29/5/2012
המשיב הוא בעל אתר אינטרנט המציע לגולשים צפייה ישירה במשחקי כדורגל בשידור חי ללא תשלום. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הופרו זכויות היוצרים של הליגה שמשדרת את השידור החי. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי לעניין "שימוש הוגן" כי מדובר במקרה זה בפעילות שיש בה תרומה חברתית חשובה, וכי למשתמשים קיימת זכות להשתתף בחיי התרבות ולצפות במשחקי ספורט בינלאומיים. עוד נקבע כי נוכח העובדה שמשחקי ספורט אינם מוגנים בזכות יוצרים(להבדיל מצילום המשחקים ושידורם), אין מדובר בפגיעה המצויה בלב דיני זכויות היוצרים, עיקר העניין של הציבור הוא בהתרחשות הספורטיבית עצמה ולא בזווית הצילום או בגרפיקה המוספת לשידור.
בשל הקביעה כי אין פגיעה בזכויות הליגה וכי מדובר בשימוש הוגן, פלוני אינו אחראי להפרה ועל כן אין מקום לחשוף את פרטיו. תפקידה החשוב של רשת האינטרנט והחשש מ"אפקט מצנן" שעשוי להיווצר כתוצאה מחשיפת זהותם של מעוולים אנונימיים. על קביעתו של בית המשפט המחוזי הגישה הליגה ערעור.
בית המשפט העליון קבע כי אמנם משחקי כדורגל אינם כשירים כשלעצמם להיות מושא לזכויות יוצרים, אלא שזכויות היוצרים עשויות לחול על האופן בו אירוע הספורט מתועד ונערך. התיעוד והצילום כרוכים הלא מעט יצירתיות ואלה עולים לכדי "יצירה מקורית" הזוכה להגנת זכויות היוצרים. אם כן במקרה זה, הליגה מחזיקה בזכויות היוצרים ביצירה המתקבלת לאחר פעולות הצילום, הבימוי והעריכה. בבחינתו האם הופרה זכות השידור קובע כי אכן שידור באמצעות "הזרמה" עולה כדי שידור וכי פלוני אחראי להפרה שבוצעה. אם כן האם קמה לפוני הגנת השימוש ההוגן?
השימוש ההוגן נועד לאפשר שימושים הנתפסים כרצויים מבחינת התכלית החברתית שהם משרתים וזאת אף אם מדובר בהפרה של זכויות יוצרים. אין לראות את טענת השימוש ההוגן כזכות המוקנית למשתמש אלא רק כטענת הגנה. בבחינה האם השימוש עולה כדי שימוש הוגן בוחן בית המשפט את רשימת התכליות המפורטות בחוק. כאשר מדובר בשימוש מסחרי, נחלש הטיעון בדבר השימוש ההוגן, עוד נקבע כי ככל שהשימוש שנעשה מתחרה ביצירה המוגנת ופוגע בשוק הפוטנציאלי שלה, קטנה ההצדקה להכיר בשימוש כ"הוגן". כמו כן נבדקת השאלה באיזה חלק מהיצירה נעשה השימוש, האם בכללותה או רק בחלק קטן ממנה, במקרה שלפנינו השימוש נעשה ביצירה כולה על כן שוב נחלשת טענת השימוש ההוגן. נמצא כי השימוש שעשה פלוני ביצירה אינו "הוגן".
משנמצא כי הופרה זכותה של הליגה וכי לא קמה לפלוני טענת ה"שימוש ההוגן", יש מקום להידרש לשאלה האם ישנה הצדקה לחשיפת פרטיו. בית המשפט קובע כי המקרה שלפנינו, בו ישנה פגיעה בזכויות יוצרים, איננה נכנסת תחת "חופש הביטוי" שכן אז היתה ראויה להגנה חוקתית. התפיסה היא שיש להתיר לדוברים להתבטא- בגבולות המותר- באופן אנונימי, בכדי שיוכלו להגיד את דברם ללא חשש. כאשר ישנה פגיעה בקניין רוחני אזי מדובר בתחרות בין אינטרסים קנייניים. במקרה כזה האנונימיות אינה משרתת את עצם הביטוי להיפך, הסתרת זהותו של פלוני מאפשרת לו לפגוע בזכויות היוצרים.
