תביעה להרמת מסך בדין הישראלי

מאת: אלי דורון, עו"ד

9/3/2025

תביעה להרמת מסך בדין הישראלי

• אישיות משפטית נפרדת:
  חברה בע”מ היא ישות משפטית עצמאית, הנפרדת מבעלי מניותיה ומנהליה.
  משמעות הדבר היא שהחברה יכולה לתבוע ולהיתבע, להתקשר בחוזים ולשאת בחובות – הכל בשמה שלה.
  בעלי המניות, לעומת זאת, נהנים מעיקרון האחריות המוגבלת, לפיו הם אינם אחראים באופן אישי לחובותיה ולהתחייבויותיה של החברה.
  עיקרון זה, המעוגן בחוק החברות, תשנ”ט-1999, נועד לעודד יזמות עסקית ולאפשר לאנשים לקחת סיכונים מחושבים מבלי לחשוש שמלוא רכושם האישי יהיה בסכנה בכל כישלון עסקי.
• מתי סוטים מהעיקרון:
  יחד עם זאת, עיקרון האישיות הנפרדת אינו מוחלט.
  במקרים חריגים שבהם שימוש בחברה נעשה שלא בתום לב או למטרות פסולות, בתי המשפט רשאים “להרים את מסך ההתאגדות” – כלומר, להתעלם מההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי מניותיה.
  הרמת המסך מאפשרת לייחס חוב של החברה ישירות לבעל המניות, כאילו הוא עצמו היה הצד המתקשר.
  זוהי תרופה משפטית יוצאת דופן, המופעלת רק כאשר “צודק ונכון לעשות כן” בשל נסיבות המצדיקות התערבות לשם מניעת עוול.
  למעשה, בית המשפט מבטל זמנית את ההבחנה בין החברה לבעליה, כדי למנוע תוצאה לא צודקת של ניצול לרעה של היתרונות בהתאגדות.
   

• חברות קש והתחמקות מחובות:
  אחד התרחישים הנפוצים שמובילים לתביעות הרמת מסך הוא שימוש בחברה כ”קליפה ריקה” לצורך התחמקות מחובות.
  בעלי מניות חסרי מצפון עשויים להקים חברה ללא נכסים משל עצמה או לרוקן את נכסיה באופן שיטתי, כך שכאשר החברה נקלעת לחובות – לנושים אין למעשה ממי להיפרע.
  תופעה זו מוכרת כ”חברת קש” או חברה חדלת פירעון מבחינה כלכלית, המשמשת מסווה למעשיהם של בעלי המניות.
  לדוגמה, נוכל עשוי לפתוח חברה חדשה, לקחת בשמה הלוואות או לרכוש סחורות באשראי, להעביר את הכספים שקיבל לחשבונו הפרטי או לחשבונות נסתרים, ואז להשאיר את החברה ריקה מנכסים וחדלת פירעון.
  באופן זה בעל החברה מנסה לגזול כספים וליהנות מהם, בעוד הנושים נותרים מול ישות ריקה שאינה יכולה לשלם את חובותיה.
• ערבוב נכסים:
  צורה נוספת של שימוש לרעה היא מצב של ערבוב נכסים בין החברה לבעליה.
  כאשר בעלי מניות מטשטשים את הגבולות בין כספי החברה לכספם האישי – למשל מנהלים חשבון בנק משותף, מושכים כספים מהחברה לצרכים פרטיים ללא רישום מתאים, או משתמשים ברכוש החברה כאילו היה שלהם – הדבר מעיד שהחברה אינה מתפקדת כישות נפרדת באמת. במקרים כאלה בית המשפט עשוי לראות באישיות המשפטית הנפרדת כסות מלאכותית, ולהסיק כי למעשה החברה ובעלי המניות חד הם. התוצאה יכולה להיות הרמת מסך, מתוך הבנה שההבחנה בין נכסי החברה לנכסי הפרט טושטשה ביודעין כדי להימנע מאחריות.
• מימון דק וסיכון בלתי סביר:
  שימוש פסול נוסף הוא “מימון דק”, קרי הזרמת הון עצמי מזערי לחברה בעוד עיקר מימונה מגיע בהלוואות ואשראי מנושים חיצוניים.
  בעלי מניות עשויים להקים חברה בהשקעת הון רשום סמלי בלבד, אך ליטול בשמה אשראי בהיקף גדול.
  התוצאה היא שחובת הסיכון מועברת כמעט כולה אל הנושים: אם העסק מצליח – בעלי המניות ירוויחו, אך אם ייכשל – ההפסד ייפול ברובו על הנושים שהלוו כסף לחברה שאינה מסוגלת לפרוע.
  כאשר היחס בין ההון העצמי להתחייבויות החברה בלתי סביר מלכתחילה, בית המשפט יכול לראות בכך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
  מצב כזה, במיוחד אם נעשה ביודעין ומתוך זלזול בזכויות הנושים, עשוי להצדיק הרמת מסך כדי לחייב את הבעלים לשאת בסיכון שהם העבירו לאחרים.

