12/3/2025
מעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט ומתחדש – היבטים משפטיים וכלכליים
לאורך העשורים הראשונים היו כל הקיבוצים קיבוצים שיתופיים קלאסיים, המבוססים על שוויון ושיתוף מלא בכל תחומי החיים. עם השנים, ובעיקר בעקבות משבר כלכלי כבד בשנות ה-80, החל תהליך שינוי שהוביל להופעת הקיבוץ המתחדש (המופרט) כמסגרת ארגונית חדשה. בשנת 2005 אף עודכן החוק כדי לסווג רשמית קיבוצים לשני סוגים: קיבוץ שיתופי וקיבוץ מתחדש (וכן סוג נוסף של קיבוץ עירוני). מאז, הרוב המוחלט של הקיבוצים אימצו את המודל המתחדש – נכון לשנת 2022, כ-228 קיבוצים מגדירים עצמם כמתחדשים לעומת 36 בלבד שנותרו שיתופיים לחלוטין . במילים אחרות, מרבית הקיבוצים בארץ עברו תהליכי הפרטה והפכו ל”קיבוצים מתחדשים”, תוך שמירה חלקית על מאפייני הקיבוץ הישן.
עקרונות הקיבוץ – מן השיתוף להפרטה
הקיבוץ השיתופי התבסס על עקרונות של בעלות כללית על הרכוש, עבודה עצמית ושוויון מלא בחלוקת המשאבים . כל ההכנסות הופקדו בקופת הקיבוץ, אשר דאג לספק לחבריו את כל צורכיהם – מזון, ביגוד, חינוך, בריאות ודיור – באופן שוויוני וללא תשלום ישיר. בעבר “הכול היה בחינם”: חברי הקיבוץ אכלו בחדר אוכל משותף, קיבלו שירותי חשמל, מים ומוצרים בסיסיים ללא כל תשלום, ונהנו ממערכת רווחה וחינוך במימון מלא של הקיבוץ . מודל זה יצר קהילה מלוכדת עם ערבות הדדית מוחלטת, אך גם חייב את הפרט לוותר על עצמאותו הכלכלית.
משבר הקיבוצים בשלהי שנות ה-80 ערער את היכולת להמשיך במודל זה. החל משנות ה-90, יותר ויותר קיבוצים ביצעו “שינוי אורחות חיים” – מעבר הדרגתי למודל מופרט. בקיבוץ המתחדש, החברים מנהלים חיים עצמאיים יותר מבחינה כלכלית: כל חבר מקבל תקציב או משכורת אישית בהתאם לעבודתו ותרומתו, במקום תקציב אחיד כפי שהיה בעבר . שיטה זו של שכר דיפרנציאלי מביאה לפערי הכנסה בין חברים – לראשונה בהיסטוריה הקיבוצית קיימים הבדלי שכר ניכרים בתוך אותה קהילה . בנוסף, שירותים שבעבר סופקו באופן קולקטיבי “בחינם” הופרטו; כיום אפילו בקיבוצים שיתופיים רבים, שירותים כמו חשמל, מים ואוכל בחדר האוכל משולמים על ידי החבר ישירות . למעשה, השיתוף פינה מקום לעצמאות: החבר נהנה מפירות עמלו האישי אך גם נושא בעצמו בעלויות מחייתו.
חשוב להדגיש שהמעבר מקיבוץ שיתופי למתחדש שינה מן היסוד את היחסים המשפטיים והחברתיים בקיבוץ. עדיין נשמרים ערכי יסוד כמו דמוקרטיה ישירה (אסיפות חברים להכרעות), שיתוף בקהילה ועבודה עצמית, אולם הם מתקיימים כעת לצד עקרונות כלכליים של שוק חופשי . הקיבוץ המתחדש מוגדר כיום כ”אגודה שיתופית” שיש בה שילוב ייחודי: המשך שיתוף בערכים ובקהילה, אך עם מרכיבים של בעלות פרטית ודיפרנציאציה בהכנסות.
חלוקה לתאגידים וניהול עסקי נפרד
אחד ההיבטים המשפטיים המרכזיים בתהליך ההפרטה הוא הפיכת הענפים הכלכליים של הקיבוץ לתאגידים נפרדים. בקיבוץ השיתופי הקלאסי, כל פעילות – חקלאות, תעשייה, שירותים – פעלה תחת אישיות משפטית אחת היא האגודה השיתופית של הקיבוץ. עם המעבר למבנה המתחדש, החלו קיבוצים רבים להתאגד באופן שונה: עסקי הקיבוץ נרשמים כחברות בע”מ או כשותפויות עסקיות, בעוד הקיבוץ עצמו ממשיך להתקיים כאגודה שיתופית לצרכי חיי הקהילה. מהלך זה מאפשר הפרדה בין הניהול הקהילתי-חברתי לבין הניהול העסקי-המסחרי. למשל, מפעל תעשייתי של קיבוץ עשוי להפוך לחברה בע”מ בבעלות הקיבוץ, עם דירקטוריון מקצועי, מאזנים חשבונאיים נפרדים ואפשרות לגייס השקעות או שותפים חיצוניים.
התאגוד של ענפי הקיבוץ דורש התאמות משפטיות נרחבות. יש להסדיר את זכויות הקניין: מי הבעלים של המפעל או הנחלה החקלאית – האגודה השיתופית הקיבוצית או החברה החדשה – וכיצד מחולקות מניותיה. לרוב, הקיבוץ עצמו (כאגודה) נשאר בעל מניות הרוב בתאגידים החדשים, והשליטה באמצעי הייצור אינה עוברת לידיים פרטיות באופן חופשי . התקנונים החדשים של הקיבוצים המתחדשים כוללים הוראות להגבלת הסחירות של מניות אמצעי הייצור, כך שלא יאבדו את השליטה הקולקטיבית בנכסים אלו . בכך מבטיחים שהמפעלים והעסקים עדיין משרתים את כלל חברי הקיבוץ, גם אם התפעול היומיומי שלהם מתנהל כעסק מודרני למטרות רווח.
בנוסף, הפיכת החברים לעובדים שכירים של התאגידים מעוררת סוגיות של דיני עבודה. חבר קיבוץ שעובד בחברת ההייטק או במפעל של הקיבוץ הוא כעת גם עובד בעל זכויות לפי חוקי העבודה (שכר מינימום, ביטוח לאומי, פנסיה), ולא רק “חבר” התורם לקולקטיב. הקיבוץ נדרש להסדיר חוזי עבודה, תלושי שכר ותנאים סוציאליים עבור חבריו העובדים בתאגידים. מהלך זה מסמן שינוי תודעתי: מחובת עבודה אידיאולוגית ללא שכר, עברו לחוזה העסקה המקנה תגמול כספי וזכויות אישיות לעובד.
לסיכום, חלוקת הקיבוץ לתאגידים הופכת אותו הלכה למעשה לקבוצת חברות עסקיות בבעלות קואופרטיבית. צעד זה שיפר את גמישות הניהול והיכולת למשוך הון, אך חייב הקפדה משפטית ששינוי המבנה לא יפגע בלכידות הקהילתית וברווחת כלל החברים.
שיוך בתים – העברת הבעלות על הבתים לחברים
“שיוך דירות” הוא אולי הסמל המובהק ביותר של הקיבוץ המתחדש. משמעות המושג היא העברת זכויות הבעלות או החכירה של בתי המגורים מן הקיבוץ אל חבריו . אם בעבר הקיבוץ היה הבעלים של כל בתי המגורים וחבר גר בבית “של הקיבוץ” ללא זכויות קניין אישיות, הרי שבתהליך השיוך מקבל כל חבר זכות רשומה על ביתו. הזכות יכולה להיות בעלות (בקרקע פרטית) או ברוב המקרים חכירה ארוכת טווח מן המדינה (מאחר שאדמות הקיבוצים הן אדמות מנהל מוקצות). כך או כך, החבר נעשה בעל הנכס למגורים.
