב ראשון, במיוחד כשהשותפים צריכים להמשיך לתקשר ביניהם (למשל שותפים-בעלי מניות בחברה פעילה, שמחר ימשיכו לראות זה את זה בעבודה). גישור יעיל כאשר שני הצדדים עוד מעוניינים באיזושהי הסכמה ורוצים להימנע ממלחמה משפטית. אם היחסים האישיים לא הרוסים לגמרי ויש אמון מינימלי בתהליך, גישור יכול לחלץ פתרון מהיר ולחסוך לכולם זמן וכסף. לדוגמה, בסכסוכים עסקיים רבים הצליחו השותפים להגיע להבנות בגישור במקום לפרק את החברה – וכך מנעו נזק משמעותי לעסק . מנגד, אם מדובר במקרה של חשד למעשים פליליים (הונאה, גניבה) או כאשר צד אחד נחוש לא להגיע לפשרה אלא “לנצח” – גישור אולי לא יצלח. ישנם גם מצבים שבהם יש צורך בסעד דחוף (למשל צו עיכוב פעולה) – ואז יש לפנות לבית משפט במקביל או לפני הגישור, אך עדיין ניתן לקיים גישור על יתר המחלוקות לאחר השגת צו זמני.
הליך הגישור בפועל: הליך גישור עסקי מתחיל בדרך כלל בהסכמה על זהות המגשר (לעיתים בהמלצת עורכי הדין או גוף מקצועי). המגשר, לעיתים עורך דין או שופט בדימוס, חותם על הסכם גישור עם הצדדים שמבטיח סודיות. בפגישת הגישור המגשר מאפשר לכל צד להציג את עמדתו בלי קטיעות, שואל שאלות הבהרה, ומנסה לזהות את האינטרסים (להבדיל מהעמדות הנוקשות). ייתכן שיפגש עם כל צד לחוד (פגישות “בנפרד”) כדי לאפשר גילוי לב מלא. מטרתו למצוא בסיס לפשרה – למשל, לבדוק “מה חשוב לך באמת?” לכל צד ולראות היכן יש חפיפה או אפשרות לוויתורים הדדיים. בסוף התהליך, אם הושגה הבנה, המגשר יסייע לגבש הסכם פשרה כתוב. את ההסכם אפשר לאשר בבית משפט ולקבל לו תוקף של פסק דין (מה שמעניק אכיפה משפטית). אם הגישור נכשל, הצדדים חוזרים לנקודת המוצא (אין למגשר סמכות להכריע). עם זאת, אפילו גישור שלא הביא להסכם לפעמים מחדד את נקודות המחלוקת ויכול לסלול דרך להסדר מאוחר יותר, או לפחות לצמצם את הנושאים שיידונו בבית המשפט.
לסיכום, גישור הוא כלי יעיל מאוד לסכסוכי שותפים, במיוחד כששני הצדדים מבינים שעימות חזיתי רק יפגע בעסק ששניהם בנו. כפי שמציין עו”ד מומחה בגישור עסקי, רבים מסכסוכי השותפים מסתיימים בפשרה שכן לשני הצדדים יש אינטרס לשמור על עסק חי . הגישור מאפשר להגיע לפשרה כזו באופן מכובד ומהיר.
 