1. הונאה או קיפוח נושה: אם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה. זהו מצב שבו ההתאגדות שימשה ככלי תרמיתי – למשל, הקמת החברה או ניהולה נועדו מלכתחילה להשתמט מחובות, לרמות צדדים שהתקשרו עם החברה, או להותירם ללא אפשרות גבייה.
2. סיכון בלתי סביר ופגיעה בתכלית החברה: אם השימוש באישיות המשפטית נעשה באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. פירוש הדבר שהחברה נוצלה בצורה שאינה לטובתה העסקית הלגיטימית, בניגוד למטרותיה כתאגיד, באופן שמסכן את יכולת הפירעון שלה. עילה זו כוללת מקרים של מימון דק, השקעת הון בלתי מספק מלכתחילה, או פעילות עסקית רשלנית/מסוכנת שידוע כי תותיר חובות ללא כיסוי.

• ניתוח מבנה ובדיקת רקע: בראשית, יש לחקור את מבנה החברה והתנהלותה. חשוב לבדוק מי בעלי המניות והמנהלים, ומה הקשר בינם לבין החברה הנדונה. למשל, האם בעל המניות הקים חברות רבות שקרסו בחובות? האם החברה הנוכחית הוקמה מיד לאחר סגירת חברה קודמת שלו שנקלעה לחובות (מה שעשוי להעיד על דפוס התחמקות סדרתי)? בירור מקדים זה יכול לחשוף דפוסי פעילות פסולים כמו העברת פעילות עסקית לחברה חדשה כדי להשאיר חובות מאחור.
• איסוף מסמכים ונתונים כספיים: יש להשיג את דוחותיה הכספיים של החברה, תנועות בחשבונות הבנק, ספרי הנהלת החשבונות, ותכתובות רלוונטיות. מתוך מסמכים אלו ניתן לדלות ראיות לערבוב נכסים (למשל, תשלומים מחשבון החברה להוצאות פרטיות של הבעלים; העברת כספים מחשבון החברה לחשבון אישי ללא הסבר עסקי) או למימון דק (האם ההון העצמי זעום לעומת סך ההתחייבויות). גם חוזים והתקשרויות של החברה עשויים להיות רלוונטיים – למשל, אם בעל המניות חתם באופן אישי בערבות או התחייבות, ניתן לבחון האם הפר התחייבויות אלו או ניצל אותן לרעה.
• הוכחת חוסר תום לב או מרמה: במסגרת התביעה יש להציג תמונה ברורה כי בעל המניות פעל בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של המסך המשפטי. ראיות יכולות לכלול עדויות על הצהרותיו או מצגיו של הבעלים (למשל, אם הבטיח לנושים שהחברה תשלם למרות שידע שאין לה יכולת), תכתובות אימייל המראות כוונת זדון, או דו”חות של רואה חשבון המצביעים על משיכות חריגות לחשבון הבעלים. ככל שהנתבע (בעל המניות) ניסה להסתיר את פעולותיו – למשל, מחיקת מסמכים או העברת רכוש לגורם אחר – יש להבליט זאת כדי להראות מודעות ואשמה. לעיתים קרובות נדרש גם חוות דעת מומחה (כגון רואה חשבון משפטי) כדי לנתח את התנהלות החברה ולהסביר לבית המשפט את הדפוסים שהתגלו.
• טיעון משפטי מבוסס: בשלב הטיעונים, יש לקשור את הראיות לעילות החוקיות. למשל: “מהמסמכים עולה שהחברה מומנה באופן דק קיצוני – יחס ההון העצמי שלה היה 1% בלבד מכלל המימון – דבר המעיד על נטילת סיכון בלתי סביר על חשבון הנושים, בניגוד לסעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות”. או: “התכתבויות פנימיות מראות שבעל המניות תכנן להבריח נכסים ולסגור את החברה תוך השארת ספקים ללא תשלום, דבר המהווה הונאת נושים בהתאם לסעיף 6(א)(1)(א)”. הטיעון המשפטי צריך להבהיר לשופט מדוע המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים שמצדיקים הרמת מסך לשם עשיית צדק.
• ייצוג וייעוץ מקצועי: יש לזכור שתביעות הרמת מסך הן מן המורכבות ביותר בדיני התאגידים. בעלי מניות הנתבעים בהרמת מסך ינסו לרוב לטעון שהחברה קרסה בתום לב עקב כישלון עסקי רגיל, ושלא הייתה מרמה או ניצול פסול. לכן, קריטי שהתובע יהיה מיוצג על-ידי עורך דין מיומן בדיני חברות וליטיגציה, היודע כיצד לחשוף סתירות בגרסת ההגנה, להצליב ראיות, ולשכנע את בית המשפט בכוונה האמיתית שעמדה מאחורי מעשי בעלי החברה. ייצוג משפטי מנוסה יגדיל משמעותית את סיכויי הצלחת התביעה.