המהלך נולד מתוך רצון להעניק לחברי הקיבוץ ביטחון סוציאלי ותחושת יציבות: בית שנמצא בבעלותם, אותו יוכלו להוריש לצאצאיהם או למכור במקרה ויעזבו . מבחינה משפטית, השינוי דרש התאמות חקיקה ותקנות מיוחדות. בשנת 2005 הותקנו תקנות האגודות השיתופיות (שיוך דירות בקיבוץ מתחדש), הקובעות את המסגרת לביצוע השיוך ואת המגבלות עליו . אחת המגבלות החשובות היא שמירה על אופיו הקהילתי של היישוב: הדירות אמנם עוברות לבעלות פרטית, אך קיימים סייגים על העברתן לאנשים מחוץ לקיבוץ ללא הסכמה. למשל, חבר שקיבל בית במסגרת שיוך לא יוכל למכור אותו לכל מרבה במחיר ולגרום לכך שאדם זר לחלוטין יעבור להתגורר בקיבוץ, אלא בכפוף למנגנון אישור הקולט חברים חדשים. כך נשמרת שליטה מסוימת של הקיבוץ בזהות התושבים ובמניעת ספקולציות בנדל”ן .
תהליך שיוך הבתים עצמו מורכב מכמה שלבים: הקיבוץ מכין תוכנית חלוקה והקצאה של מגרשים ובתים לחבריו, לעיתים תוך היוועצות עם שמאי לגבי ערך יחסי. יש לבצע רישום מסודר של חלקות מגורים במרשם המקרקעין (טאבו) על שם החברים – דבר שהיה תקדים בקיבוץ. בשנת 2004 נרשם בקיבוץ גשר הזיו התקדים הראשון, כשהדירות נרשמו על שם החברים בטאבו . לאחר מכן הלכו קיבוצים רבים בעקבותיו. הרישום מקנה לחבר זכות קניינית חוקית לכל דבר, הניתנת להגנה ולהוכחה כלפי צד שלישי.
השיוך מעלה גם שאלות משפטיות של ירושה ועזיבה: כאשר חבר קיבוץ בעל דירה נפטר, הדירה עוברת ליורשיו (בכפוף למדיניות הקהילה, ייתכן שהיורש יתבקש לעבור הליך קבלה לחברות אם ירצה להתגורר בנכס). חבר העוזב את הקיבוץ עשוי למכור את ביתו (או את זכויות החכירה) – לעיתים קרובות לקיבוץ עצמו או למועמד שקיבל אישור להצטרף לקיבוץ. הקיבוץ יכול לקבוע בתקנון מנגנון של דמי היוון או החזר השקעות לפני העברה, כדי למנוע מצב שחבר נהנה מרווחי הון גבוהים על נכס שהקיבוץ מימן את בנייתו.
בסופו של דבר, שיוך הדירות משנה מהותית את מעמד חבר הקיבוץ: מחסר רכוש נדל”ן בעבר, הוא הופך לבעל נכס משמעותי. צעד זה מחזק את תחושת העצמאות הכלכלית והביטחון של החברים, אך מטיל עליהם גם אחריות חדשה לתחזוקת בתיהם ולנשיאה בהוצאות שנשאה בעבר הקהילה (ארנונה, ביטוח מבנה, שיפוצים וכו’). מבחינת הקיבוץ, הוא מאבד חלק מנכסיו המשותפים על הנייר, אך מצד שני משחרר עצמו מחובה עתידית לספק דיור לדורות הבאים, והופך ליישוב קהילתי שבו התושבים גרים בבתים שבבעלותם.
הכנסות משותפות לעומת הכנסות פרטיות
בחברה הקיבוצית המסורתית לא התקיים מושג של “הכנסה פרטית” – כל חבר שהשתכר מעבודתו, בין אם בתוך הקיבוץ או מחוצה לו, העביר את מלוא שכרו לקיבוץ. הקיבוץ מצדו סיפק לחבר “תקציב אישי” חודשי צנוע לצרכיו וכן את כל השירותים הנחוצים למחייתו. באופן זה, ההכנסות היו משותפות: אדם שהרוויח יותר סייע בעקיפין לממן את צרכי חבריו שהרוויחו פחות, בהתאם לעקרון “כל אחד תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו”. מצב זה השתנה מהותית בקיבוץ המתחדש. כיום, לרוב, חבר הקיבוץ שומר לעצמו את משכורתו או הכנסתו מעבודה. החבר משתמש בכספו כדי לפרנס את משפחתו ולשלם באופן פרטי עבור שירותים ומוצרים. זהו מהפך – מעבר מ”קופת בית” משותפת לעצמאות כלכלית של הפרט.
עם זאת, הקיבוץ המתחדש לא זנח לגמרי את רעיון ההכנסות המשותפות, אלא עיצב אותו מחדש בצורת מנגנוני איזון. ברוב הקיבוצים שהופרטו נהוגה “רשת ביטחון” חברתית: מנגנון המבטיח שכל חבר יגיע לרמת הכנסה מינימלית לחיים בכבוד . רשת הביטחון ממומנת מתוך “מס איזון” – מעין דמי חבר או מס קהילתי פרוגרסיבי. למעשה, מהכנסתו של כל חבר נגבה אחוז מסוים המוזרם לקופת הקיבוץ, כאשר אחוז גבוה יותר נגבה מבעלי הכנסות גבוהות (כדי ליצור צדק חברתי). הכספים הללו משמשים להשלמת הכנסתם של חברים שמשתכרים מתחת לרף מינימלי מוגדר . למשל, משפחה שחיה מהכנסה נמוכה (כולל שכר, פנסיה, קצבאות) תקבל תוספת מהמנגנון כדי שתגיע לסף הכנסה מינימלי לקיום. מנגד, משפחה בעלת הכנסה גבוהה תשלם מס איזון גבוה יותר אל הקופה המשותפת .
באופן זה, גם לאחר הפרטה, נשמרת מידה של שיתוף בהכנסות – לא שוויון מוחלט, אלא ערבות למינימום. כפי שמתאר זאת ד”ר שלמה גץ מאוניברסיטת חיפה, הערבות ההדדית כיום מבטיחה את המינימום ולא את המקסימום כפי שהיה בעבר . כלומר, הקיבוץ אינו מחלק עוד את כל העודפים באופן שווה, אך גם דואג שלא ייווצר מצב של עוני או מצוקה בקרב חבריו . בקיבוץ המתחדש טיפוסי, אם כן, כל חבר שומר על רוב הכנסתו לצרכיו, אך חלק ממנה (באמצעות מסי הקיבוץ) תורם לתקציב המשותף למימון שירותי רווחה, בריאות, חינוך, תרבות ופנסיה לחברים .
חשוב לציין שאכן נפערים פערים כלכליים בין חברים – מי שמרוויח יותר, בידיו יותר משאבים אישיים. זה שינוי ערכי דרמטי לעומת האחידות שהייתה. יחד עם זאת, הקיבוץ כקהילה ממשיך לתקצב פעילויות קהילתיות ולתת תמיכה לחלשים, רק באופן מדוד יותר. אין עוני בקיבוץ, כפי שטוענים בתנועה הקיבוצית, משום שהקהילה מתחייבת שלא להשאיר חבר מתחת לקו רמת חיים מינימלית . בהקשר זה, ניתן לראות את הקיבוץ המתחדש כמעין “מדינת רווחה זעירה”: הוא מאפשר שוק חופשי ותמריצים לפרט, אך מטיל מסים וסבסודים פנימיים כדי לשמור על רשת ביטחון חברתית לחבריו.