בוררות – שופט פרטי במקום בית משפט
מהי בוררות? בוררות היא הליך שבו הצדדים מסמיכים אדם פרטי (הבורר) לשמש כמעין “שופט פרטי” ולהכריע בסכסוך במקום פנייה לבית המשפט. בוררות מסחרית נפוצה בסכסוכי שותפים כאשר קיים סעיף בוררות בהסכם השותפות או בהסכם המייסדים . במצב כזה, הצדדים התחייבו מראש שכל מחלוקת שתיווצר תוכרע בבוררות במקום בבית משפט. לעיתים, גם בלי סעיף חוזי, שותפים מסכימים לאחר פרוץ הסכסוך לפנות לבוררות – למשל כדי לחסוך זמן או לשמור על סודיות. הבורר, לרוב משפטן מנוסה (עו”ד בכיר, שופט בדימוס או מומחה בתחום העסקי הרלוונטי), מנהל הליך דומה למשפט: שמיעת ראיות וטעוני הצדדים, ולבסוף נותן פסק בוררות מחייב.
יתרונות הבוררות: ראשית, מהירות וגמישות – ניתן לבחור בורר בעל מומחיות בענף העסקי (לדוגמה בורר שהוא רואה חשבון בסכסוך על דוחות כספיים, או בורר הבקי בענף ההייטק בסכסוך סטארטאפ). הבורר זמין בדרך כלל יותר מבית משפט ויכול לקיים ישיבות רצופות ללא תלות ביומן עמוס של מערכת המשפט. ההליך יכול להתנהל בדיסקרטיות מלאה (ללא פרסום פומבי), דבר חשוב לעסקים שרוצים לשמור על שמם הטוב ולא לחשוף סודות מסחריים. הצדדים רשאים לקבוע לעצמם את סדרי הבוררות – למשל להגמיש כללי ראיות, להגביל את משך ההליך, או אפילו לקבוע שמותר לערער בפני בורר נוסף (או בפני בית המשפט אם מסכימים). סופיות ההליך גם היא יתרון: פסק בוררות ניתן לאישור בית משפט ובדרך כלל קשה מאוד לערער עליו, כך שניתן להגיע לסיום סופי ומחייב של הסכסוך מהר יותר מאשר בערכאות (שם יש כמה דרגות ערעור).
חסרונות הבוררות: באופן אירוני, היתרון של סופיות עלול להיות גם חיסרון – אם צד חושב שיש לו קייס חזק משפטית והוא לא רוצה להסתכן בהחלטה שגויה ללא אפשרות ערעור, הוא יחשוש מבוררות. עלות הבוררות יכולה להיות גבוהה, כי צריך לשלם שכר טרחה לבורר ולעיתים גם לדמי השכרת מקום, מומחים וכו’ (בבית משפט השופטים “בחינם”). יש הטוענים שבוררים נוטים לעתים לפשרות מאולצות כדי לרצות את שני הצדדים (חשש מכך שהלקוח הבא לא יגיע אם ירגיש שמישהו “הפסיד” נחרצות) – אף שזה לא תמיד נכון, מדובר בהליך פרטי. בנוסף, אם צד מסוים אינו משתף פעולה (למשל לא משלם אגרת בוררות או לא מופיע), עלולים להיות עיכובים כי צריך אז פניה לבית משפט למינוי בורר חלופי או לאכוף התייצבות. עוד חיסרון הוא שבהיעדר מנגנון ערעור, פסק בוררות שגוי עובדתית או משפטית יקשה מאוד לתקן (ניתן לבטל פסק בוררות רק בעילות מצומצמות מאוד, כמו חריגה מסמכות או עיוות דין קיצוני).
מתי לבחור בבוררות? אם בהסכם השותפות נקבע סעיף בוררות, הרי שבמקרה סכסוך זו תהיה ברירת המחדל ואף חובה – ניתן לכפות על הצדדים לקיים בוררות בהתקיים סעיף כזה . שותף שמנסה לעקוף את סעיף הבוררות ולתבוע בבית משפט, ייענה בכך שבית המשפט יעכב את ההליכים ויפנה את הצדדים לבוררות (לפי חוק הבוררות). לכן, בפועל, רבים פונים לבוררות בגלל ההתחייבות החוזית. אם אין סעיף, עדיין שני הצדדים יכולים בהסכמה ללכת לבוררות, אפילו לאחר שנפתח תיק בבית משפט, אם מתרשמים שזה עדיף . בוררות מתאימה כאשר