אין מדובר במקרה בו האנונימיות היא חלק מהביטוי עצמו כמו במקרים אשר היוצר מבקש להישאר בעילום שם, אלא מדובר במקרה בו האנונימיות היא של המפר ולא של היוצר. עוד קובע בית המשפט כי החשש ל"אפקט מצנן" אינו מצדיק הימנעות מחשיפת פרטי המפר. ככל שאכן מדובר בשימוש רצוי מבחינה חברתית, וככל ששימוש זה יותר על פי חוק, הרי שא תוטל אחריות על הגולש האנונימי וממילא לא תקום הצדקה לחשיפת פרטיו.
אלא שישנו קושי להורות על חשיפת פרטיו של מפר אנונימי- בהיעדר מסגרת חקיקתית. במקרה שלפנינו אין מסגרת דיונית המאפשרת חיוב של צד שלישי לחשוף את פרטיו של מפר. השאלה העיקרית היא האם קיימת לבעל זכויות היוצרים עילה ישירה מול ספקית האינטרנט, ואם כן מהם הסעדים שמקנה לו אותה עילה.
בית המשפט לא שולל את האפשרות כי בהיעדר הסדר חקיקתי ניתן יהיה לסמוך את הפיתוח ההלכתי על עילת ההפרה התורמת. בהתקיים מספר תנאים התואמים בעיקרם את פיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד- ניתן יהיה להעניק את הסעד צו החשיפה. הפרה תורמת של זכויות יוצרים מתייחסת למצב בו גם מי שאינו מפר באופן ישיר זכות יוצרים נמצא אחראי להפרה מחמת התנהגותו. מדובר לרוב בנסיבות בהן הוא מאפשר ומתיר את פעילותו של המפר ואף מסייע ומעודד את אותה הפעילות. עם זאת נקבע בהלכת "שוקן" כי יש ליישם את הדוקטרינה בזהירות. יש לבחון שלושה תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימותם ניתן יהיה להכיר בהפרה תורמת של זכויות יוצרים. התנאי הראשון הוא פגיעה בפועל בזכויות יוצרים. התנאי השני הוא תרומה ממשית לביצוע ההפרה, שליטה אפקטיבית של גורם הביניים ויכולתו למנוע את ההפרה באמצעים סבירים. תנאי שלישי הוא המודעות של גורם הביניים לביצוע ההפרה. בית המשפט מגיע למסקנה כי בשל העובדה שהליגה לא תבעה את ספקיות האינטרנט בגין אחריותן לא ניתן במסגרת הערעור לבחון האם נתקיימו יסודות ההפרה התורמת בפעולת הספקיות.
בדעת מיעוט מגיע השופט נ' הנדל למסקנה כי למרות היעדר הסדר חקיקתי ניתן לדרוש מהספקיות חשיפה של המפר מכוח דיני הנזיקין המקימים חובת זהירות כלפי הספקיות ממנה ניתן יהיה לשאוב את הסמכות לחייבן בחשיפת המפר. שכן הן מספקות למפר את התשתית אשר בה מבצע הפר את העוולה כלפי הנפגעים, על רקע זה מבוססת חובת הזהירות של הספקיות כלפי הניזוקים. כמו כן מזכיר השופט הנדל את פסק דין סטיבנסון אשר הרחיב את אחריות היצרן- משייצר מוצר לשימוש הרחב חובת זהירותו משתרעת גם כלפי צד ג' אשר קיבל את בקבוק השתייה כמתנה מאחר. חובת הזהירות, אשר מבקש כבוד השופט להטיל על הספקיות, מצומצמת להטלת חיוב על הספקיות לסייע בזיהוי המפר. אין מדובר באחריות ישירה כשם אחריותו של המפר.
התוצאה היא איפוא כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי לא נתקיימה הפרה של זכויות יוצרים וכי מתקיימת הגנת השימוש ההוגן- מתבטלות. בהיעדר הסדר חקיקתי לא ניתן בעת הזו להורות על חשיפת פרטיו של המפר פלוני. מוסיף כב' המשנה לנשיא ריבלין, כי על המחוקק לדאוג לכך שיהיה ניתן להיפרע ממעוולים כמו פלוני ובהיעדר חקיקה יידרש בית המשפט לפיתוח הלכה משפטית כפי שמתוארת בפסק דין זה.
חיפוש 
סגור 