שמירה על האופי הקיבוצי גם לאחר ההפרטה
שאלת מיליון הדולר היא כיצד לשמור על רוח הקיבוץ לאחר תהליכי ההפרטה וההתחדשות. למרות השינויים המבניים והכלכליים העמוקים, רבים מהקיבוצים מקפידים לטפח את הערכים וההוויי הייחודיים להם. חיי הקהילה מוסיפים לעמוד במרכז: עדיין נערכות ארוחות משותפות (גם אם לא יומיומיות בחדר אוכל, אז באירועים וחגים), טקסים קהילתיים בחגים הלאומיים ובחגי הקיבוץ, פעילויות תרבות, ספורט ונוער במימון הקיבוץ וכדומה. גם לאחר שהפכו לקיבוצים מתחדשים, יישובים אלה רואים עצמם ממשיכים לשאת ערכים קיבוציים של ערבות הדדית, דמוקרטיה ישירה וסולידריות. מזכ”ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, הדגיש כי “קיבוץ מתחדש הוא קיבוץ לכל דבר ועניין… הוא מקיים את כל הסממנים והעקרונות של הקיבוץ: קואופרציה רב-מערכתית, קבלת החלטות דמוקרטית… וערבות הדדית מוחלטת” . אמירה זו אולי אידיאלית מעט – בפועל “השיתופיות פחותה מבעבר” כפי שמודה ד”ר גץ – אך היא מלמדת על המחויבות לשמר את ייחודיות הקיבוץ גם במסגרת החדשה.
דוגמה לאיזון בין חדש לישן ניתן למצוא בדברי אחת מחברות קיבוץ לאחר לאחר הפרטתה: “הקיבוץ האוטופי חדל להתקיים מזמן, אבל… תמיד יודעים שיש כרית ליפול עליה. אנחנו מבטחים את החלשים, משמרים את החגים ואת התרבות… עם הזמן נגלה שאיבדנו את התמימות אך לא את הקיבוציות שלנו” . כלומר, חברי הקיבוץ מודעים לכך שהאידיאל השוויוני המלא התפוגג, אך הם דואגים להשאיר על כנו את הלכידות החברתית – בין אם דרך שמירת מסורות וחגי הקיבוץ, בין אם דרך תמיכה באוכלוסיות חלשות (קשישים, חולים) מתוך הקהילה. רוב הקיבוצים המתחדשים מפעילים קרנות מיוחדות למצבי חירום ומצוקה, הממומנות מהתקציב המשותף , כדי לסייע לחברים בהתמודדות עם אירועים קשים (מחלה קשה, אסון וכד’).
מבחינת אורח החיים, אף שבתי הילדים והלינה המשותפת לילדים חלפו מהעולם (כבר בשנות ה-80 חזרו ילדי הקיבוץ לישון בבתי הוריהם), עדיין מאפיינים כמו מוסדות חינוך איכותיים בתוך הקיבוץ, יחס קרוב בין כל התושבים, והיעדר גדרות פנימיים – נשמרים בקיבוצים רבים. ישנם קיבוצים מתחדשים שממשיכים להפעיל חדר אוכל במתכונת מצומצמת, למשל ארוחה שבועית משותפת, כדי לטפח מפגש קהילתי. מודלים של “קיבוץ בתוך קיבוץ” התפתחו – חלק מהמערכות מופרטות, אך למשל ענף התרבות והחגים נותר קהילתי ושוויוני. גם ערכי ההתנדבות והמעורבות החברתית ממשיכים להתקיים: חברי הקיבוץ משתתפים בוועדות (ועדת חינוך, תרבות, קליטה וכו’) בהתנדבות ומתווכים יחד את חיי הקהילה.
בסופו של יום, הקיבוץ המתחדש הוא יצור כלאיים – לא מושב ולא עיר, אלא ישוב קהילתי המחויב עדיין לערכים קולקטיביים. הוא שומר על דנ”א קיבוצי גם אם המעטפת השתנתה. הקיבוץ מוסיף לחנך את בני הנוער על ערכי סיוע הדדי ותרומה לחברה, רבים מבני הקיבוץ חוזרים אליו בבגרותם בשל תחושת הקהילה החזקה. ניתן לראות זאת אפילו בקיבוצים בעוטף עזה וגבול הצפון: חרף המציאות הביטחונית המורכבת, משפחות צעירות רבות מבקשות לבוא ולחיות ביישובי המקום, בשל החוסן הקהילתי והערכי שהם מציעים .
המסקנה היא שהקיבוצים הצליחו במידה רבה להתחדש מבלי לאבד את נשמתם. המודל עבר אבולוציה – משוויון מלא לשוויון הזדמנויות – אך הקיבוץ עודנו מסגרת ייחודית בחברה הישראלית, שבה חבריה חולקים יותר מאשר כתובת מגורים משותפת.
קיבוצים כמודל ציוני והתיישבותי
עוד מימי ראשיתם היו הקיבוצים חוד החנית של המפעל הציוני בהתיישבות הארץ ובהגנה עליה. מעבר להיותם צורת התיישבות חברתית-כלכלית, שימשו הקיבוצים מודל ציוני חלוצי בהקשר לאומי ואסטרטגי. בשנות ה-30, כאשר עלתה תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, התגבשה מדיניות ליישב באופן מהיר נקודות מפתח בגבולות – וכך הוקמו 52 ישובי “חומה ומגדל” בין 1936–1939, רבים מהם קיבוצים, באזורי ספר מרוחקים . יישובי חומה ומגדל (עם מגדל שמירה וחומת עץ זמנית) צמחו בן-לילה .
אתר משוחזר של יישוב “חומה ומגדל” בקיבוץ ניר דוד (תל עמל). באמצע נראים המגדל והמצודות מעץ, ששימשו להגנה ולהכרזה על נקודת התיישבות חדשה. מבצעי התיישבות כאלה בסוף שנות ה-30 סייעו לקבוע את גבולות המדינה היהודית שבדרך, על ידי יצירת רצף של קיבוצים באזורי הספר.
במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה, קיבוצים רבים היוו את קו החזית הראשון. הם ספגו התקפות כבדות ועמדו בגבורה, לעיתים עד האחרון שבהם, כדי לעכב כוחות אויב – ידועה במיוחד עמידתם של קיבוצים כמו נגבה, יד מרדכי ויערות מנשה בפני הצבא המצרי ב-1948. גם לאחר הקמת המדינה, קיבוצי ספר המשיכו להיות חלק בלתי נפרד ממערך הביטחון השוטף. בשנות ה-50 וה-60 יזם צה”ל הקמת גרעיני נח”ל (נוער חלוצי לוחם) שהקימו קיבוצים חדשים בסמוך לגבולות המדינה . אותם קיבוצים – בגולן, בערבה, לאורך קו הגבול עם סוריה, לבנון ומצרים – שימשו מוצבי התיישבות שסביבם אוכלוסייה אזרחית, אך גם כוח מגן. במלחמות ישראל ניכרה תרומתן העודפת של אוכלוסיות הקיבוצים: במלחמת ששת הימים (1967), מתוך 800 חללי צה”ל, 200 היו בני קיבוצים – פי כמה מחלקם היחסי באוכלוסייה. בני ובנות הקיבוץ היוו גרעין קשה ביחידות הלוחמות, והדבר הקנה לקיבוצים יוקרה ציבורית והכרה כחוד החנית של החברה הישראלית באותה עת (15% מחברי הכנסת בשנות ה-60 היו בני קיבוץ, אף שהקיבוצניקים היו רק 4% מהאוכלוסייה).