• הליכי הוצאה לפועל: ניתן לפתוח תיק בהוצאה לפועל כנגד בעל המניות באופן אישי. במסגרת הליכי הגבייה אפשר לבקש עיקול על נכסיו הפרטיים של החייב – למשל עיקול חשבונות בנק שלו, רכבים, נדל”ן שבבעלותו, או כל רכוש אחר בעל ערך. בית המשפט רשאי גם להוציא צו עיקול זמני על נכסי בעל המניות כבר במהלך ההליך המשפטי, כדי למנוע הברחת נכסים עד למתן פסק הדין.
• מימוש נכסים אישיים: לאחר מתן פסק דין, אם בעל המניות אינו משלם את חובו, ניתן לממש את הנכסים שעוקלו. לדוגמה, כספים מעוקלים יועברו לנושה, נכסי מקרקעין עשויים להימכר בכינוס נכסים והתקבולים יועברו לפירעון החוב, ורכוש מטלטלין (כגון ציוד או כלי רכב) יכול להיות מחולט לטובת הנושים. החוק מאפשר גם הגבלות שונות על החייב המשתמט, כמו הגבלת רישיון הנהיגה שלו או איסור יציאה מן הארץ, כדי ללחוץ עליו לפרוע את חובותיו.
• הליכי פשיטת רגל (חדלות פירעון): אם החוב משמעותי והחייב (בעל המניות) אינו מסוגל לשלמו, הנושה יכול לשקול להגיש בקשה להכריז על החייב כפושט רגל (הליך חדלות פירעון ושיקום כלכלי). בהליך כזה יתבררו כלל נכסיו והתחייבויותיו של בעל המניות, ונכסיו יחולקו בין הנושים בהתאם לסדרי הקדימות שקובע הדין. זהו צעד דרסטי, אך לעיתים הוא הדרך האפקטיבית להיפרע כאשר מדובר בסכומי חוב גדולים או בחייב שמתחמק מתשלום באופן שיטתי.
• צעדי אכיפה נוספים: במסגרת הליכי הגבייה ניתן, במקרים המתאימים, לבקש גם חקירת יכולת של בעל המניות – בירור תחת אזהרה לגבי נכסיו והכנסותיו – כדי לחשוף נכסים נסתרים. אם מתגלה שבעל המניות העביר נכסים לקרובי משפחה או לגורמים אחרים כדי להבריחם מהנושים, אפשר לשקול תביעות נפרדות לביטול הענקות והעברות מרמה (למשל, ביטול מתנה או הענקה אסורה לפי חוק חדלות פירעון). כל אלה נועדו להבטיח שהנושה יקבל את המגיע לו מבעל המניות, שעתה אחריותו האישית לחוב הוכרה בפסק דין.