רוצים הכרעה מחייבת (בניגוד לגישור שבו זה וולונטרי) אך מעדיפים הליך סגור ויעיל יותר מבימ”ש. למשל, בסכסוך מורכב עם סוגיות חשבונאיות – בורר שהוא רו”ח עשוי להבין מהר יותר ולהכריע בצדק. גם סכסוכים שבהם היחסים האישיים הרוסים, כך שגישור לא בא בחשבון, יכולים להתאים לבוררות כחלופה “פרטית” לבית משפט. מאידך, אם אחד השותפים חושד שהשני ימרח זמן או לא ישתף פעולה, ייתכן שיעדיף בית משפט (שיש לו כוח כפייה חזק יותר כמו בזיון בית משפט). כמו כן, אם יש חשיבות לתקדים משפטי (נדיר בעסק פרטי, אך ייתכן במחלוקת משפטית עקרונית), בית משפט עדיף כי פסקי דין מתפרסמים וניתנים לערעור.
הבוררות הלכה למעשה: הליך הבוררות דומה למדי למשפט, אבל גמיש יותר. בתחילתו הבורר כותב “כתב כניסה לבוררות” שבו מגובשות הסכמות הצדדים על כללי ההליך (שפה, סדרי הוכחות, זמנים). לעיתים משתמשים בתקנון מוסד בוררות (למשל המוסד הישראלי לבוררות עסקית) ככלל. לאחר מכן כל צד מגיש מסמך טענות (כתבי טענות) והבורר קובע ישיבה מקדמית. מתקיים שימוע ראיות: עדים, מומחים, חקירות נגדיות – אלא אם הוסכם לוותר על חלק מזה. אפשר לנהל זאת גם לגמרי על סמך מסמכים אם המחלוקת צרה. בתום הדיון, הבורר כותב פסק בוררות מנומק (או לא מנומק, אם ביקשו במפורש). פסק הבוררות מחייב את הצדדים כמו חוזה, ואפשר להגישו לבית המשפט לקבלת תוקף של פסק דין, מה שמאפשר הוצאה לפועל אם צריך. יש אפשרות להסכים מראש על ערעור בפני בורר אחר או ועדת בוררים, אך זה נדיר יחסית. לרוב, כאמור, הבוררות חותכת את הסכסוך סופית. בבוררות בין שותפים עסקיים, פעמים רבות ההכרעה תהיה למשל: קביעה מי יקנה את מי ובכמה, או מתן סעד של פירוק השותפות באופן מסודר – לפי מה שהבורר סבור צודק והוגן בהתאם לראיות. אם צד מסרב לציית לפסק הבורר, אפשר לפנות לבית משפט לאשר את הפסק ולפעול בכפייה (למשל, אם הבורר פסק ששותף א’ יקנה את חלקו של ב’ תמורת סכום מסוים וב’ מסרב להעביר מניותיו – בית המשפט יכול למנות נאמן להעביר את המניות בכפייה כנגד הפקדת הסכום).
לסיכום, בוררות היא דרך ביניים בין פתרון בהסכמה (גישור) לבין מאבק משפטי פומבי. היא דומה למשפט אך מתנהלת בצנעה ועם יותר שליטה לצדדים. בסכסוכי שותפים שבהם יש מורכבות עסקית ורצון לשמור על סודיות, בוררות מציעה פתרון טוב: “שופט” מיומן מכריע, והעסק לא מתפרק לרסיסים ציבוריים. לא לחינם סעיפי בוררות נפוצים בהסכמי שותפות – הם נותנים מענה מהיר ויעיל כשרוצים להכריע מחלוקת מבלי להתכתש שנים בבית משפט.
 
 
 

לשיחת ייעוץ
חייגו 03-6109100

או השלימו את הפרטים הבאים

הדפסת המאמר

דירוג המאמר

 

1 ע"י 1 גולשים

הוסף תגובה

זקוקים לעורך דין?

חייגו: 03-6109100 או השאירו פרטים
אני מאשר/ת בזאת לדורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס ושות' לשלוח לי ניוזלטרים/דיוור של מאמרים, מידע, חידושים, עדכונים מקצועיים והודעות, במייל ו/או בהודעה לנייד. הרשמה לקבלת הדיוור כאמור תאפשר קבלת דיוור שבועי ללא תשלום. ניתן בכל עת לבטל את ההרשמה לקבלת הדיוור ע"י לחיצה על מקש "הסרה" בכל דיוור שיישלח.