לקיבוצים הצמודים לגבול יש חשיבות אסטרטגית גם כיום. קיבוצי עוטף עזה, לדוגמה, השוכנים קילומטרים ספורים מהגבול, מהווים חגורת ביטחון אזרחית סביב הרצועה. תושביהם חיים בצל איום רקטות ומנהרות טרור, כפי שנחשף בשנים האחרונות , אך למרות זאת הקיבוצים הללו לא ניטשו – אדרבה, יש בהם קליטת משפחות חדשות המבקשות לחיות באווירה הקהילתית ולתרום לחיזוק ההתיישבות בגבול . המדינה מצידה מכירה בחשיבות קיומם, ומעניקה לעיתים הטבות (כמו מעמד יישוב בקו עימות או עדיפות לאומית) בכדי לסייע להם לשגשג. גם בגבול הלבנון ורמת הגולן, קיבוצים כגון משגב עם, מנרה, דן, שניר ועוד, ניצבים כיישובי ספר שנועדו לתפוס את השטח ולאפשר נוכחות אזרחית בצמוד לקו הגבול, דבר שמקשה על חדירות אויב ומצדיק החזקה של השטח. במקרים רבים, בקיבוצים אלה קיימים מתקני ביטחון כמו גדרות אלקטרוניות, מקלטים בכל בית וכיתות כוננות, מה שהופך את התושבים לחלק ממערך ההגנה האזורי.
זאת ועוד – הקיבוצים היוו מודל לפיתוח החקלאות והתעשייה בפריפריה כחלק מהחזון הציוני של פיזור האוכלוסייה. קיבוצים בנגב ובערבה הפריחו שטחים צחיחים, הקימו מערכות השקיה וגידלו גידולים חקלאיים שהוכיחו שניתן לקיים יישוב גם בתנאים קשים. קיבוצים כמו שדות-ים, אילות, יוטבתה ועוד הוקמו באזורים מבודדים כעמדות של ריבונות ישראלית, והם תרמו ליצירת רצף התיישבותי עד גבולות הארץ.
לסיכום פרק זה, תרומת הקיבוצים למפעל הציוני היא רב-ממדית: הם ביססו את גבולות המדינה טרם הקמתה, סיפקו כוח אדם איכותי להגנה ולבנייה, ואיכלסו אזורים שאחרת אולי היו נותרים ריקים. הקיבוץ כמודל יישובי היה (ונותר) כלי אסטרטגי להתיישבות והגנה. גם בעידן המודרני, כאשר צה”ל ערוך ומצויד, נוכחות של קהילה אזרחית מלוכדת באזור גבול היא נכס – הן מבחינת מודיעין (דיווח על אירועים), הן כמטרה שבגללה המדינה חייבת להגיב בעוצמה על תקיפה (הגנה על אזרחים), והן כמסר של אחיזה בקרקע. בדרך זו הקיבוצים ממשיכים להגשים את ייעודם הציוני, גם תחת מודל מופרט וכלכלה משתנה.
ענפים כלכליים מגוונים בקיבוץ המופרט
הקיבוצים עברו כברת דרך מפשוטי-עם חקלאים עם כמה פרות ולולי תרנגולות, להיותם היום אימפריות עסקיות קטנות ומגוונות בענפים רבים. אחד המאפיינים הבולטים של הכלכלה הקיבוצית כיום הוא גיוון מקורות ההכנסה. מעבר לחקלאות המסורתית (גידולי שדה, רפת ולול) הקיבוצים מפעילים מפעלי תעשייה, יזמויות תיירותיות ואף נכנסו לתחומי ההייטק והפיננסים.
ענפי החקלאות עדיין מהווים בסיס: רבים מהקיבוצים המתחדשים מנהלים חוות חקלאיות מתקדמות – פרדסים, מטעים, כרמים, שדות שלחין ופלחה – תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. למשל, פיתוח הטפטפות (מערכת ההשקיה בטפטוף) המפורסם שעשה מהפכה עולמית בחקלאות, נולד בקיבוץ חצרים ויושם באמצעות חברת “נטפים” שהקימו החברים . זהו דוגמה לפיתוח קיבוצי שהפך למוביל עולמי בתחומו. דוגמאות אחרות כוללות מערכות חליבה ורפת מתקדמות שפותחו בקיבוצים (למשל “אפימילק” מקיבוץ אפיקים), זרעי מכלוא ייחודיים בענפי הירקות, ועוד. החדשנות החקלאית של הקיבוצים הקנתה להם לאורך השנים נתח משמעותי מן התוצרת והייצוא החקלאי של ישראל.
תעשייה וייצור – החל משנות ה-60 החלו קיבוצים להקים מפעלי תעשייה (פלסטיקה, מתכת, כימיה ומזון) כדי לגוון את פרנסתם. כיום, בקיבוצים המופרטים רבים מהמפעלים הללו התרחבו והפכו לחברות מצליחות בשוק הבינלאומי. למשל, קיבוץ פלסן (סאסא) המתמחה במיגון רק”ם, קיבוץ מעגן מיכאל (עם מפעל “פלסאון” למוצרי פלסטיק וצנרת), קיבוץ ברעם (מפעל “ברעם” לדלתות), ועוד שורה ארוכה. התעשייה הקיבוצית ככלל תופסת כ-9% מכלל התעשייה בישראל – נתח עצום ביחס לגודל האוכלוסייה הקיבוצית . הדבר מעיד על היזמות והחדשנות שהקיבוצים השקיעו בענפי התעשייה. בשנים האחרונות אנו עדים גם ליצירת שיתופי פעולה: מפעלים קיבוציים מכניסים משקיעים, חלקם מונפקים בבורסה, וקיבוצים אפילו רוכשים מפעלים בערים (למשל קבוצת “גרנות” הקיבוצית בתעשיית המזון).
תיירות ושירותים – מגמה חזקה נוספת היא פיתוח ענפי התיירות והאירוח. קיבוצים רבים ניצלו את נופיהם ואת המרחבים הפתוחים כדי להקים צימרים, בתי הארחה, קמפינג, פינות חי, אתרי מורשת ומוזיאונים (למשל “חומה ומגדל” בניר דוד, “נהריים בגשר” בגשר, מוזיאון חדרה בחפציבה וכו’). בנוסף, חלקם מפעילים אטרקציות כמו קיאקים (בקיבוץ הגושרים וכנרת), רכיבה על סוסים, מצפי טבע ושמורות (כמו אגמון החולה – בהשתתפות קיבוץ כפר בלום). גם תיירות חקלאית פורחת – סיורים ברפת, בבוסתנים ועוד. התיירות הפכה למקור הכנסה משמעותי ואף לכלי למיתוג מחודש של הקיבוץ בעיני הציבור.
הייטק וחדשנות – בשנים האחרונות, התנועה הקיבוצית זיהתה את הצורך להצטרף ל“אומת הסטארט-אפ”. קיבוצים משקיעים כיום בהקמת חממות טכנולוגיות וקרנות הון-סיכון קטנות. לדוגמה, בעוטף עזה הוקמה חממת “SouthUp” בקיבוץ ניר עם, המאכלסת עשרות חברות הזנק וסטארט-אפים בתחומי סייבר, אגרוטק ועוד . התנועה הקיבוצית עצמה הקימה קרן בשם “המשתלה” להשקעה בחברות הייטק בשלביהן הראשונים, במימון מצרפי של קיבוצים שמעוניינים להשקיע חלק מרווחיהם בתחום הטכנולוגי. המחשבה היא כפולה: גם לייצר תשואות כספיות לקיבוץ דרך השקעות בהייטק, וגם להביא תעסוקה איכותית לאזורי הפריפריה שבהם ממוקמים הקיבוצים, כדי שהדור הצעיר של הקיבוץ לא יאלץ לעזוב לערים בשביל עבודות הייטק . כבר היום ניתן למנות הצלחות: קיבוצים שהיו מעורבים בפיתוח תחליפי בשר מן הצומח (חברות פודטק בקיבוץ מענית ובקיבוץ גשר), פרויקטי אנרגיה סולרית גדולים (למשל בקיבוצי הנגב, המתקינים חוות פנלים סולאריים על שטחי חקלאות), ועוד חדשנויות הנולדות בחממות האזוריות.
חשוב לציין שהגיוון הכלכלי התאפשר רבות בעקבות ההפרטה וההתנהלות העסקית החדשה: הקיבוץ כעת חופשי להשקיע בתחומים שהיו בעבר “מחוץ לתחום” אידאולוגי. היום השיקול הוא כלכלי – והקיבוצים מנצלים יתרונות יחסיים (קרקע זמינה, קהילה תומכת, הון שהצטבר מהסדרי החובות והפרטת נכסים) כדי לפתח מקורות פרנסה מרובים. בכך הם מבטחים את עצמם מפני תלות בענף אחד – לקחים קשים נלמדו ממשברי עבר (כמו קריסת משק חקלאי או ירידת מחירי מוצר מפתח שהותירה קיבוץ ללא הכנסה).
התוצאה היא שקיבוץ מתחדש ממוצע כיום עשוי לקבל הכנסות ממספר מקורות: מפעילות חקלאית (מכירת תוצרת, מכסות חלב וביצים וכו’), מרווחי מפעל (דיבידנדים או דמי ניהול שמשלמת החברה לקיבוץ), מדמי שכירות (אם יש פארק תעשייה בתחומו או השכרה של מתקנים), מתיירות (לינה ופעילויות), ומהשקעות הון שביצע (ניירות ערך, מיזמים). ההכנסות הללו מוזרמות בחלקן לקופת הקהילה ולתקציבי פיתוח, ובחלקן עשויות להיות מחולקות (בעקיפין) לחברים – למשל באמצעות שיפור שירותים, הורדת שיעור מסי הקיבוץ, או במקרים מסוימים חלוקת בונוס לחברים אם התקנון מאפשר.
בסיכום חלק זה, ניתן לומר שהקיבוצים המתחדשים מצליחים לשלב בין ערכי עבודה יצרנית לחלוציות עסקית. אותם יישובים קטנים הפכו לשחקנים משמעותיים בכלכלה המקומית: מפתחים מוצרים חדשניים , משקיעים בטכנולוגיה, ויוצרים מקומות עבודה איכותיים בסביבתם. בכך הם לא רק שומרים על רלוונטיות בעידן המודרני, אלא גם מחזקים את הפריפריה הכלכלית של ישראל ברוח הציונות המעשית.
רכוש פרטי מול רכוש משותף – השלכות משפטיות
המעבר לקיבוץ מופרט שינה באופן מהותי את משטר הרכוש בקיבוץ. בעבר, כמעט כל הרכוש היה קניין משותף: הקרקע, המבנים, כלי הרכב, הציוד החקלאי, המפעלים – כולם נרשמו בבעלות האגודה השיתופית של הקיבוץ. לחבר הבודד לא הייתה בעלות פרטית על נכסים מוחשיים (למעט חפצים אישיים). כיום, בקיבוץ המתחדש, יש להבחין בין רכוש פרטי של החברים לבין רכוש קהילתי משותף שנותר בבעלות הקיבוץ.
מבחינת רכוש פרטי: כאמור, הבתים (הדירות) הפכו לנכסי החברים במסגרת שיוך הדירות . בנוסף, רכוש שהחבר רוכש מכספו הפרטי – ריהוט, רכב פרטי, ציוד אלקטרוני – כולו שלו ואין עוד “מחסן משותף” או הגבלות על כמות הרכוש הפרטי כפי שהיו אולי נהוגות ברמז בעבר. גם חסכונות כספיים ופנסיוניים של החבר שייכים לו (בעוד שבעבר לא היו לחברים חשבונות בנק פרטיים משמעותיים). המשמעות המשפטית היא שחבר קיבוץ מתחדש הוא בעל נכסים לכל דבר: הוא יכול לבצע עסקאות, לשעבד את ביתו כנגד הלוואה, לכתוב צוואה על רכושו, וכו’. כמובן, על רכוש זה חלים חוקי המדינה – למשל, חבר שמוכר את ביתו יחויב במס לפי חוקי מיסוי מקרקעין, וחבר שמחזיק רכב ירשם כבעליו ויישא באחריות משפטית לתאונות חלילה.
מנגד, עדיין נותר רכוש משותף בקיבוץ המופרט. הקרקעות החקלאיות וקווי המים למשל ממשיכים להיות מוקצים לאגודה (ולא ליחידים) – בהתאם לעקרון בתקנות שקובע שאמצעי ייצור מרכזיים כמו קרקע, מים ומכסות יישארו בבעלות הקולקטיב . גם מפעלי הקיבוץ או עסקיו בדרך כלל לא חולקו לבעלות פרטית של חברים, אלא נשארו שייכים לקיבוץ (דרך התאגידים שבבעלותו) – אם כי כאמור, לעיתים לחברים יש “מניה פנימית” בערך הנכסי של הקיבוץ, הניתנת למימוש ביציאה או בהורשה . בנוסף, תשתיות ציבוריות ומבני ציבור (כמו חדר האוכל – אם עוד קיים, מועדון, ספרייה, בריכת שחייה, גני הילדים) בדרך כלל נותרו בבעלות הקיבוץ או עמותה קהילתית, ולא הועברו לחברים ספציפיים. רכוש זה מוגדר רכוש קהילתי והוא משמש את כלל החברים.
ההיבטים המשפטיים כאן נוגעים לגבולות בין הפרטי לציבורי: למשל, אם חבר קיבוץ רוצה לפתוח יוזמה עסקית בביתו – האם הבית שלו, אך הקרקע של הקיבוץ, והוא צריך אישור? לרוב, תקנוני הקיבוץ המתחדש ותקנות רשם האגודות מתווים מה מוסדר ברמה הקהילתית. הקרקע נשארת בחכירת הקיבוץ מול מנהל מקרקעי ישראל, כאשר הקיבוץ “תת-מחכיר” אותה לחברים לצורך המגורים. כך הקיבוץ שומר מעמד משפטי כמתווך מול המדינה. בנוסף, במטרה למנוע סכסוכים, ברוב הקיבוצים מגדירים הסכמי שימוש ותחזוקה: החבר אחראי למימון ותחזוקת רכושו הפרטי (כולל הבית הפרטי), בעוד הקיבוץ מתחזק את הרכוש המשותף. אם יש כביש פנימי שמוביל לבתי המגורים – יוגדר מי מממן את שיפוצו (ברוב המקרים הקהילה). אם גג בית משותף דולף – האם האחריות על הדיירים (כמו בבית משותף בעיר) או על הקיבוץ? שאלות אלה מקבלות מענה בתקנון המחודש או בהסכמים חוזיים בין האגודה לחברים. למעשה, הקיבוץ המתחדש מאמץ חלק מעקרונות חוקי הבית המשותף ודיני המקרקעין, לצד עקרונות משפט קואופרטיבי.
סוגיה רגישה נוספת: שווי נכסי הקיבוץ והחלוקה הפנימית. כאשר קיבוץ עובר שינוי, לעיתים עולה שאלת הפערים בין חברים וותיקים לצעירים – הרי הוותיקים בנו את הנכסים במשך שנים, האם הצעירים יהנו מהם בחינם? כדי להתמודד עם זה, פעמים רבות בוצעו הפרשות לפנסיה ודמי עזיבה לחברים הוותיקים מתוך נכסי הקיבוץ, לפני השלמת ההפרטה, כדי להבטיח את זכויותיהם. כמו כן, היו קיבוצים שחילקו “יחידות השתתפות” בנכסי הקיבוץ: מעין ניקוד או מניה פנימית המשקפת את הוותק והתרומה, שתלקח בחשבון בעת חלוקת כספים (נניח אם המפעל יימכר בעתיד). פתרונות כאלה הם חלק מהמורכבות המשפטית של המעבר – שמירה על צדק חלוקתי בתוך דור החברים.
מעבר לכך, הדין החיצוני היה צריך להגיב למצב החדש: הממשלה, שראתה שקיבוצים הופכים דומים ליישובים רגילים, ביקשה לוודא שהם לא נהנים מהטבות שהיו מיועדות לקיבוצים שיתופיים בלבד. בעקבות עתירה בנושא קרקעות (בג”ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית) הוגדרו מחדש קריטריונים למתן הטבות לקיבוצים, ונקבע בתקנות 2005 מהו “קיבוץ” לצורך החוק . כיום, קיבוץ מתחדש עדיין נהנה ממעמד של אגודה שיתופית וחלק מההטבות, אך הוא מחויב למשל להפריש משאבים לערבות הדדית לפי התקנות, כתנאי להכרה בו כקיבוץ . אם לא יעשה כן – עלול לאבד זכאויות (למשל בתחומי מיסוי, הקצאות קרקע וכדומה).
לסיכום, המעבר לרכוש פרטי בקיבוץ המתחדש העביר הרבה כוח וזכויות לידי הפרט, אך גם הצריך הקפדה על יצירת מנגנונים שלא יפוררו את הקהילה. במבט-על, כיום הקיבוץ פועל בשני “מישורים”: המישור הפרטי – שבו חברים בעלי רכוש מתנהלים ככל אזרחים במשק מודרני, והמישור המשותף – שבו הקהילה ממשיכה להחזיק ולנהל נכסים קולקטיביים לטובת הכלל. האתגר המשפטי הוא לוודא ששני המישורים הללו חיים בהרמוניה, ללא התנגשות, ותוך הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים – הן של הפרט הבודד והן של הכלל הקהילתי.
קבלת חברים חדשים – ועדות קבלה וקריטריונים
גם אופן קליטת חברים חדשים לקיבוץ עבר שינוי והתאמה בעידן הקיבוץ המתחדש. בקיבוץ השיתופי ההיסטורי, תהליך קבלת חבר חדש (לעיתים נקרא “נקלט”) היה כרוך בתקופת מועמדות שבה המועמד חי ועבד בקיבוץ במשך שנה-שנתיים, ולאחר מכן נערכה הצבעה באסיפת החברים אם לקבלו לחברות מלאה. החלטות הקבלה התבססו אז הן על התאמה לערכי הקיבוץ והן על צרכים מעשיים (כמו צורך בידיים עובדות בענף מסוים). בימינו, בקיבוצים המתחדשים, התהליך דומה בעיקרו אך המעמד המשפטי של העניין שונה: קיבוץ מתחדש הוא אגודה שיתופית רשומה, והוא רשאי לקבוע בתקנונו תנאים לקבלת חברים (תחת מגבלות הדין הכללי כמו איסור אפליה פסולה).
ברוב הקיבוצים פועלת ועדת קבלה או ועדת קליטה, המורכבת ממספר חברי קיבוץ (לעיתים מזכיר הקיבוץ, מנהל הקהילה וחברים נוספים), אשר מראיינת ובוחנת מועמדים לחברות. הוועדה בודקת פרמטרים כמו: רצון המועמד להשתלב בחיי קהילה, זיקה לערכי הקיבוץ, יכולת כלכלית להתפרנס (כיום גם שיקול כלכלי קיים – לוודא שהנקלט לא יהפוך לנטל), והרושם החברתי שהוא יוצר. במקרים רבים מתייחסים גם לשאלת הגיל וההרכב המשפחתי – קיבוצים מעוניינים למשוך משפחות צעירות כדי לחזק את הגיל הצעיר באוכלוסייה. לאחר תהליך היכרות, הוועדה ממליצה לאסיפה הכללית של הקיבוץ על קבלת המועמד או דחייתו, וההחלטה מתקבלת בהצבעה דמוקרטית של חברי הקיבוץ.
עם המעבר להפרטה, עלו גם סוגיות משפטיות חדשות בתהליכי הקליטה: למשל, כיום קליטת חבר חדש כרוכה לעיתים בכך שהוא ירכוש או יבנה בית בקיבוץ (מכספו הפרטי, במסגרת הרחבה קהילתית או רכישת בית מחבר שעזב). מצב זה דורש בדיקת יכולת כלכלית של המצטרף – דבר שלא היה רלוונטי בעבר. כמו כן, לא אחת יש קיום מקביל של מעמד “תושב” לעומת “חבר”: ישנם מקרים בהם אנשים עוברים לגור בקיבוץ (בהרחבה הקהילתית) בלי להיות חברי אגודה. אז ועדת הקבלה מתמקדת באישורם כ”תושבים” בהתאם לקריטריונים (בדגש על התאמה חברתית), אך אין להם זכויות הצבעה בניהול הקיבוץ. חלק מתושבים אלו בהמשך מבקשים להצטרף כחברים מן המניין.
החקיקה בישראל הסדירה אף היא את פעולת ועדות הקבלה ביישובים קטנים (בעיקר בגליל ובנגב) בחוק ועדות קבלה תשע”א-2011, הקובע איסורים על אפליה בקבלה (על רקע גזע, דת, לאום, מצב משפחתי וכו’) אך מתיר סינון על בסיס “התאמה למרקם החברתי-תרבותי” של היישוב. מרבית הקיבוצים נופלים תחת תחולת חוק זה (בהיותם לרוב מתחת ל-400 משפחות ובאיזורי עדיפות לאומית), ולכן ועדת הקבלה שלהם חייבת לפעול בשקיפות ובהוגנות ולנמק דחיית מועמדים על בסיס רלוונטי ולא מפלה. לדוגמה, קיבוץ לא יכול עוד לדחות מועמד רק מפני שהוא ממוצא עדתי או נטייה דתית שונים, אך יכול לדחות אם מצא שאינו מתאים לערכי החיים המשותפים (קריטריון עמום למדי, שמאפשר גם שיקול דעת סובייקטיבי).
לאחר שמועמד אושר לחברות, הוא חותם על הסכם כניסה לחברות ותקנון הקיבוץ, ומשלם לעיתים דמי קליטה – סכום חד-פעמי המסייע לכסות את עלות קליטתו (כגון הרחבת תשתיות עבור ביתו, או השתתפות בקרן הפנסיה המשותפת אם הוחלט על כך). גובה דמי קליטה יכול להשתנות מאוד: בקיבוץ עם נכסים רבים ייתכן וידרשו עשרות אלפי שקלים ואפילו יותר, בעוד בקיבוץ במצב מוחלש יותר או הרוצה נואשות להתרחב, ייתכן ודמי הקליטה סמליים בלבד.
יצוין כי חברים חדשים בקיבוץ מתחדש נכנסים למעמד שונה מאשר בעבר: הם יודעים שיצטרכו לדאוג לפרנסתם, לשלם מיסי קיבוץ, אולי לרכוש בית – ולכן אלה שבוחרים בכך הם לרוב אנשים המעריכים את היתרונות הקהילתיים ומוכנים גם למחויבות הכלכלית הנלווית. חלק מהקיבוצים אף מקיימים סמינרי קליטה למועמדים, להיכרות הדדית וללימוד אודות אורחות החיים (נהוג בתנועה הקיבוצית לערוך מפגשי הכנה כאלה) .
לסיכום, קבלת חברים חדשים בקיבוץ מתחדש היא שילוב של דיני אגודות שיתופיות (החלטת אסיפה וכו’) עם אלמנטים של קליטה ליישוב קהילתי רגיל (ועדת קבלה, שקילת התאמה חברתית). התהליך דורש איזון בין הרצון לפתוח את השער ולקלוט דם חדש שיתרום לקהילה, לבין הרצון לשמור על האופי והלכידות של הקבוצה. חוקי המדינה מעניקים לוועדות הקבלה סמכות מוגבלת לסנן, והקיבוץ משתמש בה בתבונה כדי להבטיח שמי שמצטרף אכן יחזק ולא יפורר את קהילתו.
דמי חבר והשתתפות בהוצאות בקיבוץ המופרט
בקיבוץ השיתופי של פעם, לא היו “דמי חבר” במובן הרגיל – כל ההכנסות וההוצאות היו משותפות כאמור. עם המעבר למודל המתחדש, כשהכנסות החברים הפכו פרטיות, עלה הצורך להגדיר מנגנון למימון הוצאות הקהילה. כך נולדו דמי חבר חודשיים, או בשמותיהם האחרים: מס קהילה, מס איזון וכדומה, שמהם מורכבת קופת הקיבוץ החדשה.
למעשה, בכל קיבוץ מתחדש מונהגת שיטה כלשהי של השתתפות כספית של החברים בהוצאות המשותפות. חלקה קבוע וחלקה פרוגרסיבי. בדרך כלל ישנו סכום בסיס (מס קהילה אחיד) שכל בית אב משלם מדי חודש לקיבוץ עבור שירותים קהילתיים כלליים – כגון אחזקת מוסדות ציבור, ביטחון, תרבות, נוי וסביבה. בנוסף, כאמור, נגבה מס איזון פרוגרסיבי בהתאם לגובה ההכנסה, למימון רשת הביטחון . כלומר, חבר בעל הכנסה גבוהה ישלם אחוז ניכר יותר ממשכורתו לקיבוץ בהשוואה לחבר בעל הכנסה נמוכה. שילוב שני חלקים אלו יוצר מצב שבו כל חבר תורם לקהילה לפי יכולתו וגם מקבל שירותים דומים.
כיצד נקבע גובה דמי החבר? הדבר נקבע באסיפה הכללית ובתקציב הקיבוץ השנתי. הקיבוץ מכין תקציב של כלל ההוצאות הקהילתיות הצפויות: חינוך (למשל סבסוד גני ילדים ובית תינוקות, אם יש), תרבות (אירועי חג, ספרייה, חוגים), אחזקת מבנים (מועדון, בריכה), שירותי בריאות ורווחה (מרפאה מקומית, סיוע לקשישים), ביטחון (שומר בלילה, שער חשמלי) ועוד. כנגד זה, הוא מעריך את סך ההכנסות ממסי החברים. בהתאם לכך מחליטים כמה לגבות. למשל, בקיבוץ מסוים יוחלט שכל משפחה תשלם מינימום 1,000 ש”ח לחודש מס קהילה, ועוד 10% מכל הכנסה חודשית נטו מעל סכום מסוים כ”מס איזון”. הגדרה זו שונה מקיבוץ לקיבוץ לפי גודלו ומשאביו. יש קיבוצים עשירים שיכולים להרשות לעצמם לגבות פחות, כי יש להם מקורות אחרים (כגון רווחי מפעל המכסים חלק מההוצאות הקהילתיות). לעומת זאת, בקיבוצים ללא מפעלים או הכנסות חיצוניות, עיקר המימון לקהילה יבוא ישירות מכיסי החברים.
תמהיל ההוצאות הקהילתיות גם הוא נושא לדיון והחלטה. ככל שקיבוץ מופרט יותר, כך יש נטייה לצמצם שירותים משותפים כדי לא להעמיס על התקציב. למשל, אם בעבר הקיבוץ מימן 100% מהחינוך הבלתי פורמלי (טיולים, חוגים לילדים), אולי כעת יממן 50% והיתרה תגבה מההורים באופן פרטי. או שירותי הבריאות: בעבר מרפאת הקיבוץ העסיקה אחות במשרה מלאה לכל צורך, היום אולי רק חצי משרה ואת השאר החברים מסתדרים דרך קופות החולים הרגילות. החלטות אלה מתקבלות דמוקרטית, אבל לא פעם מעוררות ויכוחים – עד כמה “רשת הביטחון” הקהילתית צריכה לכסות. יש קיבוצים שמחליטים לממן במשותף ביטוח סיעודי לכל חבריהם, ואחרים משאירים זאת לבחירה פרטית. יש כאלה שתומכים ב-100% בעלויות הדיור המוגן של קשישיהם, ואחרים נותנים סכום חלקי.
דמי החבר אפוא מבטאים את אותו איזון חדש: החבר משלם כדי ליהנות משירותים שעדיין טוב יותר לספק במשותף. ברמה מעשית, אפשר לראות זאת כמעין “ארנונה פנימית” – מס ישוב – שתושבי הקיבוץ משלמים עבור תפעול היישוב שלהם, נוסף על הארנונה העירונית המשולמת למועצה האזורית. התשלומים הללו מעוגנים כיום בהסכמי ההצטרפות: חבר חדש יודע מה יהיו דמי החבר שלו ועל איזה שירותים הם מקנים לו זכות.
מעניין לציין שדווקא בנושא זה יש קרבה בין הקיבוץ המתחדש לבין מושבים ויישובים קהילתיים בישראל, שגם בהם יש ועד מקומי הגובה דמי ועד למימון פעילויות יישוביות. ההבדל הוא בהיקף: בקיבוץ המסורת של חיים משותפים חזקה יותר, ולכן היקף השירותים המשותפים רחב יותר בדרך כלל (למשל תחזוקת בית עלמין, פעילות תרבות ענפה וכו’). בתנועה הקיבוצית כיום מדגישים כי על אף שכל חבר משתכר בנפרד, “הקיבוץ ממשיך לדאוג לכל צרכי חבריו המיוחדים בעדיפות על פני הפרטת הנכסים” – כפי שנקבע בתקנות הערבות ההדדית. כלומר, הכספים המשותפים מיועדים קודם כל לסייע לחברים שזקוקים לכך (קשישים, נכים, משפחות ברוכות ילדים במצוקה זמנית), לפני שחושבים על חלוקת נכסים לפרט. הדבר מעיד שעדיין ישנה שותפות גורל כלכלית מסוימת.
לסיום סעיף זה, נבהיר: דמי החבר וההשתתפות בהוצאות הם הכלי הפיננסי לשימור הקיבוץ כקהילה. בזכותם מוסדות הקיבוץ פועלים, חגי הקיבוץ נחגגים כקולקטיב, ורשת הביטחון מתקיימת בפועל. אמנם כל חבר משלם מכיסו, אך בתמורה הוא קונה ביטחון ושייכות. זוהי ערבות הדדית גרסה 2.0 – לא דרך שוויון מלא, אלא באמצעות מערכת מיסים פנימית שמאפשרת להמשיך לחלוק ולדאוג אחד לשני גם בעידן של הכנסות פרטיות.
ניהול מודרני של הקיבוץ – מבנה הממשל והניהול
בקיבוץ השיתופי הקלאסי הייתה היררכיית ניהול פשוטה יחסית: אסיפה כללית של כל החברים הייתה הריבון העליון לכל החלטה משמעותית; מתוכה נבחר מזכירות (או ועד הנהלה) שניהלה את ענייני היום-יום; תפקיד המזכיר היה שקול ל”ראש רשות” בקהילה; ולצדו פעל “רכז המשק” שניהל את הענפים הכלכליים, וגזבר שטיפל בכספים. כמו כן, פעלו ועדות מתנדבים לכל תחום – ועדת חינוך, בריאות, תרבות, קליטה וכו’. מודל זה ביטא ניהול שוויוני ושיתוף רחב, אך עם השנים ובמיוחד עם המורכבות העסקית שגדלה, התעורר צורך למבנים ניהוליים מקצועיים יותר.
כיום, קיבוץ מתחדש מאמץ רבים מעקרונות הממשל התאגידי הנהוגים בחברות וביישובים מודרניים, אך תוך שילוב הייחוד הקואופרטיבי. ברוב הקיבוצים נבחרת אחת לכמה שנים מועצה כלכלית או ועד הנהלה מצומצם, שמתפקד בדומה לדירקטוריון. גוף זה, המורכב מחברים נבחרים ולעיתים גם נציגים חיצוניים (למשל רואה חשבון או יועץ), מתווה את מדיניות הקיבוץ בעניינים כלכליים ואסטרטגיים. המועצה הכלכלית מפקחת על החברות הבנות (המפעלים והתאגידים) כנציגת הבעלים – הקיבוץ. היא דנה בתקציבים, בהשקעות גדולות, במכירת נכסים או ברכישתם, ומביאה נושאים אלו לאישור אסיפת החברים כאשר נדרש.
האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ ממשיכה להתקיים ותפקידה חשוב, אך לא בכל נושא זעיר כפי שהיה בעבר. האסיפה מתכנסת לקבל החלטות עקרוניות: שינויי תקנון, קבלת חברים חדשים, תקציב שנתי, פרויקטי פיתוח גדולים, בחירת בעלי תפקידים ווועדות. בעניינים השוטפים, רבים מהקיבוצים עברו לשיטה של הצבעה בקלפי לכלל החברים, במקום דיון ארוך באסיפה – כך שכל חבר יכול להשתתף בהכרעה בזמן שלו. דמוקרטיה ישירה זו נשמרת אך עם התאמות טכניות (למשל, הצבעה אלקטרונית).
בהתאם לרוח ההפרטה, תפקידי הניהול התמקצעו: כיום יש בקיבוץ המתחדש לעיתים מנכ”ל קיבוץ (או “מנהλ קהילה”) – שכיר או חבר – האחראי לניהול המנהלתי והכספי של הקהילה. הוא עוסק בניהול השירותים המקומיים, יישום החלטות ההנהלה, והקשר עם מוסדות חיצוניים (מועצה אזורית, רשויות מדינה). לצדו עשוי להיות עדיין תפקיד “מזכיר”, אך לעיתים התפקידים מוזגו. בנוסף, המשרות של גזבר/חשב הקיבוץ או מנהל משאבי אנוש הפכו לעיתים למקצועיות ושכירות, במקום בחירה של חבר לתפקיד בהתנדבות חלקית. זאת מתוך הכרה שהיקף הניהול דורש מיומנות.
באגף העסקי, כל מפעל או תאגיד מנוהל על ידי מנכ”ל מקצועי וצוות עובדים (שכולל גם לא-חברים). הקיבוץ כבעלים ממנה יו”ר דירקטוריון (שלרוב הוא חבר קיבוץ) ומשתדל לשלב אנשי מקצוע חיצוניים בדירקטוריון המפעל לטובת מומחיות. כך מופרד הניהול העסקי מהפוליטיקה הפנימית של הקיבוץ. במקביל, שקיפות ודיווח הפכו לערך עליון: הנהלות המפעלים מדווחות למועצה הכלכלית, וזו מדווחת לחברי הקיבוץ באופן תקופתי על מצב העסקים, הרווחים וכו’.
בתחום הניהול הקהילתי, עדיין חלק מהתפקידים מאוישים על ידי חברים מתנדבים במסגרת ועדות (ועדת חינוך, בריאות, תרבות). אולם יש מגמה של העסקת אנשי מקצוע גם בתחומים אלה – למשל, מנהל חינוך שהוא איש מקצוע ולא בהכרח חבר, בעיקר בקיבוצים גדולים. חלק מהקיבוצים הצטרפו למועצות האזוריות בתפעול מערכות כמו חינוך פורמלי ותרבות, כדי להקל על הנטל הניהולי המקומי.
נקודה ייחודית היא מערכת המשפט הפנימית: בתקופת הקיבוץ השיתופי, סכסוכים פנימיים נפתרו בפורומים לא רשמיים או לעיתים בבוררות פנים-קיבוצית. כיום, עם חוזים פרטיים ואינטרסים אישיים, יש יותר מקרים של פנייה לערכאות – למשל חברים שתובעים בנושאי זכויות פנסיה, עבודה, שיוך נכסים וכדומה. לכן, בתקנונים החדשים מוכנסים לעיתים סעיפי יישוב סכסוכים באמצעות בוררות, כדי לשמור סכסוכים בתוך הקיבוץ. כמו כן, קיבוצים רבים שוכרים שירותים משפטיים שוטפים ומחזיקים עו”ד קבוע לליווי.
לבסוף, תפקיד התנועה הקיבוצית: ארגוני הגג (התנועות הקיבוציות) ממשיכים ללוות גם קיבוצים מתחדשים, אך התפקיד השתנה ממעין “מפקח אידאולוגי” בעבר, לתפקיד ייעוצי-מקצועי. התנועה מספקת ייעוץ משפטי, ייעוץ ארגוני, קורסים להכשרת ממלאי תפקידים (מזכירים, מנהלי קהילה), וסיוע בתהליכי קליטה או שינוי, על פי בקשת הקיבוצים. בכך נשמר חוט המקשר בין כלל הקיבוצים ומתקיים שיתוף ידע וניסיון.
בסיכומו של דבר, הניהול המודרני של הקיבוץ המתחדש משלב בין דמוקרטיה ישירה קהילתית – שבה לכל חבר עדיין יש קול שווה ויכולת השפעה על הנעשה – לבין ניהול עסקי ומקצועי המתאים למאה ה-21. הקיבוץ למד לאמץ כלים של חברה עסקית (תכנון, ביקורת, הפרדת רשויות, מדיניות כלכלית) מבלי לוותר על אופיו הקהילתי. האתגר הוא לשמור על מעורבות החברים ותחושת “הקיבוץ הוא של כולנו” גם כאשר לא כל אחד מעורב בכל החלטה קטנה. לפי שעה, נראה שהמודל הזה מוכיח את עצמו ברוב הקיבוצים: הם מתנהלים בצורה יעילה יותר כלכלית, שורדים בתנאי השוק החופשי, ועם זאת משמרים מידה רבה של שיתוף ושוויון במה שבאמת חשוב להם – חיי הקהילה, הערבות ההדדית וצביון המקום.
חיפוש 
סגור 
